מעבר ברנר

איטליה.

מגיעים למעבר ברנר. הגבול בין אוסטריה ואיטליה. מי צריך פספורט ומי צריך ויזה. עולם הפקר! מה זאת אומרת, אחרי מלחמה כזו, יהיו גבולות? פספורטים - שטויות. ובאמת אף אחד לא שואל ואף אחד לא צריך לענות, העיקר נוסעים לארץ ישראל....והחלום שחלמתי בהיותי בגיהנום אבנזי? כל תחנת רכבת שהגענו היתה מופצצת והרוסה על ידי אווירונים וקילומטרים של מסילות הרוסות. היינו צריכים לרדת ללכת ברגל עד שהגענו לרכבת שנייה. עלינו ונסענו עד לתחנה הבאה. שוב אותו הסיפור, הכל הרוס הכל חרב, ככה נסענו והלכנו, טוב שלא היה לנו מה לסחוב, עד שהגענו לליבורנו. שוב מחנה, אבל מחנה נקי ומסודר והעיקר בלי גרמנים.... יצאנו לרחוב לראות את העיר, האטלקים ראו אותנו, הנשים בכו.
הגברים סחבו אותנו לשתות יין אנשים מסרו לנו את הכרטיסים, כרטיסי הלחם וכשנכנסנו למאפיות לא רצו לקחת כסף, ליטפו אותנו כאילו היינו קדושים... זה נגע ללב. את השפה לא ידענו, לא הבנו אף מילה, אבל את החום הזה כל אחד הבין, אבל לא ידעו איך לאכול את זה, מין חלום חדש, במקום חלום בלהות, חלום מתוך חלום שרוצים שיימשך מה שיותר זמן.
העיר מחולקת לשני חלקים. על ידי נהר רחב באמצע העיר. ושוב מחובר על ידי גשרים. כל הגשרים היו הרוסים ומפוצצים על ידי אווירונים. אלו הסימנים שנשארו מהמלחמה המרה שהתנהלה. חוץ, מהקברים וקברי האחים של מליונים, וריח האפר ממיליוני אנשים שנשרפו בידי החיה הנאצית. רק גשר אחד זמני שנבנה בדחיפות בכדי שאנשים יוכלו לעבור. מכוניות כמעט שלא ראו, רק אנשים הולכים ברגל ורוכבים על אופניים. הרבה זמן היו צריכים לעמוד על יד הגשר עד שאפשר היה לעבור. לנו היה זמן בשפע, עמדנו וחיכינו עד שעברנו. כל דבר היה חדש בשבילנו כאילו מחדש נולדנו, כאפרוח שכרגע בקע ויצא מהביצה... הלכנו ברחובות והסתכלנו, וניסינו ללמוד מה זה חופש. לא האמנתי ובאופן תת הכרתי פתאום הייתי מסובב הראש ומסתכל אם לא התרחקתי יותר מידי מהשומרים שלי הס.ס.? זה לקח המון זמן, חודשים רבים, עד שהתרגלתי שאני חופשי ואף אחד לא שומר עלי...

הגענו לשוק, עמדו תגרים ומכרו כל מיני סדקית שבכלל לא ענינו אותי. נשים ספקו ידיים, גברים הצטלבו כשראו אותנו. בזמן נורמלי היו חושבים אותנו למשוגעים. באמת הולך בן-אדם: במעיל של חייל בלי כובע, עם זוג מכנסיים מבד לא ירוק ולא כחול מין צבע דהוי, מכסות את הברכיים, הקיפולים תפורים עם חוט לבן "עבודה עצמית"... וזוג נעלי צבא בלי גרביים. בזמן נורמלי זה משוגע. אי אפשר היה לחשוב אחרת. בנוסף לא מדבר, רק עושה סימנים עם הידיים ו"מקשקש" איזה דיבור שאף אחד לא מבין. אבל אז בזמן ההוא זה היה תייר מוזר אבל תייר....
התחלתי לשאול על בית כנסת? סינאגוג. פתאום אישה ששמעה את המילה סינגוג, רצה אלי ומחבקת אותי וממלמלת סינגוג? הברעיה? בית כנסת יהודי? ולקחה אותנו.
