קואופרטיב הסנדלרים:
יצאתי וארגנתי את סנדלרי העיירה. והקמתי קואופרטיב בלשונם "ארטל" וכך ניצלתי מעבודת הכפייה. אחרים ובתוכם הרב שלנו ז"ל, נשלחו ליערות-עד לכרות עצים וגם שם היו מכסות. תארו לכם היכולת והידע של היהודים ובראשם הרב בכריתת עצים. כמובן שהם אספו סכום כסף ונתנו למנהלי העבודה וחזרו הביתה עם אישור שמלאו ועברו את המכסה!!! כמובן שזה הלך על חשבון הגויים הם מלאו ועוד איך מלאו את המכסות של כולם...לתוך הקואופרטיב הכנסתי עוד יהודי, סוחר, בתור מנהל חשבונות והצלתי אותו מאבדון. הכנסתי גם גוי בתור יו"ר - להבדיל אלף הבדלות - בתור משגיח על הכשרות בכדי שלא יחשדו בכשרים.
טרם שאני מתחיל לספר קוריוזים שקרו בקואופרטיב אני רוצה לספר קוריוז אחר: כפי שהערתי בהתחלה, העיירה היתה ענייה. היה שם סנדלר אחד עם הרבה ילדים מסכנים, ממש ערומים ורעבים ותמיד רחמתי עליו. כגזבר מתקופת גמ"ח שהיתה בעיירתנו מיסוד הגוינט, הייתי נותן לו כמה זלוטיס והיה לי יהודי זקן גם סנדלר, ר' קדוש חומסקי שמו ז"ל יהודי ישר וטוב לב, הוא היה יוצא כל יום שישי ואוסף נדבות וככה כל שבוע היה מחזיר חלק מהחוב לגמ"ח כשהיה נגמר החוב הייתי מודיע לאותו הקבצן שיכול לקבל שוב פעם "הלוואה".
כשבאו הבולשביקים והקופה התחסלה ביחד עם כל המוסדות, וזה היה עוד ימי ה"שמחה", בדרכי בלכתי לבית הכנסת עם הטלית והתפילין אני שומע קול מוכר צועק "הגיע הסוף של עשירים עכשיו הגיע זמנינו"!! נדהמתי לראות שאותו המסכן שכל כך רחמתי עליו ועזרתי לו, עכשיו אני "הקפיטליסט" והגיע סופי, נורא חרה לי, עוד לא ידעתי שאסור להגיב ובכלל לדבר נגד "זמנו" בכל אופן נגשתי אליו ואמרתי לו בלחש ששמחתו לפני זמנה... ואמרתי בפולנית: "שם איפה מים היו, שם גם יהיו". ההבדל רק בזה, קודם ריחמו עליך ועזרו לך ועכשיו למי שיהיה יאכל ולמי שלא יהיה ימות ואל תרקוד!! והלכתי לדרכי.
אחרי ימים כשהקימותי את הקופורטיב ואני הייתי הגזבר והמחשב של המחירים ושכר והעבודה של כולם, בא אלי אותו המסכן וביקש סליחה, ואמר לי: "כל יום אני מזכיר מה שאמרת לי אז בלכתך לבית הכנסת ומצטער אני צער רב על טפשותי שצעקתי אליך ומבקש אני תסלח לי ותעזור לי להרוויח קצת יותר מפני שאנחנו גוועים מרעב" ועשיתי בקשתו ועזרתי לו כמה שיכולתי.
הקימותי קואופרטיב ולא סיפרתי מה ממי ולמה? הקומוניסטים הפכו את כל העיירות הקטנות לכפרים, ובכפרים לא צריכים ולא נותנים תעודות זהות כדי שלא יוכלו לזוז. התעסוקות היחידות בשביל ה"כפריים" היו קולחוז. כריתת עצים ביער, חפירת מסילת ברזל ובנייתה או לאחד נהרות על ידי כרית תעלה וכיוצא בזה. כל זה מלווה ברעב ובלי מקום לינה. בדיוק הכל מתאים ליהודים...הלכתי וארגנתי את הסנדלרים מהעיירה, הקמתי קואופרטיב ואני נהייתי הקופאי וסגן מנהל החשבונות.
יושב הראש של המועצה המקומית היה גוי אנטישמי מובהק,, ה"חבר" סטריזיש. קומוניסט שישב בבתי הסוהר הפולניים כגנב פשוט... שנא אותי שנאת מוות מפני שהכיר אותי כציוני מילדותי וכשומר דת וכל אלו "חטא ופשע". כל אלו הלא הם שונאי העם והמשטר, ובחלק הוא צדק. לא שונא העם הייתי, אבל שונא המשטר הייתי ועוד איך ! וכל מיני עלילות הוא העליל עלי בכדי שיוציאו אותי מהעבדה הזאת וכל זאת בכדי להקל בשלב הבא להגלות אותי עם משפחתי לסיבריה. ונגד כל זה הייתי צריך להתגונן בכל מיני תחבולות ועצות-נגד.
יום אחד בא מנהל העבודה של הסנדלרים, יהודי חם ויקר מאוד, ר' נחמן ז"ל, ואומר לי בא! קראו לו למשטרה ואמרו לו שאנחנו מבצעים עבודות רק בשביל עשירים ולא לעניים, עניים מופלים לרעה, וזאת היא האשמה כבדה מאוד. מאוד כעסתי עליו, למה הוא סוחב גם אותי לתוך זה? למה לא נתן תשובה לבד. לקחתי פנקס קבלות והלכתי איתו, באנו לשם, ישב ע"י שולחן מפקד הנ.ק.וו.דה[1]. ומבקש לנו לשבת, וכשהם מבקשים לשבת, אפשר לשבת הרבה שנים...
ובשאלה הראשונה הוא שואל אותי את השאלה "למה אנחנו מפלים לרעה עניים?" ואני אפשר להגיד הייתי כבר מוכן לכל דבר מבחינה נפשית, מפני שלא האמנתי כבר שאני אצא אי פעם מידיהם מבלי לבקר בסיביר. עניתי לו בשלווה גמורה: יכול להיות שאנחנו משרתים רק עשירים אך אין עניים באיזור. מה עלי לעשות? הלא תפקידי לדאוג שהסנדלרים ירוויחו אז עלי לספק להם עבודה, אז מי שבא ברוך הבא... אני מתוודה שאני לא מכיר את כל האנשים וזה היה שקר גדול.
הנה הבאתי לך פנקס הזמנות וקבלות, תקרא את מזכיר המועצה, והוא בטח מכיר את האנשים, והוא יגיד לך את האמת על האנשים. הערה: עני נקרא בלשונם בוטרק, עשיר - קולק (אגרוף) ואני בתוך הקבלות הייתי בדיוק נמרץ רושם מה שעשינו, כמה כסף? והכתובת המלאה של כל אחד ואחד. הוא קרא למזכיר ושואל. זה וזה קולק? לא. בוטרק וכן הלאה והלאה עד שהגיע גם לקולקים (אגרופים) התרשם מכנותי והרשו לנו ללכת. רק סוד אחד הוא לא ידע כשעשו משהו מיוחד לעשיר זה לא הופיע בקבלות...
יום אחד כשהמחסן של חומר הגלם היה ריק ואי אפשר היה להמשיך לתקן נעלים וחדשות לא עשינו כלל בגלל חוסר עורות, היה זה יום חמים, ישבתי על המרפסת עם שולחן וקבלתי קהל. זה היה יום הראשון שהוא יום מנוחה של הנוצרים. וברוסיה הונהגו חמישה ימי עבודה ויום השישי הוא יום מנוחה. היות ורוב היהודים בקואופורטיב היו יהודים דתיים, הנהגנו ששה ימי עבודה ושבת היה יום המנוחה.
יושב הראש שלנו, הגוי, לא התנגד לשום דבר. כל עוד שסיפקנו לו ספירט לשתייה, היה הכל בסדר. כשישבתי על המרפסת באותו היום ראשון ותור ענקי ארוך הזדנב בכדי להגיע אלי, כל אחד עם הנעליים שלו, ראיתי באמצע בן אדם בלתי מוכר ו"חשוד" בעיני. לא שמתי לב, קבלתי כל אחד, ואם לא היו צריכים לתיקון חומר, קבלתי את התיקון, ואם היו צריכים עור, הסברתי בצורה אדיבה ושקרנית כמו שכל החיים היו שקר אחד גדול. וההסבר היה בעיקר לא להשמיץ חס וחלילה את המשטר. למשל אסור היה להגיד שאין! מפני שאצלינו הכל יש, אפילו קדחת... אבל מותר היה להגיד כרגע אין לי, אבל יש בארץ מספיק, המשלוח איחר, והסחורה צריכה להגיע, ואז כמובן שנעשה הכל, לעת עתה שיחכה! אז יראה שכל העם חוץ מהצבא הולכים יחפים...עד שהגיע אותו החשוד.
