אושוויץI:
בקושי נסחבתי על המדרגות, מולי בא חבר טוב שלי מענדל יונגרמן ז"ל ואמר לי שמואל יש לך מזל, אתה נשאר בחיים! היום היתה סלקציה, כמעט כולם רשמו למשרפות! אתה כבר תשאר. עליתי לקומה הראשונה, קיבלתי מיטה, הלכתי למקלחת, התקלחתי והלכתי לישון. בבוקר כרגיל קימה, ספירה, סידור מיטות, מקבלים תה כמו בכל מקום, ובמקום לעבודה אפשר לשכב על המיטה. בשעה 12 כרגיל, ליטר מרק ותמשיך לישון. חיכיתי לפנות ערב, לקבל המנה לחם היומית, וכמו להכעיס הלחם והתה באו מאוחר בערב. אל תשכחו זה היה ערב יום כיפור, וכל כך רציתי לצום ביום הכיפורים. החלטתי לא לאכול! כבר לצום לא היה קשה, כי כל ה-14 שבועות שהייתי בשוונטוכלוביץ כמעט צמתי.
בלוק 9 היה המקום לאיסוף המוזלמנים לחיסול בתאי גזים! ביום כיפור בצהריים קיבלתי את המרק ושמתי אותו במיטה וחיכיתי לערב. בערב קיבלתי את מנת הלחם והתחלתי לשבור את הצום. אחרי 48 שעות, אכלתי את הלחם עם המרק הקר, מאכל מעדנים ממש! אבל קיבלתי מזה שלשולים. הם קראו לזה "דורכפאל".
מי שהיה מקבל את זה ומודיע לרופא מיד היו שולחים אותו לתאי הגזים. ישבתי יום ולילה, בבית שימוש כמעט מבלי לצאת משם! שמואל חומסקי, גיסי, שמע שחזרתי לאושוויץ, ובא לבקר אותי. עמד בחוץ לקרוא לי ואני בבית שימוש דרך החלון: הוא ביקש ממני "שאקרא" לשמואל רובינשטיין ואני בקושי דיברתי והשתניתי עד כדי כך שאי אפשר היה להכיר אותי. אני אומר ומראה לו שזה אני והוא בשלו שאקרא "את עצמי" עד ששכנעתי אותו והוא הלך. הייתי בטוח שהוא הלך להביא לי חתיכת לחם, סליחה טעיתי! הוא חשב אחרת, כפי הנראה שחשב שבין כה וכה אני עומד למות וחבל על הלחם...ולא חזר יותר.
נגד שלשול היו כדורים שנקראו "כדורי פחם". פגשתי ברופא יהודי, חשבתי על "יהודים בני רחמנים"... ושכחתי שבכוכב שמו אושוויץ אין רחמנות. ונגשתי לרופא ושאלתי אולי יש אפשרות להשיג כמה כדורי פחם? והוא בשאלה יש לך שלשול? ומבלי לחכות לתשובה, כיבד אותי עם סטירה ואמר לי "לרוץ" מהר לרופא. ואני "בתמימות", אין לי שלשול. אני צריך את זה בשביל חבר! הוא עזב אותי והלך והסטירה נשארה אצלי... שכבתי במיטה על יד יהודי זקן מגרמניה, והוא אכל לחם לבן. חי על דיאטה בזכות שהיתה לו אשה ארית, והיא היתה שולחת לו חבילות מזון. לי היתה כף מכסף וחשקה נפשו בכף הזו, והציע לי להתחלף איתו. אמרתי לו תן לי חתיכת לחם ואני אתן לך את הכף. את המרק אני יכול לשתות מהקערה. את זה לא רצה, לחם לתת מה פתאום? הלך לראש הבלוק ואמר לו שאני "גנבתי" ממנו את הכף, לא פחות ולא יותר... ראש הבלוק בא ושאל אותי איפוא הכף? הראיתי לו והוא לקח את הכף ומסר לו, ועזב אותי בלי מכות... הא לכם יושר מיקה!
שכבתי בבלוק מס' 9 עד הושענא-רבה. כרגיל הרוצחים תמיד בחרו ימי חג ושבת לרצח ולהריגה. בהושענא רבה נכנס רב הטבחים ד"ר מנגלה והכריז! "יודען אנטרעטן!" "יהודים להסתדר!", כולם התפשטו ערומים והסתדרו בשורה. ראש הבלוק בא עם הכרטסת והרוצח התיישב על חלון ולפניו שולחן. הראשון ניגש לשולחן נפלה פקודה "אומדרייען!" "להסתובב", בכדי לראות את הקרבן טוב ומסביב. נפלה שאלה שניה: המספר? אז ראש הבלוק הוציא את הכרטיס שלו וגזר הדין ידוע לחיי עולם!... ככה מהראשון עד האחד לפני אחרון וזה הייתי אני.