השאירה את השולחן עם הסחורה והביאה אותנו לבית כנסת, יפה ומסודר רק יהודים לא היו... נגשתי לארון קודש ובאופן ספונטני פרצתי בבכי! בכי תמרורים על החורבן של עם ישראל. על חורבן משפחתי הענפה, הורים, אחים, אחיות, אישה, ילד, דודים, דודות ובני דודים. כולם כולם נפרדו והלכו אינם... ואותי השאירו ושלחו לתור ולסקור את העולם ולחפש קן חדש, מקום חדש, כל יום במקום אחר, איפה להניח את הראש? להתפלל לפגוש "בנדיב לב" שאולי יתן חתיכת לחם? במקום לשבת בגרמניה הארורה במחנה ולחכות: מה שיהיה עם כלל ישראל, יהיה עם ר' ישראל? לא! אני לא רוצה שום טובות משום בן אדם, אני רוצה להתקדם להתרחק מכל זה ולהקדים מה שיותר מהר להגיע לארץ ישראל.
אחרי הבכי בבית כנסת, הוקל על הלב, משא כבד ירד מן הלב. חזרתי בחזרה למחנה סיפרתי לחברים מה שפגשתי וראיתי בעיר, ולמדתי באותו יום שלוש מילים באיטלקית סי (כן), פנה (לחם), גרציה (תודה). כולם רצו לראות את בית הכנסת, ולמחרת היום עלינו על רכבת נסענו הלאה, קרוב יותר לארץ ישראל... במקום לטריעסטע, באנו לבולוניה. שוב אותה התמונה, הכל הרוס, התחנה, הגשרים, כל דבר איסטרטגי מפוצץ והרוס. הגענו למחנה פליטים ענק, מליוני פליטים, שמים וארץ, חול ופליטים ופליטים כחול על שפת הים... כולם מתרוצצים ואני ביניהם, מחלקים מרק, אפשר למות לפני שמגיעים למרק... ריבונו של עולם, לאן אתה מוביל אותי? אין דבר ארץ ישראל, נקנית ביסורים. כדאי, אני נוסע לארץ ישראל.
פתאום "אורו עיני", אני רואה התקהלות של יהודים! סליחה, אולי שגיתי שלא סיפרתי לכם כי כל מליוני הפליטים לא היו יהודים, תשעים ותשעה אחוז היו גויים מכל העולם. הם רצו לנצל ולקבל עזרה בכדי לא לחזור הביתה עם ידיים ריקות. אנחנו, אני בכל אופן, לא חשבנו על שום דבר. כמו האפרוח שיצא עכשיו מהביצה. תגידו שגדול הייתי. אז הייתי כתרנגול הודו גדול וטיפש. מה מחפש תרנגול הודו, עוד גרגר ועוד גרגר וגם אני חיפשתי עוד גרגיר ועוד גרגיר וגם את הדרך לארץ ישראל. ראיתי את ההתקהלות, רצתי לשם ראיתי באמת חייל ולא סתם חייל? אלא חייל מארץ ישראל, היה לו סימן ולא סתם סימן אלא מגן דוד!!! באותו הרגע כאילו זכיתי לראות את אליהו הנביא... נגעתי בו... וזה היה ממש... ממש חייל. הופיע עוד אחד, ואנו בולעים כל מילה, תפסתי חתיכת עיתון, לא תאמינו היה כתוב בעברית... הרגשתי שאני כבר בארץ ישראל...איזה אושר, איזו שמחה.
והם, לא אליהו הנביא חו"ש, אלא נביאי שקר, לך תדע שהם רמאים ואף מילה אמת, רק אנחנו, עוד לא יודעים את זה, אנחנו מאמינים מפני שרוצים להאמין. אנחנו מאמינים מפני שאין לנו ברירה. הטובע נתפס בקש. הביאו אותנו לתחנת הרכבת, העלו אותנו ונכנסנו שוב פעם לתוך קרונות משא. זרקו לתוך כל קרון, שני פחים בסקוויטים קשים עם קרטונים של חלב משומר ותחנקו עם זה! ההבדל בין הנסיעה הזו, והנסיעה אז להבדיל לאושוויץ היה בזה שהדלתות לא היו סגורות עם חוטי תייל. האם שאל מישהו, אתם עייפים? אכלתם? שתיתם, נחתם? כלום, שום דבר.
נסענו כל הלילה, לפנות בוקר הגענו לרומא. יצאנו מהקרונות לחלץ את העצמות לחפש קצת מים לרחוץ ידיים את הפנים לראות איפה אנחנו נמצאים? מה אני רואה?