- בוקר טוב,
- בוקר נעים,
- אפשר לעשות זוג סוליות?
- אפשר, אבל לא כרגע חבר, הלא כולם רק חברים...
- למה?
- פשוט אין לנו כרגע עור. המשלוח איחר. אצלינו ברוסיה (ב"ה אסור להגיד) יש מספיק די ויותר רק אצלינו כרגע אין אנו מחכים כל רגע שיגע. מחכים למשיח שיגיע...
ש: כמה עולה זוג סוליות?
ת: שבעה רובל וחמישה עשר קופיקס.
ש: אפשר לראות את הפנקסים?
ת: אפשר, אבל מותר לי לשאול מי החבר?
התשובה: אני חבר מהמפלגה הקומוניסטית מהמחוז.
זה מסוכן! נתתי לו הפנקסים.
ש: מאיפה אני יודע שאתה לא לוקח יותר מידי?
ת: יש מחירון רשמי, ממשלתי, ולפי זה אני לוקח. ועל כל קבלה וקבלה רשום מה עשינו וכמה שלקחתי.
בדק בדק, הודה לי והלך. אחרי כמה רגעים בא בחורצ'יק, בן ידיד שלי, שהיה כבר חבר בנוער הקומוניסטי וסיפר לי איך שההוא נשלח אלי לבדוק אותי איזה יחס גס ועם איזו "שחצנות" אני מתיחס לאנשים והברנש חזר, מלא התפעלות ממני מהאדיבות שלי וההסברים הלוגיים והפטריוטים ממש כמו יליד רוסיה, הלא אדיבות וכל האדיבות זה רק ברוסיה...
הלא הם שותים רק מבקבוקים שחורים...היה חוק של פרוגולת איחור בעבודה, מי שאיחר 5 דקות ואם הגישו... (כאן חסר עמוד מספר 10)
"תודה"
קראתי למנהל העבודה והוא לקח לו מידה. אז ביקש מפקד הנ.ק.וו.דה. שאעשה לו לכל הפחות זוג סוליות. כאן בא האישור שלא טעיתי בזמן שאמרתי שסחורה אין לי אבל לזוג אחד אני יכול להשיג. כמובן שלקחתי את זוג המגפיים של המפקד ונתתי לשני סנדלרים זריזים ובקשתי מהם לעשות לי את זה תוך רבע שעה ואני יצאתי החוצה ועמדתי בחוץ בבית שימוש בקור הגדול הזה, ולא נכנסתי יותר למשרד, פשוט שלא ישאלו שאלות כהרגלם. לא פחדתי משאלות כלפי עצמי, כמו משאלות כלפי אחרים.
היתה להם מומחיות מיוחדת להכניס אנשים בהלשנות ולהפוך אותם למלשינים ומזה היו צריכים להזהר. כעבור רבע שעה נכנסתי והסוליות היו מוכנות הגשתי למפקד והוא מאוד התרגש שכל כך מהר עשו לו והוא שילם את השבעה וחצי רובל והודה לי והם הלכו. אחרי שלשה ימים הבאתי את המגפיים החדשים לחוקר והוא ישן, שמתי אותם על המיטה וברחתי. בראשון לחודש הוא הביא לי את הכסף.
יום אחד הופיע בקופרטיב בן אדם גבוה, יפה לבוש אזרחית והציג את עצמו כמבקר מטעם האובלסט[2]. כמו שיש ריון (מחוז) יש אזור יותר גבוה שנקרא אובלסט שתחתיו כמה מחוזות. כשראיתי את הבן אדם הכרתי אותו. יהודי פולני שלפני המלחמה הוא היה סוכן שוקולד של הפירמה SUSHARD (סושרד). אני פגשתי אותו בליל חג המולד בפרוזני, אצל הסיטונאי שלי שהייתי קונה אצלו סחורה והא סיפר אז בדיחה גסה, אבל נחמדה, אינני יכול לכתוב את זה כאן... ולא רציתי לגלות לו שאני מכיר אותו שמא יפגע, אז אני בצורה עליזה אמרתי לו: "יש לי בשבילך בדיחה" כשהוא הסכים לשמוע ספרתי לו את הבדיחה שלו והוא חייך. ושאל אותי איפה שמעתי את הבדיחה. אז אמרתי לו:"בליל חג המולד בשנת 1937 הייתי אצל קליניצקי, הסיטונאי ונכנס סוכן של סושרד וסיפר את זה! הוא הסתכל עלי חייך, נתן לי דפיקה על השכם כאחד שאומר אתה בסדר...
אז הצעתי שנלך לארוחת צהריים. לקחתי אותו לבית מנהל העבודה. כמו שהזכרתי אותו למעלה, שהיה יהודי יקר וחם ולא היו לו ילדים וסידרנו ארוחה דשנה. בזמן הארוחה סיפר לי כשהוא רק נכנס לראש המועצה ימ"ש, הדבר הראשון מה שאמר לו היה שבקופורטיב נמצא אחד שחור, תרתי משמע, שחור בצבע העור ושחור אנטי סוציאליסטי ומוכרחים להרחיק אותו משם מפני שהוא רעל לחברה ועוד יתר הקומפלימנטים, וזה הכל כמובן נגדי.
שאלתי אותו "מה תגיד לו עכשיו?" את זה אגיד לך אחר כך. אחרי שאמסור לו דו"ח מביקורי. ישר מהארוחה הוא הלך למועצה הכפרית ואחרי זה חזר אלינו לקופורטיב ושוב סיפר שהוא אמר לו שביקר וראה את הסידורים והכל והוסיף אם היושב ראש רוצה אפשר לסלק את היהודי ה"שחור" חד שתים אבל שיהיה ברור שאז הקואופרטיב יתפורר ולא יתקיים יותר מפני שהוא (אני) הוא הנשמה של הגוף שנקרא קואופרטיב! ונסתם פיו.
יום אחד מצאתי בקופה שיש לי 6000 רובל מיותרים. נבהלתי. עמלתי יומם ולילה בכדי למצוא את הטעות ולא מצאתי ואם יש יותר מידי, זה בית סוהר בטוח. מה עושים בלית ברירה, ספרתי את זה למנהל חשבונות שהיה יהודי שאני הכנסתי אותו לעבודה. שבלי זה הוא היה אבוד, חוץ מזה היינו ידידים. תגובתו הראשונה היתה שזה הכסף שלו. מובן שנדהמתי מתשובה כזאת כששאלתי איך הוא מעיז להגיד דבר כזה , איזה מגע יש לו לכסף? והוספתי בכל אופן אני מוכן לחלוק את זה בין שנינו, אם הטעות תתגלה נחזיר. עבור חוסר אין עונש רק צריכים לשלם, נשלם...
אם לא אז זכה לו...
כעבור חודש נכנס גויציק נמוך במעיל צבאי ומציג את עצמו כמבקר מטעם המחלקה הפיננסית הקומוניסטית מהמחוז. מי יכול לתאר את הקור שעבר בעצמות והפחד?
ואני עם חיוך בבקשה אבל קודם נשתה לחיים...וליטר וודקה כבר עמד על השולחן, כוס אחרי כוס הליטר נגמר ולא נודע כי בא אל קרבנו והמבקר הוציא 30 רובל ובקש ליטר שני . 30 רובל זה היה מחיר של שוק השחור... הגיע ליטר שני וכשהגיע כמעט לסוף הגשתי לו את ספר קופה והוא מבלי לבדוק הוציא חותמת ורשם בדקתי ומצאתי הכל נכון ובסדר! מאיתנו הוא הלך לבדוק את הקואופרטיב של החייטים ושם היה מנהל חשבונות מדופלם והמבקר עשה לו סקנדלים ואיומים שיכניס אותו לבית סוהר אם הוא ימצא עוד הפעם סדר כזה... הוסיף: עליו ללמוד מהסנדלרים איך לנהל חשבונות... מי יכול עוד כמו הסנדלרים?