בידיעת כוחי והמראה הסקילטי[1], בעצם לא היתה שום תקווה. כשנגשתי לשולחן הלכתי בדיעה צלולה, בלי שום פחד, כאילו אני הולך לשחרור! אחרי הפקודה להסתובב, הכרזתי את מספרי 98078 ! על חוצפתי, שאמרתי את המאוחר לפני המוקדם, כלומר אמרתי את המספר לפני ששאל! בכעס ובקול נביחה ממש צעק:"דו פערפלוכטער דרעקיקער יודע דו האסטאנף דיקע, קנאכן דוקענסט נאף ארבייטן, פארשווינדע פאן היער אבער שנעל"! ובתרגום:" אתה יהודי מקולל ומלוכלך, יש לך עוד עצמות עבות אתה יכול לעבוד, תיעלם מכאן ומהר!". לא נשארה לי "ברירה", הלכתי למיטה שלי נשארנו שניים, אני ועוד אחד, שהיה שכן שלי בגיטו פרוז'ני והוא ניגש אלי ממש עם בוז, כמו שניגשים לשוטה וטיפש, מה עשית? טרם שהוא שאל אותך, אמרת לו את המספר?! ממש בהתנדבות התמסרת לתאי הגזים? חייכתי בסלחנות אליו ואמרתי לו: כן חכם, היינו מאה וחמישים איש, ורק טיפש אחד אמר את מספרו לפני שנשאל והיתר שתקו, איפה הם? ואמרתי לו מותק, אין כאן חכמה, יש רק טפשות, ואם ההשגחה העליונה רוצה, הופכת היא את הטיפשות לחכמה, והחכמה לטיפשות!!
בשמחת תורה בבוקר באו משאיות והוציאו את האנשים והעלו אותם על המשאיות והובילו לדרכם האחרונה הי"ד. על יד המשאית שחררו את היקה בעל הכף שלי, והחזירו אותו לבלוק בזכות אשתו הארית! נשארנו שלושה. השכן שלי שכב שם כבר שלושה חודשים והוא רצה להמשיך לשכב שם כפי הנראה עד השחרור! יעצתי לו לעזוב את המקום וללכת לעבודה לא רצה לשמוע!! למחרת אחרי שמחת תורה הלכתי לראש הבלוק. וביקשתי אותו שימחוק אותי מה"בית חולים". הוא הסתכל עלי וממש בביטוי של "רחמנות" אמר לי: "בן אדם תסתכל איך אתה נראה?... תשאר עוד שבועיים ותגיע קצת לאיתנך אז תצא לעבודה". אמרתי " תודה רבה אני רוצה ללכת לעבודה" שאל אותי" לאן אתה רוצה?" אמרתי" לבתי המלאכה! (באקליידונגס ווערקשטעלע)" רשם אותי, ושלח אותי.
באתי לבלוק 13 פגש אותי אותו חבר מבירקנאו, לצערי אינני זוכר את שמו וכיבד אותי בחצי לחם וקערה של חתיכות תפוחי אדמה עם חתיכות בשר מבושל. בלעתי את זה ולא נודע כי בא אל קירבי!! בערב כל הקומנדו חזרו מהעבודה.
נגשתי אחרי המסדר לקאפו שהכרתי אותו מלפני ארבעה חודשים ואמרתי לו שאני לא סנדלר רק תפר ואני רוצה לעבוד אצלו בתיקון נעלי עץ. אמר בסדר! למחרת היום באתי עם כולם לעבודה, במקום להושיב אותי לתיקון נעלי עץ, הושיב אותי על יד הסנדלרים הטובים, ונתן לי לפרום נעליים קרועות, להפוך אותם לחומר גלם, זה הלך טוב.. אחרי כשעתיים התחרט הגזלן, והרים סנדלר מומחה והושיב אותו לפרום את הנעליים ואותי לקח לתיקון נעליים וזה לא "הלך"...