איש נ.ק.וו.ד.ה. רוסי מתהלך ומחפש רוסים, מה נעשה כאן? אני נוסע לארץ ישראל הגעתי לרומא, ומוצא רוסים!? רק זה היה חסר לי, כל כך נבהלתי, פחד ואימה נפל עלי והתחלתי לרוץ בשדות עד שהתרחקתי רחוק מאנשים ומהתחנה ושכבתי תחת שיח התחבאתי וככה שכבתי שם כמה שעות. לא היה אכפת לי שהרכבת תעזוב אותי, שהחברים יסעו רק שהגזלן הזה לא ימצא אותי... שכבתי עד שעבר בן אדם ושאל אותי מה אני שוכב כאן, ספרתי לו, אמר לי: אין מה לפחד, איש הנ.ק.וו.ד.ה. כבר הלך. יצאתי והתקרבתי לחברה, והם ספרו לי שהוא חיפש אזרחים רוסים ומי שרוצה לחזור לרוסיה היה הוא מוכן לעזור.... "להגיע יותר מהר לעולם הבא"..
באו והציעו לנו לעבור לצ'ינא-צ'יטה. אבות אבותי, לא שמעו את השם ולא ידעו איפה זה? נסענו לשם מה זה חשוב, העיקר להגיע... לארץ ישראל. זה מקום מוקף סביב בחומה בנויה מלבנים, סגור ומסוגר. אומרים שפעם זה היה מקום לתעשיית סרטים, עכשיו אנחנו הסטטיסטים... לא הספקנו לנוח, איש הנ.ק.וו.ד.ה. שוב הופיע מתהלך ושואל מי מרוסיה. אמרתי לשמואל אם ייגש אלינו אנחנו לא מבינים ולא מדברים אף מילה רוסית. הסתובב והלך. לפנות ערב, שוב חזרנו לרכבת, ושוב אותם הקרונות, קרונות משא, הכל סגור הכל סגור נוסעים בחושך... אפילו אם זה יום, הכל סודי ואף אחד לא יודע... ומי שיודע משקר. הלא יודעים נוסעים לארץ ישראל? והיודעים משקרים כל מילה שקר!!
אחרי עשרים וארבע שעות הגענו ל"עקב" של איטליה. בדרום איטליה, הגענו לתחנת רכבת בשם נורדו[1]. משם נסענו עם משאיות, כשבעה קילומטר והגענו למקום בשם סנטא קאטרינה (סנטה מריה אל בניו). שם בתים יפים וריקים! ריקים מאנשים, וריקים מכל דבר, מסביב ים וסלעים... הגענו עייפים שבורים ורצוצים. שוב פעם רישומים, מחלקים שתי שמיכות משק, בשביל למלא אותו בקש ויהיה מזרון. "חכמים" חזרו עוד פעם ונתנו שם אחר וקיבלו עוד פעם.... ואולי שלוש פעמים. הטפשים שמחו למצוא איזו פינה להשכיב את "שק" העצמות וכבר ללשכב לנוח. לא מדברים על אוכל, ואף אחד לא מזכיר שמגיע לך אוכל. אף אחד לא שואל אותך אם יש לך בגדים? אם אתה צריך משהו? אף אחד לא מתענין בך, ואין לך למי לפנות. ה"חכמים" התחילו למכור שמיכות, מזרונים, לכל סמרטוט היה ערך בדרום איטליה. האוכלוסיה היתה עניה, ממש רעבים היו, בעד ק"ג לחם היו מוכנים לעבוד כל היום.
היו פקידי או"נרא במחנה הפליטים. בסביבה היו במשך הזמן, ארבעה מחנות פליטים.
באו שליחי ארץ ישראל. חלקם כפקידי או"נרא, וחלק עם שמות בדויים. לכולם היתה מטרה אחת - לכוון את הפליטים לארץ ישראל. האפשרויות היו מועטות, כל העליה היתה בלתי ליגלית. בין אנשי האו"נרא היו רוב הפקידים, אנגלים. תפקידם היה לשמור ולדאוג שלא תהיה עליה לארץ ישראל, והרבה מהפקידים של הבריטים היו בלשים. והמלחמה התנהלה בין סוכני הסוכנות וסוכני האינטליג'נס סרוויס על גב הפליטים. הבריטים לחמו עם כח הנשק ועם העזרה של כל מיני מדינות. והסוכנות לחמה עם כח הרצון של הפליטים המעונים והרעבים. כמה זמן אפשר להיות חופשי ולהישאר רעב. אנשים התחילו לעבוד בשוק השחור, לגנוב אם אפשר היה, לרמות את האו"נרא בתוך המחנות. בהתחלה חשבתי שהשארית שנשארה מעם ישראל, תחיה סוף סוף מאוחדת, ותשכח את המפלגות ואת ההתפלגויות, נשארו רק יהודים. באו שליחי ארץ ישראל מכל הזרמים ומכל המפלגות והציתו את המריבות והמלחמות כאילו שלא קרה שום דבר לעם ישראל וכאילו ארץ ישראל היא בידינו ונשארה "רק" הבעיה לפי איזו אידיאולוגיה לנהוג בה. אירגנו קיבוצים מכל הזרמים. מי שלא הצטרף לקיבוץ מסוים, נקרא פראי נשארתי בין "הפראים". לא לילד הזה התפללתי? צחוק הגורל, מסתובבים אודים מוצלים מאש, וריח העשן עוד נדף מהם! עוד לא הספיקו להשביע את הקיבה עם לחם, עוד אין כותונת על הגוף וכבר רבים על אידיאולוגיה?