הגיעו הימים הנוראים וחג הסוכות. מה עושים איך לעבור את החגים ולא לחלל את החגים. לא ישנתי לילות והיו צריכים להזהר גם משני חברי הקואופרטיב, שני יהודים שהתחילו להסית ולדרוש לעבוד בראש השנה.
החלטתי לקחת את היושב ראש של הקואופרטיב שהיה שיכורניק, מלאתי כוסו בוודקה ונסענו למחוז לראות מה יהודים אחרים עושים. באנו ונודע לנו שפשוט כל פרט ופרט ביקש חופש ליומיים ואשרו חופש לכל אחד, נסענו מהר הביתה וזה היה כבר מאוחר, אחרי הצהריים ערב ראש השנה החזקתי את היושב ראש אצלי בבית שיכור כלוט והודעתי לכל החברים לבוא מיד ולהגיש בקשות לחופש וכולם קבלו במקום חופש מאושר ליומיים. בקואופרטיב החייטים הם עשו טריק אחר הם קמו מוקדם מאוד והתפללו והלכו לשבת בתוך בנין הקופורטיב מבלי לעבוד בטענה שאין להם עבודה...
ביום ראשון של ראש השנה הלך היושב ראש הכפר לבדוק האם עובדים או לא? ומצא כמובן את הקופורטיב של הסנדלרים סגור, והוא היושב ראש בא לבית הכנסת איפה שהתפללתי וקרא לי החוצה ואני בצורה הפגנתית יצאתי עם הטלית ושאלתי בתמיהה מה רצונו? והוא בשאלה איפה הסנדלרים? למה לא עובדים? ואני בשאלת תם מאיפה לי לדעת, לי יש חופש והוא ידע שלא הוא יפצח את האגוז שנקרא אני והוא עזב אותי בחימה בוערת.
יום כיפור חל בשבת לא היתה בעיה, מה עושים עם סוכות? התחלתי ל"דאוג" לסנדלרים שלא מרוויחים טוב ומספיק מפני שאין עור ובלי עור אי אפשר לעבוד?
יש אפשרות לשפר את המצב אם נבנה בית חרושת לסבון ונבלות לא חסרות... וזה חומר גלם טוב לסבון! אבל אין בנין. השתדלתי לחסל ולגמור עם כל החומר שהיה במחסן ולגמור כל התיקונים ונשארנו לחג בלי עבודה. לקחתי חברי ההנהלה אחרי שקודם בבוקר השכם ומוקדם מאוד הלכנו לבית הכנסת להתפלל. אחרי התפילה אני ויתר חברי ההנהלה הלכנו לחפש ולקנות בנין מתאים והסנדלרים הלכו לבית המלאכה לשבת...
עבר יום הראשון של החג חזרנו עם "בשורה" שהשגנו בנין מתאים אבל המחיר הוא גבוה, צריכים לנסות עוד למחרת היום ואותו הטריק פעל ביום השני ובנין לא קנו הלא נשארו עוד 2 ימי חג אחרונים...החג עבר בלי שהיהודים חיללו את החג ואת הבית חרושת לסבון עוד בונים...
בשר כשר היה בלתי אפשרי להשיג, מפני שהשחיטה היתה אסורה ולמכירה בוודאי ובוודאי לא, באופן עצמאי אפשר היה להסתדר אבל מה תעשה עם פרה שלימה? אבל היות שהיינו קופורטיב ועוד מיוחסים כאלו..סנדלרים! החלטנו לנסות ולשחוט פרה. חלקנו את החלק הקדמי בין החברים שווה בשווה ואת החלק האחרוי מכרנו למסעדה הממשלתית שבראשה עמד גוי והוא הופתע לראות בשר ובזול...עשינו את הפעולה הזו כמה וכמה פעמים החברה היו מבסוטים אכלו בשר ובזיל הזול עד שיום אחד אמרתי די! שכל אחד ידאג לעצמו או שיעשה כמו שכל אחד עושה כשאין לו מה לאכול? הוא שוכב לישון רעב... מפני שידעתי שאת המחיר אני "השחור ושונא העם" אשלם!
יום אחד נגמר כל חומר הגלם מהמחסן ואין מה לעשות וצוות ההנהלה היה גדול מידי, על עשרה סנדלרים היה צוות של 6 איש היו יושב הראש, מנהל חשבונות, קופאי, מחסנאי, ושני מנהלי עבודה, ואיך אפשר אחרת? באמת איך אפשר לנהל בית חרושת כזה גדול בלי סחורה ובלי עבודה ועם צוות יותר קטן? החליטו שצריכים לנסות לנסוע לברסט ליטובסק, שהעיר הזאת היתה האובלסט שלנו (עיר המחוז הראשי שלנו) לנסות, אולי שם נשיג קצת עורות.
בוחרים בי ובאחד ממנהלי העבודה, המרחק מעירתנו לברסט ליטובסק זה 80 ק"מ. לברסט ליטובסק אפשר לנסוע רק ברכבת אבל כרטיסים מוכרים רק עד תחנת ז'בינקה ועד לברסט ליטובסק זה עוד 30 ק"מ. מפני שלברסט ליטובסק אסור לנסוע שהרי זה ע"י הגבול עם הגרמנים ומי שבא לשם בלי רשיון הוא רחמנא ליצלן מרגל!!!
הגענו לז'בינקה והתחלנו ללכת ברגל, מקום ללון בברסט היה לי , היו לי קרובים מצד אשתי וגם הרבה מכרים מזמן שרותי בצבא הפולני. הגענו לברסט ליטובסק בשלום עם רגליים נפוחות אבל שמחים, התחלנו לרחרח אם אפשר להשיג סחורה.
באופן רשמי רמזו לנו שאנו יכולים להשיג כל מה שאפשר להשיג באותו הזמן בכל הארץ המבורכת...קדחת!! יצאנו לטולצ'וק (נקרא לזה שוק הפשפשים) שם יכולת להשיג באמת הכל, מפני שלעיר הזאת הגיעו אלפי פליטי חרב יהודים שברחו מגרמניה והם הביאו לשוק למכירה כל מה שהם הצילו מהבתים שלהם, בכדי שיהיה להם מה לאכול. לעבוד כמובן שהם לא רצו ללכת, בשביל מה לעבוד?
אני עבדתי וקבלתי 180 רובל נטו לחודש וזה היה משכורת טובה. עבור המשכורת יכולתי לקנות קילו שמן, מאכל פשוט שבפשוטים. רק עוד דבר אחד היה טוב, לא שאלו ממה אתה חי, אם רק אתה עובד, לא חשוב מה. בקיצור כשאין סחורה לקואופרטיב, צריכים לחפש פרנסה בשביל שכר הליכה...
אני השגתי 2 חתיכות בד לבן, שבזמנים טובים זה שימש ללבנים וחס ושלום גם לתכריכים, ועכשיו יהודים זקנים חיפשו את זה רק למטרה השניה מפני שידעו שאם יחכו ליום הפטירה יצטרכו ללכת ערומים לעולם הבא...על כן החכמים הזדרזו וקנו. בכל חתיכה היה 17 מטר וזה היה ארוז באריזה המקורית. ועכשיו הבעיה: איך מביאים את זה הביתה? הייתי לבוש במעיל פרווה ארוך ורחב, את חתיכות הבד הכנסתי על הבטן בתוך המכנסיים והתחגרתי בחגורה בחוזקה, לבשתי את המעיל והלכנו לתחנת הרכבת לעזוב את ברסט ליטובסק.
הגענו לתחנה מצאנו שם מאות אנשים בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, והאשנב סגור. הרכבת צריכה להגיע תוך עשרים או שלושים דקות ומי ישיג כרטיס? לאלוקים הפתרונים. עשרות שוטרי נ.ק.וו.דה עם בלשים מסתובבים ובולשים עם שבע עיניים. אמרתי לחברי לנסיעה, נעקור את הרגליים מכאן.