הוא לקח מקל והרביץ בי מכות רצח ונתן לי תוספת כמה סטירות וזרק אותי החוצה בקור לעבודות פרך, לגזור עצים ולסחוב סלים עם עצים יותר גדולים ממני בשלג ובקור, נוסף לזה היה לנו קאפו צעיר, "מישלינג" מעורב חצי יהודי וחצי גוי גרמני, מין ממזר, שעשה לו ספורט: רצה להתחמם רץ הלוך וחזור וכל פעם שעבר על ידי, היה תוקע לי אגרוף בבטן "לשם משחק". ראיתי כמה זמן אחזיק מעמד. ראיתי את המוות בעיניים, אמרתי בליבי: תמות נפשי עם פלישתים. תפסתי בול עץ ורציתי להוריד על הראש!! הוא נבהל עד מוות ממש ואמר לי: "מענשינס קינד" "בן אדם אני עושה צחוק". אמרתי לו "אם אתה רוצה לעשות צחוק תחבוט ראשך בקיר, אז גם אני אצחק". הוא מיד הפסיק "ונהיינו חברים".
שם היה אבערקאפו[2] ( ראש הקאפו) קאפו הרמן ימ"ש, גוי פיקח מאוד וגזלן לא קטן. סחבתי סל גדול עצים ובקושי נסחבתי לבד. הוא בא עם שוט עשוי מאבר מין של שור ונתן לי שלוש פעמים על הראש, וזה אלסטי, וזה התגלגל על כל הפנים ועל הפנים נעשו שלושה פסים נפוחים כהוגן.שם כל אלו שעבדו בנעלים כולם היו שבעים, והם התחילו להגיש לי מרק קר. אני בלעתי מה וכמה שהשגתי ומזה התנפחו לי הרגליים והבטן ובמשך היום הרגליים שלי היו כשתי חביות. בלילה כששכבתי לישון הנחתי רגליים יותרגבוה, הנפיחות ירדה והרגליים נעשו כמקלות והראש כחבית עם שני תרמילי מים מתחת לעיניים. בבוקר הייתי מתהלך כשיכור עד שעה אחת עשרה ואחר כך שוב הנפיחות ירדה לרגליים, ככה יום יום בשני הכיוונים!
היתה שם אורווה עם סוסים, יום אחד שלחו אותי לאורווה לחתוך סלק לבןבשביל הסוסים. נו יופי, קודם כל חם היה שם ושנית אפשר לאכול ביחד עם הסוסים סלק..הם בזכות ואני בגניבה... למזלי המר, היה שם ילד בן 12 או, 13 ילד יהודי מיוון, כפי הנראה שאחד הקאפוס החזיק אותו בשביל משכב זכר.
כולם פנקו אותו והיה שבע, הוא ראה אותי,ונדבק אלי כמו פגע רע, וזרק עלי סלק. כל אחד היה במשקל של קילו, קילו וחצי וזה כמו אבן, עד שיצאתי מהכלים ותפסתי סלק אחד ככה "הגון". אפשר היה "להתברך בו" ונתתי לו פליק שחשבתי שהרגתי אותו. לפני זה הזהרתי אותו כמה פעמים, אבל חשב, מה המוזלמן הזה "יעיז לנגוע בי?" אבל כשקיבל הוא התקפל יותר לא ראיתי אותו...
יום אחד יצא קאפו מארשאלעק. הוא היה גוי פיקח, עצום, כולם פחדו ממנו פחד מוות! הוא היה הקאפו הראשי של הסנדלרים והוא היה בעל מלאכה ממדרגה ראשונה, ועיניים היו לו כשל מלאך המוות. עם שני העיניים שלו הוא ראה בכל האולם מה שנעשה. היו שם כשלוש מאות סנדלרים, תפרים ועושי מסמרי עץ ואימומים, וכל מיני דברים. הוא השגיח על הכל חוץ משהיו כל מיני קאפוס ועוזריהם. והוא קרא: מי יודע לתפור על "פלאשין מאשין" (מכונת תפירה).
בגיטו עבדתי על מכונה כזו, כמובן שהתייצבתי והוא קיבל אותי לעבודת לילה ואמר לי מחר לא לבוא לעבודה ביום, רק לישון ולהתייצב למשמרת לילה. באתי לעבודה, ניגשתי למכונה ונעשה לי חושך בעיניים. השאירו שתי מחטים דקיקים, טובים היו לתפור בהם משי אבל לא נעלי עץ, לא מהרתי להתחיל את העבודה, עשיתי חיפוש מסביב, אולי אמצא מחטים יותר עבים, אבל לא מצאתי. התחלתי לעבוד לא לקח הרבה זמן ונשארתי בלי מחטים... זה מאוד ציער אותי והתכוננתי לגרוע ביותר, חיפשתי שוב ושוב מחטים ולא מצאתי. לא רציתי להאמין שהיהודים שעובדים ביום, עובדים עם מחטים כאלו.