אנשים באלפים מסתובבים בלי מעשה, אין תעסוקה, אין מה לעשות. רק לחכות לקבל את מנת הלחם, ואת מנת המרק ולהמשיך לחיות כמו במחנה ריכוז, להבדיל. עם הרשות לשכב על שפת הים, לטבול בים, או לשכב על המיטה ולהסתכל על התקרה.בינתיים התארגן ועד של פליטים, נכנסו אליו נציגי כל הקיבוצים וביניהם נדמה לי אחד או שניים מ"חפץ חיים"... אלו החפצים לחיות על חשבון אחרים! הקימו שתי חנויות "קואופרטיביות". במחירים לא היו הבדלים בין אלו ובין אחרים, והרווחים נעלמו... הגיעו בגדים, חלק חילקו בין הקיבוצים וחלק הלך לשוק השחור... ו"הפראים" נקראו הגנבים, סוחרי השוק השחור כרגיל, "עולם כמנהגו נוהג". חלק אחד "צדיקים", והחלק השני "רשעים". ישבתי בבית, לא השתתפתי בשום פעולה, התביישתי לצאת לרחוב או שכבתי על שפת הים כי לא היה לי מה ללבוש! עם זה שבאתי ממחנה ריכוז זה מה שהיה לי.עוד שגיאה עשיתי לא רציתי לאכול טריפות יותר... הצטרפתי למטבח של אגודת ישראל. "הצדיקים" האלו הקימו גם "קיבוץ" ועוד כמה יהודים מה"פראים", הצטרפו למטבח שלהם. מה הם עשו? הם פשוט לא גנבו, חס וחלילה, רק לקחו ומכרו חלק בשוק השחור, ובכסף סידרו לעצמם שבתות יפות ומלווה מלכה, כל מוצאי ש"ק כמו שמתאים לחסידים... לפראים הגנבים לא מגיע. מותר ל"קחת" מהם, זו לא "גניבה" חס ושלום! זכרתי את הכתובת של דודתי, רבקה הצדקנית ז"ל משיקגו, וכתבתי לה מכתב, שנשארתי יחידי בחיים מכל המשפחה. לא ניסיתי לבקש משהו, רק שידעו שאני חי ושלי תהיה הרגשה שיש לי עוד מישהו בעולם, שיהיה לי קשר אליו. לא עבר זמן רב וקבלתי תשובה: עם שאלה, למה לא ביקשתי שום דבר, אולי אתה צריך כסף? אולי בגדים? אולי אוכל ואולי כל הדברים ביחד? נורא בכיתי בקבלת המכתב. ברחוב שמעו את הבכי שלי! בקושי נרגעתי, התישבתי לכתוב מכתב שני. הודיתי להם על טוב ליבם ואמתרי אם ה' הציל אותי מהגיהנום הגרמני, אני מקווה שיעזור לי הלאה. רק בקשה אחת יש לי, זוג תפילין, טלית וסידור. כשקיבלו את המכתב הזה ישבה אצלם אשה מפרוז'ני בת צדיק זקן. וביקשה שיתנו לה את המצווה והיא נתנה את התפילים והטלית וסידור, אמרה שהדודה תוסיף דברים אחרים והם הוסיפו חליפה, כמה כותנות, סגריות ולבנים וקבלתי את החבילה התלבשתי ויצאתי לרחוב.
[1] בשנת 2007 נכרתה ברית ערים תאומות בין המועצה האזורית חוף כרמל-עתלית ועיריית נורדו והוקם בה מוזיאון לזכר מחנה הפליטים סנטה מריה דה בניה (הארץ, 26/3/07)

שמואל רובינשטיין בימה של סנטה מריה דה בניה

סנטה מריה דה בניה - היום - ניתן להשוות בין התמונות, הן צולמו מנקודה דומה (מתוך google Earth)