היות שהכרתי את ברסט ליטובסק ידעתי שבערך קילומטר מהתחנה הראשית יש תחנת ביניים ושם הרכבת נעצרת לשניה וכך היה הגענו לשם התחנה היתה ריקה חוץ מפועלים שהסתובבו. קבלנו כרטיסים, והרכבת הגיעה, עלינו, לא ידעתי למה התישבתי ליד בית השימוש? חברי לנסיעה צחק עלי ועלה לאמצע הקרון. הרכבת רק זזה ועלה מפקד נ.ק.וו.דה. אני עושה עצמי ישן והוא לא מוצא מקום יותר נוח לשבת רק על ידי ... ואצלי או מתוך פחד או במקרה, החגורה השתחררה והחתיכות בד התחילו להשתחרר ולזוז!! ואני ישן...והמפקד נמאס לו כנראה לשבת על יד טמבל עצלן כמוני והוא קם והלך לרחרח הלאה ואני בקושי נכנסתי מהר לבית השימוש לפני שהבד ימצא.. את הרצפה. ושם הסתדרתי ויצאתי בחזרה, עזבתי את מקומי והלכתי לשבת באמצע הקרון ע"י החבר שלי שגם עבר בשלום.
המפקד היה כבר בקרונות אחרים ואנחנו הגענו בשלום הביתה, עם רווח בצד. אבל למזלי הרע, או הטוב, אבדתי את משרתי בקופורטיב. בדיוק בזמן שהייתנו בברסט ליטובסק ביקרה בקופורטיב וועדת ביקורת וקבעו שהצוות גדול מידי ואני הייתי הקרבן היחידי שפטרו אותי.
פספורט: מה עושים עכשיו? בלי פספורט (תעודת זהות) מעיירה קטנה, הבן אדם נדון לאבדון לא,לא, לאבדון אלא לעבודת פרך, ללא אפשרות לחיות. בעיירה היו עוד כמה יהודים כאלה. שמעתי שמועה: היות שבעיר המחוז פרוז'ני היתה טחנת קמח גדולה עם בית בד ומנסרה גדולה מאוד, והיות שעצים ברוסיה וגם בפולניה לא חסרים, ואף אחד לא חסך בזה, היתה הרבה עבודה והיו זקוקים להרבה עובדים (דרך אגב המפעל הגדול הזה היה שייך לפני המלחמה ליהודי שמו קרוצל) ומי שבא לשם לעבוד, התקבל בברכת ברוך הבא. וגם קיבל מיד תעודת זהות. התארגנו 4 איש כקבוצה והלכנו לשם מה לא עושים עבור תעודה?
כשהגענו מצאנו במשרד את הקומיסר, בן אדם יפה תואר נעים הליכות
" מה בקשתכם?"
אמרנו ש"באנו לחפש עבודה"
יפה, הוציא 4 טפסים-חוזים ומתחיל למלא. הלא על מחירים לא מתוכחים וגם לא שואלים...
הוא רוצה לרשום זמן של שנה, אמרתי: סליחה, תרשום בבקשה 6 חודשים - למה?
אני: פשוט אולי לא נהיה טובים, אולי באופן פיזי לא נוכל לבצע את העבודה למה להתחייב בלי נסיון?
הסתכל עלי ואמר: בסדר. רשם 6 חודשים, ואמר לנו לצאת למשמרת לילה. בשעה 8 בערב באנו לעבודה נתנו לנו קרונית והראו לנו איפה לקחת בולי עץ ולהעמיס אותם על הקרונית ולהביא אותם למקום די רחוק ושם להוריד אותם בסדר מסוים. העמסנו קרונית והתחלנו לדחוף הקרונית. רוח וקור כלבים, השלג עד הברכיים השינה סוגרת את העיניים והלב מתפלץ. והמוח:" שלימזל אידיוט" לאן נקלעת? ומה תעשה ואיך תיראה בליל שבת? התחלתי לבכות חרישית שהחברים לא ירגישו.
באותו יום אחרי הצהריים כבר מסרנו המלצות ותמונות למשרד. ושם אמרו לנו אחרי יומיים לבוא ולקבל את התעודות. החלטתי בליבי אני אמשיך עד קבלת התעודת זהות, אחלל שבת וחוץ מזה איך אחזיק מעמד 3 לילות..?
גמרנו את הלילה, צריכים ללכת לישון, מי מדבר על אוכל או שתיה ומקום להשכיב את "שק העצמות"? אנחנו הולכים למשרד, מביאים אותנו לחדר ריק עם חלונות פתוחים, באמצע החדר עמד שולחן גדול מכוסה שלג ואומרים לנו שכאן אפשר לשכב לישון...ברצון הייתי משכיב שם את החבר סטלין, את שמש העולם, אפילו מתחת לשולחן כדי שזה יגן עליו מהשלג...
אני הלכתי העירה לחפש בית קרוב להתחמם קצת, להתפלל שה' יעזור לי לצאת מהמלכודת הזו אבל עם פספורט! נכנסתי לקרוב וידיד טוב, התפללתי עם כוונה כזו שאף פעם לא התכוונתי, שתיתי כוס תה ויצאתי לרחוב, פגשתי בבת עיר חיה-רבקה היום היא בקנדה והיא שאלה אותי מה מעשי כאן? גיליתי לה את מר ליבי! והיא מספרת לי שהיא עובדת כמנהלת חשבונות במשרד של מסעדות איפה שהאכילו קרופניק עם לחם כמו טיט.
שוב פעם נדהמתי מאיפה היא לקחה ידע בהנהלת חשבונות, אבל איך היתה הסיסמא שלהם? אצלינו הכל תלמד...והיא הציעה לי סגנות אם אבוא למשרד שלה, שיהיה סגנות, העיקר לא לסחוב בולי עץ, לרעוב ולישון על שולחן מכוסה שלג. הכל טוב ויפה עד כאן? אך איך מקבלים חזרה את החוזה מבלי להכנס לבית סוהר?
אזרתי אומץ והלכתי לקומיסר. נכנסתי למשרד הרגשתי ממש כמו אחד שנכנס לכלוב אריות לנקות את הכלוב...
-בוקר טוב
-בוקר טוב!
ש: מה רצונך?
ת: חבר קומיסר יש לי בקשה.
-מה?
-אני באתי לבקש בחזרה את החוזה.
ש: מה כבר התעייפת?
- לא חבר קומיסר אגיד לך את האמת אם הייתי חושב אותך לא חכם, הייתי מספר לך שקר אבל היות שאני מעריך אותך כחכם ואיש נבון, החלטתי לדבר איתך רק אמת. והאמת היא שאני בכלל לא רוצה לעבוד, אני רוצה להרוויח, וברוסית לשון נופל על לשון.
וזה כל כך הרשים אותו. הוא הסתכל עלי ואני הוספתי, "אתה רואה כשלא היה לי מה לעשות הייתי מוכן לעבוד גם כאן, אבל אחרי שיצאתי לרחוב ומצאתי עבודה בהנהלת חשבונות, למה לבזבז את זמני על דבר שכל זשלוב (גוי פשוט) יכול לעשות?" הוא הוציא את החוזה ונתן לי ואני תוך שניה קרעתי אותו וזרקתי לסל ותפסתי ידיו עם שתי ידי ולחצתי לו את ידו בחיבה כזאת שאמא שלו לא לחצה אותו ככה ורצתי כמו חץ מקשת. החברה ראו אותי לאן אתה רץ? מה אגיד להם? לחפש אוכל...
באתי למשרד אצל חיה-רבקה נתנו לי שולחן וכסא והתחלתי: לבי שמח, וראשי עובד, איך מקבלים כבר את הפספורט? ולשבת להיות בבית בשבת... בגמר היומיים הלכתי וקבלתי את הפספורט ואני ישר למשרד, למנהלת חשבונות שלי מרת חיה רבקה ואני אליה, יקירתי תעשי לי טובה, תלכי למנהל שלנו ותגידי לו שאני לא שווה גרוש, אני שלימזל, שלא יודע לעבוד ובקיצור זה טעות! היא השתוממה: מה אתה לא רוצה לעבוד כאן? לא! למה? אני אחפש עד שאמצא מה שטוב לי. איך אומרים רצונו של אדם כבודו היא הלכה ועשתה כבקשתי ותוך שניות זה פעל, אני הייתי מפוטר בלי שום תשלום. תוך 3 שעות הייתי בבית. החברים שלי עבדו במנסרה 6 חודשים בזיעה ובדמעות, רק דבר אחד הם לא הבינו איך יצאתי מזה כל כך חלק?