לפנות בוקר חזרנו למחנה, רצתי כמו עכבר לחפש משהו לאכול. באתי לבלוק אחד, ושרת ראה אותי ושאל אותי "רעב?" עניתי "ועוד איך!" והוא הביא 2 ליטר מרק, כמעט קפוא. "הכנסתי" ראשי לתוך הקערה ותוך שנייה, הקערה היתה ריקה. הוא הביא לי עוד אחת, כשהוא ראה את "זריזותי" בהרקת הקערות. נורא התפלא ואמר באלוקים שלי: כל כך רעב אתה? אישרתי את זה. הוא חזר והביא לי קערה שלישית וחצי לחם. כל קערה שני ליטר...הריקותי השלישית. רחצתי הקערות והחזרתי בתודה רבה. באתי לבלוק, שם קיבלתי מין מרק מימי במקום תה אבל חם היה. שוב שני ליטר עם החצי לחם, גמרתי סעודתי... והלכתי לישון, ישנתי כהרוג. אבל היום לא נמשך לעולם ועד והערב התקרב ושני המחטים התחילו לדקור בי יותר ויותר, מפחד של "קבלת הפנים" של הקאפו. אין מה לעשות יש רק אלוקים אחד שאפשר לפנות אליו. טוב אם הוא עונה כהוגן.
באנו לעבודה, משמרת היום עמדה מוכנה לצאת לדרך ואני שומע קול של הקאפו 98078, בוא הנה. אני עם רגליים כושלות, בא אליו והוא עם צעקות מה עשית עם המחטים! צועק ומאיים עלי, אם עוד פעם זה יקרה!! הכרתי בצעקותיו שהוא יודע טוב מאוד שעם מחטים כאלה אי אפשר לתקן נעליים, אז שתקתי ועם הצעקות זה נגמר... "ברוך הגומל לחייבים טובות"..
אני נכנס לעבודה ושוב מונחים שני מחטים כאלה. ריבונו של עולם, מה אני עושה? החלטתי לא לתפור, קאפו היה לנו, טומטום ממש. התחלתי לחפש כהוגן אחר מחטים מפני שלא האמנתי שהיהודים עובדים עם מחטים כאלו. גיליתי מקום מסתור בתוך המכונה ושם היתה מונחת מחט עבה כמו מסמר, את שמחתי אי אפשר היה לשער. התחלתי לתפור, עבדתי כל הלילה ותיקנתי אולי מאתיים זוגות נעליים ושלושת המחטים נשארו שלימות. את המחט העבה שמתי במקומה, ושלי באותו המקום. הקאפו ועוד יותר היהודים, התפלאו ללא גבול איך תפרתי ערימה כזו של נעליים עם המחטים האלו ונשארו שלימות? כך עבדתי כל השבוע והמחטים נשארו שלימות. נס חנוכה בעיניהם ולא גיליתי את "הסוד"! ביום שישי בערב נרדמתי מעייפות ועליתי עם המחט על מסמר והמחט נשברה, לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך לשבור גם מחט משלי, בכדי להסוות את ה"גניבה"... בליל ראשון לא היה לי מנוחה, בא אלי היהודי שעבד ביום, "היה" מנוול לא קטן... ושאל אותי איפה המחט שלו? ואני ב"שאלת תם" איזו מחט? והוא אלי:" שתדע שלא בן אדם אחד מת על יד המכונה הזאת, וסופי לא יהיה יותר טוב. ואני עם השיטה הכי טובה נגד מנוולים: תפסתי נעל עץ ביד אחת, והצוואר שלו ביד השניה, ואמרתי לו את אחד "הפסוקים" הרוסיים, והוספתי: פה תהא קבורתך! אתה תאיים עלי עם מוות? כמובן שלא נגעתי בו, אבל זה היה מספיק.
למזלי אחרי כמה ימים ביטלו את המשמרת השניה, והקאפו מארשעלק העמיד אותי על יד שולחן התפרים, ושם על ידי התפרים הייתי אפס אחד גדול, ולא תפר. שם היו בעלי מלאכה, ממש אמנים. הקאפו ראה את זה מיד, אבל כפי הנראה שהקדוש ב"ה רצה להשאיר שריד אחד ממשפחתי, ונשאתי חן בעיני הקאפו והעלה אותי על הגג. שם היו נעליים בודדות וקרועות ואמר לי לשבת שם לבד ולהכין לו חומר גלם מהנעליים האלו. מיד מצאתי כמה דולרים, וראיתי שהחיים חוזרים אלי!!