[1] המשטרה החשאית
[2] Oblast
יצאתי וארגנתי את סנדלרי העיירה. והקמתי קואופרטיב בלשונם "ארטל" וכך ניצלתי מעבודת הכפייה. אחרים ובתוכם הרב שלנו ז"ל, נשלחו ליערות-עד לכרות עצים וגם שם היו מכסות. תארו לכם היכולת והידע של היהודים ובראשם הרב בכריתת עצים. כמובן שהם אספו סכום כסף ונתנו למנהלי העבודה וחזרו הביתה עם אישור שמלאו ועברו את המכסה!!! כמובן שזה הלך על חשבון הגויים הם מלאו ועוד איך מלאו את המכסות של כולם...לתוך הקואופרטיב הכנסתי עוד יהודי, סוחר, בתור מנהל חשבונות והצלתי אותו מאבדון. הכנסתי גם גוי בתור יו"ר - להבדיל אלף הבדלות - בתור משגיח על הכשרות בכדי שלא יחשדו בכשרים.
טרם שאני מתחיל לספר קוריוזים שקרו בקואופרטיב אני רוצה לספר קוריוז אחר: כפי שהערתי בהתחלה, העיירה היתה ענייה. היה שם סנדלר אחד עם הרבה ילדים מסכנים, ממש ערומים ורעבים ותמיד רחמתי עליו. כגזבר מתקופת גמ"ח שהיתה בעיירתנו מיסוד הגוינט, הייתי נותן לו כמה זלוטיס והיה לי יהודי זקן גם סנדלר, ר' קדוש חומסקי שמו ז"ל יהודי ישר וטוב לב, הוא היה יוצא כל יום שישי ואוסף נדבות וככה כל שבוע היה מחזיר חלק מהחוב לגמ"ח כשהיה נגמר החוב הייתי מודיע לאותו הקבצן שיכול לקבל שוב פעם "הלוואה".
כשבאו הבולשביקים והקופה התחסלה ביחד עם כל המוסדות, וזה היה עוד ימי ה"שמחה", בדרכי בלכתי לבית הכנסת עם הטלית והתפילין אני שומע קול מוכר צועק "הגיע הסוף של עשירים עכשיו הגיע זמנינו"!! נדהמתי לראות שאותו המסכן שכל כך רחמתי עליו ועזרתי לו, עכשיו אני "הקפיטליסט" והגיע סופי, נורא חרה לי, עוד לא ידעתי שאסור להגיב ובכלל לדבר נגד "זמנו" בכל אופן נגשתי אליו ואמרתי לו בלחש ששמחתו לפני זמנה... ואמרתי בפולנית: "שם איפה מים היו, שם גם יהיו". ההבדל רק בזה, קודם ריחמו עליך ועזרו לך ועכשיו למי שיהיה יאכל ולמי שלא יהיה ימות ואל תרקוד!! והלכתי לדרכי.
אחרי ימים כשהקימותי את הקופורטיב ואני הייתי הגזבר והמחשב של המחירים ושכר והעבודה של כולם, בא אלי אותו המסכן וביקש סליחה, ואמר לי: "כל יום אני מזכיר מה שאמרת לי אז בלכתך לבית הכנסת ומצטער אני צער רב על טפשותי שצעקתי אליך ומבקש אני תסלח לי ותעזור לי להרוויח קצת יותר מפני שאנחנו גוועים מרעב" ועשיתי בקשתו ועזרתי לו כמה שיכולתי.
הקימותי קואופרטיב ולא סיפרתי מה ממי ולמה? הקומוניסטים הפכו את כל העיירות הקטנות לכפרים, ובכפרים לא צריכים ולא נותנים תעודות זהות כדי שלא יוכלו לזוז. התעסוקות היחידות בשביל ה"כפריים" היו קולחוז. כריתת עצים ביער, חפירת מסילת ברזל ובנייתה או לאחד נהרות על ידי כרית תעלה וכיוצא בזה. כל זה מלווה ברעב ובלי מקום לינה. בדיוק הכל מתאים ליהודים...הלכתי וארגנתי את הסנדלרים מהעיירה, הקמתי קואופרטיב ואני נהייתי הקופאי וסגן מנהל החשבונות.
יושב הראש של המועצה המקומית היה גוי אנטישמי מובהק,, ה"חבר" סטריזיש. קומוניסט שישב בבתי הסוהר הפולניים כגנב פשוט... שנא אותי שנאת מוות מפני שהכיר אותי כציוני מילדותי וכשומר דת וכל אלו "חטא ופשע". כל אלו הלא הם שונאי העם והמשטר, ובחלק הוא צדק. לא שונא העם הייתי, אבל שונא המשטר הייתי ועוד איך ! וכל מיני עלילות הוא העליל עלי בכדי שיוציאו אותי מהעבדה הזאת וכל זאת בכדי להקל בשלב הבא להגלות אותי עם משפחתי לסיבריה. ונגד כל זה הייתי צריך להתגונן בכל מיני תחבולות ועצות-נגד.
יום אחד בא מנהל העבודה של הסנדלרים, יהודי חם ויקר מאוד, ר' נחמן ז"ל, ואומר לי בא! קראו לו למשטרה ואמרו לו שאנחנו מבצעים עבודות רק בשביל עשירים ולא לעניים, עניים מופלים לרעה, וזאת היא האשמה כבדה מאוד. מאוד כעסתי עליו, למה הוא סוחב גם אותי לתוך זה? למה לא נתן תשובה לבד. לקחתי פנקס קבלות והלכתי איתו, באנו לשם, ישב ע"י שולחן מפקד הנ.ק.וו.דה[1]. ומבקש לנו לשבת, וכשהם מבקשים לשבת, אפשר לשבת הרבה שנים...
ובשאלה הראשונה הוא שואל אותי את השאלה "למה אנחנו מפלים לרעה עניים?" ואני אפשר להגיד הייתי כבר מוכן לכל דבר מבחינה נפשית, מפני שלא האמנתי כבר שאני אצא אי פעם מידיהם מבלי לבקר בסיביר. עניתי לו בשלווה גמורה: יכול להיות שאנחנו משרתים רק עשירים אך אין עניים באיזור. מה עלי לעשות? הלא תפקידי לדאוג שהסנדלרים ירוויחו אז עלי לספק להם עבודה, אז מי שבא ברוך הבא... אני מתוודה שאני לא מכיר את כל האנשים וזה היה שקר גדול.
הנה הבאתי לך פנקס הזמנות וקבלות, תקרא את מזכיר המועצה, והוא בטח מכיר את האנשים, והוא יגיד לך את האמת על האנשים. הערה: עני נקרא בלשונם בוטרק, עשיר - קולק (אגרוף) ואני בתוך הקבלות הייתי בדיוק נמרץ רושם מה שעשינו, כמה כסף? והכתובת המלאה של כל אחד ואחד. הוא קרא למזכיר ושואל. זה וזה קולק? לא. בוטרק וכן הלאה והלאה עד שהגיע גם לקולקים (אגרופים) התרשם מכנותי והרשו לנו ללכת. רק סוד אחד הוא לא ידע כשעשו משהו מיוחד לעשיר זה לא הופיע בקבלות...
יום אחד כשהמחסן של חומר הגלם היה ריק ואי אפשר היה להמשיך לתקן נעלים וחדשות לא עשינו כלל בגלל חוסר עורות, היה זה יום חמים, ישבתי על המרפסת עם שולחן וקבלתי קהל. זה היה יום הראשון שהוא יום מנוחה של הנוצרים. וברוסיה הונהגו חמישה ימי עבודה ויום השישי הוא יום מנוחה. היות ורוב היהודים בקואופורטיב היו יהודים דתיים, הנהגנו ששה ימי עבודה ושבת היה יום המנוחה.
יושב הראש שלנו, הגוי, לא התנגד לשום דבר. כל עוד שסיפקנו לו ספירט לשתייה, היה הכל בסדר. כשישבתי על המרפסת באותו היום ראשון ותור ענקי ארוך הזדנב בכדי להגיע אלי, כל אחד עם הנעליים שלו, ראיתי באמצע בן אדם בלתי מוכר ו"חשוד" בעיני. לא שמתי לב, קבלתי כל אחד, ואם לא היו צריכים לתיקון חומר, קבלתי את התיקון, ואם היו צריכים עור, הסברתי בצורה אדיבה ושקרנית כמו שכל החיים היו שקר אחד גדול. וההסבר היה בעיקר לא להשמיץ חס וחלילה את המשטר. למשל אסור היה להגיד שאין! מפני שאצלינו הכל יש, אפילו קדחת... אבל מותר היה להגיד כרגע אין לי, אבל יש בארץ מספיק, המשלוח איחר, והסחורה צריכה להגיע, ואז כמובן שנעשה הכל, לעת עתה שיחכה! אז יראה שכל העם חוץ מהצבא הולכים יחפים...עד שהגיע אותו החשוד.
- בוקר טוב,
- בוקר נעים,
- אפשר לעשות זוג סוליות?
- אפשר, אבל לא כרגע חבר, הלא כולם רק חברים...
- למה?
- פשוט אין לנו כרגע עור. המשלוח איחר. אצלינו ברוסיה (ב"ה אסור להגיד) יש מספיק די ויותר רק אצלינו כרגע אין אנו מחכים כל רגע שיגע. מחכים למשיח שיגיע...
ש: כמה עולה זוג סוליות?
ת: שבעה רובל וחמישה עשר קופיקס.
ש: אפשר לראות את הפנקסים?
ת: אפשר, אבל מותר לי לשאול מי החבר?
התשובה: אני חבר מהמפלגה הקומוניסטית מהמחוז.
זה מסוכן! נתתי לו הפנקסים.
ש: מאיפה אני יודע שאתה לא לוקח יותר מידי?
ת: יש מחירון רשמי, ממשלתי, ולפי זה אני לוקח. ועל כל קבלה וקבלה רשום מה עשינו וכמה שלקחתי.
בדק בדק, הודה לי והלך. אחרי כמה רגעים בא בחורצ'יק, בן ידיד שלי, שהיה כבר חבר בנוער הקומוניסטי וסיפר לי איך שההוא נשלח אלי לבדוק אותי איזה יחס גס ועם איזו "שחצנות" אני מתיחס לאנשים והברנש חזר, מלא התפעלות ממני מהאדיבות שלי וההסברים הלוגיים והפטריוטים ממש כמו יליד רוסיה, הלא אדיבות וכל האדיבות זה רק ברוסיה...
הלא הם שותים רק מבקבוקים שחורים...היה חוק של פרוגולת איחור בעבודה, מי שאיחר 5 דקות ואם הגישו... (כאן חסר עמוד מספר 10)
"תודה"
קראתי למנהל העבודה והוא לקח לו מידה. אז ביקש מפקד הנ.ק.וו.דה. שאעשה לו לכל הפחות זוג סוליות. כאן בא האישור שלא טעיתי בזמן שאמרתי שסחורה אין לי אבל לזוג אחד אני יכול להשיג. כמובן שלקחתי את זוג המגפיים של המפקד ונתתי לשני סנדלרים זריזים ובקשתי מהם לעשות לי את זה תוך רבע שעה ואני יצאתי החוצה ועמדתי בחוץ בבית שימוש בקור הגדול הזה, ולא נכנסתי יותר למשרד, פשוט שלא ישאלו שאלות כהרגלם. לא פחדתי משאלות כלפי עצמי, כמו משאלות כלפי אחרים.
היתה להם מומחיות מיוחדת להכניס אנשים בהלשנות ולהפוך אותם למלשינים ומזה היו צריכים להזהר. כעבור רבע שעה נכנסתי והסוליות היו מוכנות הגשתי למפקד והוא מאוד התרגש שכל כך מהר עשו לו והוא שילם את השבעה וחצי רובל והודה לי והם הלכו. אחרי שלשה ימים הבאתי את המגפיים החדשים לחוקר והוא ישן, שמתי אותם על המיטה וברחתי. בראשון לחודש הוא הביא לי את הכסף.
יום אחד הופיע בקופרטיב בן אדם גבוה, יפה לבוש אזרחית והציג את עצמו כמבקר מטעם האובלסט[2]. כמו שיש ריון (מחוז) יש אזור יותר גבוה שנקרא אובלסט שתחתיו כמה מחוזות. כשראיתי את הבן אדם הכרתי אותו. יהודי פולני שלפני המלחמה הוא היה סוכן שוקולד של הפירמה SUSHARD (סושרד). אני פגשתי אותו בליל חג המולד בפרוזני, אצל הסיטונאי שלי שהייתי קונה אצלו סחורה והא סיפר אז בדיחה גסה, אבל נחמדה, אינני יכול לכתוב את זה כאן... ולא רציתי לגלות לו שאני מכיר אותו שמא יפגע, אז אני בצורה עליזה אמרתי לו: "יש לי בשבילך בדיחה" כשהוא הסכים לשמוע ספרתי לו את הבדיחה שלו והוא חייך. ושאל אותי איפה שמעתי את הבדיחה. אז אמרתי לו:"בליל חג המולד בשנת 1937 הייתי אצל קליניצקי, הסיטונאי ונכנס סוכן של סושרד וסיפר את זה! הוא הסתכל עלי חייך, נתן לי דפיקה על השכם כאחד שאומר אתה בסדר...
אז הצעתי שנלך לארוחת צהריים. לקחתי אותו לבית מנהל העבודה. כמו שהזכרתי אותו למעלה, שהיה יהודי יקר וחם ולא היו לו ילדים וסידרנו ארוחה דשנה. בזמן הארוחה סיפר לי כשהוא רק נכנס לראש המועצה ימ"ש, הדבר הראשון מה שאמר לו היה שבקופורטיב נמצא אחד שחור, תרתי משמע, שחור בצבע העור ושחור אנטי סוציאליסטי ומוכרחים להרחיק אותו משם מפני שהוא רעל לחברה ועוד יתר הקומפלימנטים, וזה הכל כמובן נגדי.
שאלתי אותו "מה תגיד לו עכשיו?" את זה אגיד לך אחר כך. אחרי שאמסור לו דו"ח מביקורי. ישר מהארוחה הוא הלך למועצה הכפרית ואחרי זה חזר אלינו לקופורטיב ושוב סיפר שהוא אמר לו שביקר וראה את הסידורים והכל והוסיף אם היושב ראש רוצה אפשר לסלק את היהודי ה"שחור" חד שתים אבל שיהיה ברור שאז הקואופרטיב יתפורר ולא יתקיים יותר מפני שהוא (אני) הוא הנשמה של הגוף שנקרא קואופרטיב! ונסתם פיו.
יום אחד מצאתי בקופה שיש לי 6000 רובל מיותרים. נבהלתי. עמלתי יומם ולילה בכדי למצוא את הטעות ולא מצאתי ואם יש יותר מידי, זה בית סוהר בטוח. מה עושים בלית ברירה, ספרתי את זה למנהל חשבונות שהיה יהודי שאני הכנסתי אותו לעבודה. שבלי זה הוא היה אבוד, חוץ מזה היינו ידידים. תגובתו הראשונה היתה שזה הכסף שלו. מובן שנדהמתי מתשובה כזאת כששאלתי איך הוא מעיז להגיד דבר כזה , איזה מגע יש לו לכסף? והוספתי בכל אופן אני מוכן לחלוק את זה בין שנינו, אם הטעות תתגלה נחזיר. עבור חוסר אין עונש רק צריכים לשלם, נשלם...
אם לא אז זכה לו...
כעבור חודש נכנס גויציק נמוך במעיל צבאי ומציג את עצמו כמבקר מטעם המחלקה הפיננסית הקומוניסטית מהמחוז. מי יכול לתאר את הקור שעבר בעצמות והפחד?
ואני עם חיוך בבקשה אבל קודם נשתה לחיים...וליטר וודקה כבר עמד על השולחן, כוס אחרי כוס הליטר נגמר ולא נודע כי בא אל קרבנו והמבקר הוציא 30 רובל ובקש ליטר שני . 30 רובל זה היה מחיר של שוק השחור... הגיע ליטר שני וכשהגיע כמעט לסוף הגשתי לו את ספר קופה והוא מבלי לבדוק הוציא חותמת ורשם בדקתי ומצאתי הכל נכון ובסדר! מאיתנו הוא הלך לבדוק את הקואופרטיב של החייטים ושם היה מנהל חשבונות מדופלם והמבקר עשה לו סקנדלים ואיומים שיכניס אותו לבית סוהר אם הוא ימצא עוד הפעם סדר כזה... הוסיף: עליו ללמוד מהסנדלרים איך לנהל חשבונות... מי יכול עוד כמו הסנדלרים?
הגיעו הימים הנוראים וחג הסוכות. מה עושים איך לעבור את החגים ולא לחלל את החגים. לא ישנתי לילות והיו צריכים להזהר גם משני חברי הקואופרטיב, שני יהודים שהתחילו להסית ולדרוש לעבוד בראש השנה.
החלטתי לקחת את היושב ראש של הקואופרטיב שהיה שיכורניק, מלאתי כוסו בוודקה ונסענו למחוז לראות מה יהודים אחרים עושים. באנו ונודע לנו שפשוט כל פרט ופרט ביקש חופש ליומיים ואשרו חופש לכל אחד, נסענו מהר הביתה וזה היה כבר מאוחר, אחרי הצהריים ערב ראש השנה החזקתי את היושב ראש אצלי בבית שיכור כלוט והודעתי לכל החברים לבוא מיד ולהגיש בקשות לחופש וכולם קבלו במקום חופש מאושר ליומיים. בקואופרטיב החייטים הם עשו טריק אחר הם קמו מוקדם מאוד והתפללו והלכו לשבת בתוך בנין הקופורטיב מבלי לעבוד בטענה שאין להם עבודה...
ביום ראשון של ראש השנה הלך היושב ראש הכפר לבדוק האם עובדים או לא? ומצא כמובן את הקופורטיב של הסנדלרים סגור, והוא היושב ראש בא לבית הכנסת איפה שהתפללתי וקרא לי החוצה ואני בצורה הפגנתית יצאתי עם הטלית ושאלתי בתמיהה מה רצונו? והוא בשאלה איפה הסנדלרים? למה לא עובדים? ואני בשאלת תם מאיפה לי לדעת, לי יש חופש והוא ידע שלא הוא יפצח את האגוז שנקרא אני והוא עזב אותי בחימה בוערת.
יום כיפור חל בשבת לא היתה בעיה, מה עושים עם סוכות? התחלתי ל"דאוג" לסנדלרים שלא מרוויחים טוב ומספיק מפני שאין עור ובלי עור אי אפשר לעבוד?
יש אפשרות לשפר את המצב אם נבנה בית חרושת לסבון ונבלות לא חסרות... וזה חומר גלם טוב לסבון! אבל אין בנין. השתדלתי לחסל ולגמור עם כל החומר שהיה במחסן ולגמור כל התיקונים ונשארנו לחג בלי עבודה. לקחתי חברי ההנהלה אחרי שקודם בבוקר השכם ומוקדם מאוד הלכנו לבית הכנסת להתפלל. אחרי התפילה אני ויתר חברי ההנהלה הלכנו לחפש ולקנות בנין מתאים והסנדלרים הלכו לבית המלאכה לשבת...
עבר יום הראשון של החג חזרנו עם "בשורה" שהשגנו בנין מתאים אבל המחיר הוא גבוה, צריכים לנסות עוד למחרת היום ואותו הטריק פעל ביום השני ובנין לא קנו הלא נשארו עוד 2 ימי חג אחרונים...החג עבר בלי שהיהודים חיללו את החג ואת הבית חרושת לסבון עוד בונים...
בשר כשר היה בלתי אפשרי להשיג, מפני שהשחיטה היתה אסורה ולמכירה בוודאי ובוודאי לא, באופן עצמאי אפשר היה להסתדר אבל מה תעשה עם פרה שלימה? אבל היות שהיינו קופורטיב ועוד מיוחסים כאלו..סנדלרים! החלטנו לנסות ולשחוט פרה. חלקנו את החלק הקדמי בין החברים שווה בשווה ואת החלק האחרוי מכרנו למסעדה הממשלתית שבראשה עמד גוי והוא הופתע לראות בשר ובזול...עשינו את הפעולה הזו כמה וכמה פעמים החברה היו מבסוטים אכלו בשר ובזיל הזול עד שיום אחד אמרתי די! שכל אחד ידאג לעצמו או שיעשה כמו שכל אחד עושה כשאין לו מה לאכול? הוא שוכב לישון רעב... מפני שידעתי שאת המחיר אני "השחור ושונא העם" אשלם!
יום אחד נגמר כל חומר הגלם מהמחסן ואין מה לעשות וצוות ההנהלה היה גדול מידי, על עשרה סנדלרים היה צוות של 6 איש היו יושב הראש, מנהל חשבונות, קופאי, מחסנאי, ושני מנהלי עבודה, ואיך אפשר אחרת? באמת איך אפשר לנהל בית חרושת כזה גדול בלי סחורה ובלי עבודה ועם צוות יותר קטן? החליטו שצריכים לנסות לנסוע לברסט ליטובסק, שהעיר הזאת היתה האובלסט שלנו (עיר המחוז הראשי שלנו) לנסות, אולי שם נשיג קצת עורות.
בוחרים בי ובאחד ממנהלי העבודה, המרחק מעירתנו לברסט ליטובסק זה 80 ק"מ. לברסט ליטובסק אפשר לנסוע רק ברכבת אבל כרטיסים מוכרים רק עד תחנת ז'בינקה ועד לברסט ליטובסק זה עוד 30 ק"מ. מפני שלברסט ליטובסק אסור לנסוע שהרי זה ע"י הגבול עם הגרמנים ומי שבא לשם בלי רשיון הוא רחמנא ליצלן מרגל!!!
הגענו לז'בינקה והתחלנו ללכת ברגל, מקום ללון בברסט היה לי , היו לי קרובים מצד אשתי וגם הרבה מכרים מזמן שרותי בצבא הפולני. הגענו לברסט ליטובסק בשלום עם רגליים נפוחות אבל שמחים, התחלנו לרחרח אם אפשר להשיג סחורה.
באופן רשמי רמזו לנו שאנו יכולים להשיג כל מה שאפשר להשיג באותו הזמן בכל הארץ המבורכת...קדחת!! יצאנו לטולצ'וק (נקרא לזה שוק הפשפשים) שם יכולת להשיג באמת הכל, מפני שלעיר הזאת הגיעו אלפי פליטי חרב יהודים שברחו מגרמניה והם הביאו לשוק למכירה כל מה שהם הצילו מהבתים שלהם, בכדי שיהיה להם מה לאכול. לעבוד כמובן שהם לא רצו ללכת, בשביל מה לעבוד?
אני עבדתי וקבלתי 180 רובל נטו לחודש וזה היה משכורת טובה. עבור המשכורת יכולתי לקנות קילו שמן, מאכל פשוט שבפשוטים. רק עוד דבר אחד היה טוב, לא שאלו ממה אתה חי, אם רק אתה עובד, לא חשוב מה. בקיצור כשאין סחורה לקואופרטיב, צריכים לחפש פרנסה בשביל שכר הליכה...
אני השגתי 2 חתיכות בד לבן, שבזמנים טובים זה שימש ללבנים וחס ושלום גם לתכריכים, ועכשיו יהודים זקנים חיפשו את זה רק למטרה השניה מפני שידעו שאם יחכו ליום הפטירה יצטרכו ללכת ערומים לעולם הבא...על כן החכמים הזדרזו וקנו. בכל חתיכה היה 17 מטר וזה היה ארוז באריזה המקורית. ועכשיו הבעיה: איך מביאים את זה הביתה? הייתי לבוש במעיל פרווה ארוך ורחב, את חתיכות הבד הכנסתי על הבטן בתוך המכנסיים והתחגרתי בחגורה בחוזקה, לבשתי את המעיל והלכנו לתחנת הרכבת לעזוב את ברסט ליטובסק.
הגענו לתחנה מצאנו שם מאות אנשים בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, והאשנב סגור. הרכבת צריכה להגיע תוך עשרים או שלושים דקות ומי ישיג כרטיס? לאלוקים הפתרונים. עשרות שוטרי נ.ק.וו.דה עם בלשים מסתובבים ובולשים עם שבע עיניים. אמרתי לחברי לנסיעה, נעקור את הרגליים מכאן.
היות שהכרתי את ברסט ליטובסק ידעתי שבערך קילומטר מהתחנה הראשית יש תחנת ביניים ושם הרכבת נעצרת לשניה וכך היה הגענו לשם התחנה היתה ריקה חוץ מפועלים שהסתובבו. קבלנו כרטיסים, והרכבת הגיעה, עלינו, לא ידעתי למה התישבתי ליד בית השימוש? חברי לנסיעה צחק עלי ועלה לאמצע הקרון. הרכבת רק זזה ועלה מפקד נ.ק.וו.דה. אני עושה עצמי ישן והוא לא מוצא מקום יותר נוח לשבת רק על ידי ... ואצלי או מתוך פחד או במקרה, החגורה השתחררה והחתיכות בד התחילו להשתחרר ולזוז!! ואני ישן...והמפקד נמאס לו כנראה לשבת על יד טמבל עצלן כמוני והוא קם והלך לרחרח הלאה ואני בקושי נכנסתי מהר לבית השימוש לפני שהבד ימצא.. את הרצפה. ושם הסתדרתי ויצאתי בחזרה, עזבתי את מקומי והלכתי לשבת באמצע הקרון ע"י החבר שלי שגם עבר בשלום.
המפקד היה כבר בקרונות אחרים ואנחנו הגענו בשלום הביתה, עם רווח בצד. אבל למזלי הרע, או הטוב, אבדתי את משרתי בקופורטיב. בדיוק בזמן שהייתנו בברסט ליטובסק ביקרה בקופורטיב וועדת ביקורת וקבעו שהצוות גדול מידי ואני הייתי הקרבן היחידי שפטרו אותי.
פספורט: מה עושים עכשיו? בלי פספורט (תעודת זהות) מעיירה קטנה, הבן אדם נדון לאבדון לא,לא, לאבדון אלא לעבודת פרך, ללא אפשרות לחיות. בעיירה היו עוד כמה יהודים כאלה. שמעתי שמועה: היות שבעיר המחוז פרוז'ני היתה טחנת קמח גדולה עם בית בד ומנסרה גדולה מאוד, והיות שעצים ברוסיה וגם בפולניה לא חסרים, ואף אחד לא חסך בזה, היתה הרבה עבודה והיו זקוקים להרבה עובדים (דרך אגב המפעל הגדול הזה היה שייך לפני המלחמה ליהודי שמו קרוצל) ומי שבא לשם לעבוד, התקבל בברכת ברוך הבא. וגם קיבל מיד תעודת זהות. התארגנו 4 איש כקבוצה והלכנו לשם מה לא עושים עבור תעודה?
כשהגענו מצאנו במשרד את הקומיסר, בן אדם יפה תואר נעים הליכות
" מה בקשתכם?"
אמרנו ש"באנו לחפש עבודה"
יפה, הוציא 4 טפסים-חוזים ומתחיל למלא. הלא על מחירים לא מתוכחים וגם לא שואלים...
הוא רוצה לרשום זמן של שנה, אמרתי: סליחה, תרשום בבקשה 6 חודשים - למה?
אני: פשוט אולי לא נהיה טובים, אולי באופן פיזי לא נוכל לבצע את העבודה למה להתחייב בלי נסיון?
הסתכל עלי ואמר: בסדר. רשם 6 חודשים, ואמר לנו לצאת למשמרת לילה. בשעה 8 בערב באנו לעבודה נתנו לנו קרונית והראו לנו איפה לקחת בולי עץ ולהעמיס אותם על הקרונית ולהביא אותם למקום די רחוק ושם להוריד אותם בסדר מסוים. העמסנו קרונית והתחלנו לדחוף הקרונית. רוח וקור כלבים, השלג עד הברכיים השינה סוגרת את העיניים והלב מתפלץ. והמוח:" שלימזל אידיוט" לאן נקלעת? ומה תעשה ואיך תיראה בליל שבת? התחלתי לבכות חרישית שהחברים לא ירגישו.
באותו יום אחרי הצהריים כבר מסרנו המלצות ותמונות למשרד. ושם אמרו לנו אחרי יומיים לבוא ולקבל את התעודות. החלטתי בליבי אני אמשיך עד קבלת התעודת זהות, אחלל שבת וחוץ מזה איך אחזיק מעמד 3 לילות..?
גמרנו את הלילה, צריכים ללכת לישון, מי מדבר על אוכל או שתיה ומקום להשכיב את "שק העצמות"? אנחנו הולכים למשרד, מביאים אותנו לחדר ריק עם חלונות פתוחים, באמצע החדר עמד שולחן גדול מכוסה שלג ואומרים לנו שכאן אפשר לשכב לישון...ברצון הייתי משכיב שם את החבר סטלין, את שמש העולם, אפילו מתחת לשולחן כדי שזה יגן עליו מהשלג...
אני הלכתי העירה לחפש בית קרוב להתחמם קצת, להתפלל שה' יעזור לי לצאת מהמלכודת הזו אבל עם פספורט! נכנסתי לקרוב וידיד טוב, התפללתי עם כוונה כזו שאף פעם לא התכוונתי, שתיתי כוס תה ויצאתי לרחוב, פגשתי בבת עיר חיה-רבקה היום היא בקנדה והיא שאלה אותי מה מעשי כאן? גיליתי לה את מר ליבי! והיא מספרת לי שהיא עובדת כמנהלת חשבונות במשרד של מסעדות איפה שהאכילו קרופניק עם לחם כמו טיט.
שוב פעם נדהמתי מאיפה היא לקחה ידע בהנהלת חשבונות, אבל איך היתה הסיסמא שלהם? אצלינו הכל תלמד...והיא הציעה לי סגנות אם אבוא למשרד שלה, שיהיה סגנות, העיקר לא לסחוב בולי עץ, לרעוב ולישון על שולחן מכוסה שלג. הכל טוב ויפה עד כאן? אך איך מקבלים חזרה את החוזה מבלי להכנס לבית סוהר?
אזרתי אומץ והלכתי לקומיסר. נכנסתי למשרד הרגשתי ממש כמו אחד שנכנס לכלוב אריות לנקות את הכלוב...
-בוקר טוב
-בוקר טוב!
ש: מה רצונך?
ת: חבר קומיסר יש לי בקשה.
-מה?
-אני באתי לבקש בחזרה את החוזה.
ש: מה כבר התעייפת?
- לא חבר קומיסר אגיד לך את האמת אם הייתי חושב אותך לא חכם, הייתי מספר לך שקר אבל היות שאני מעריך אותך כחכם ואיש נבון, החלטתי לדבר איתך רק אמת. והאמת היא שאני בכלל לא רוצה לעבוד, אני רוצה להרוויח, וברוסית לשון נופל על לשון.
וזה כל כך הרשים אותו. הוא הסתכל עלי ואני הוספתי, "אתה רואה כשלא היה לי מה לעשות הייתי מוכן לעבוד גם כאן, אבל אחרי שיצאתי לרחוב ומצאתי עבודה בהנהלת חשבונות, למה לבזבז את זמני על דבר שכל זשלוב (גוי פשוט) יכול לעשות?" הוא הוציא את החוזה ונתן לי ואני תוך שניה קרעתי אותו וזרקתי לסל ותפסתי ידיו עם שתי ידי ולחצתי לו את ידו בחיבה כזאת שאמא שלו לא לחצה אותו ככה ורצתי כמו חץ מקשת. החברה ראו אותי לאן אתה רץ? מה אגיד להם? לחפש אוכל...
באתי למשרד אצל חיה-רבקה נתנו לי שולחן וכסא והתחלתי: לבי שמח, וראשי עובד, איך מקבלים כבר את הפספורט? ולשבת להיות בבית בשבת... בגמר היומיים הלכתי וקבלתי את הפספורט ואני ישר למשרד, למנהלת חשבונות שלי מרת חיה רבקה ואני אליה, יקירתי תעשי לי טובה, תלכי למנהל שלנו ותגידי לו שאני לא שווה גרוש, אני שלימזל, שלא יודע לעבוד ובקיצור זה טעות! היא השתוממה: מה אתה לא רוצה לעבוד כאן? לא! למה? אני אחפש עד שאמצא מה שטוב לי. איך אומרים רצונו של אדם כבודו היא הלכה ועשתה כבקשתי ותוך שניות זה פעל, אני הייתי מפוטר בלי שום תשלום. תוך 3 שעות הייתי בבית. החברים שלי עבדו במנסרה 6 חודשים בזיעה ובדמעות, רק דבר אחד הם לא הבינו איך יצאתי מזה כל כך חלק?
[1] המשטרה החשאית
[2] Oblast
