יום שישי, 1 באוגוסט 2008

חיסול מלץ:

חיסול מלץ:
לביש מזלנו המצב הרע הזה לא נמשך הרבה זמן בעיירתנו מלץ'. זה נמשך רק עד שבת פרשת נח 1941, שבת מברכים החודש מרחשון או מה מר ונמהר היתה אותה השבת! אחרי לילה שקט מבלי בשום דבר חשוד, בבוקר השכם, פתאום איזה וולקן פרץ! ואיזו סערה התפרצה וקולות שחצניים של משתפי פעולה עם הנאצים, שוטרים מקומיים מהרוסים הלבנים, צמאי הדם היהודי, אלו שהיו במשטר הקומוניסטי חשודים ושנואים על הקומוניסטים, נשאו ראש ידענו והתגייסו למשטרה הנאצית. עכשיו רצו וצעקו: כל היהודים לצאת לשוק במרכז העיירה!
מה זה אומר? אנשים התחילו לברוח ולהתחבא ולא ידענו שלפני "הצעקות וההכרזות לצאת" באו חיילים מהצבא הגרמני הקרויים "ווערמאכט" והם הקיפו את העיירה מכל עבריה שאף לא יוכל לברוח ומי שרץ הם ירו בו.
אחדים הצליחו לברוח ביניהם אחי מאיר אליהו ז"ל. אני לא חשבתי לרוץ, מפני שתמיד חשבתי מה שיהיה עם משפחתי, יהיה איתי. גורל אחד לכולנו, כמה שה' יתן לחיות, לא אשאיר אותם לבד להתענות. אף על פי שבמקרים האלו אבא לא יכול היה לעזור לבן, או לאשתו, והבן לא יכול היה לעזור לאביו או לאמו, וכן האשה לבעלה. בכל זאת קרה משהו, כפי הנראה שהגורל רצה שאעבור עוד נסיון: באו בריצה שני חברים וזרזו אותי לברוח איתם. ואני מבלי לחשוב, תפסתי טלית ותפילין עם עוד כמה דברים שחשבתי שאלו לבנים להחלפה ורצתי איתם, לא עם הדרך אלא דרך מגרש של השכן שלי, הגוי ואוסיל אבגוסטינוביץ, שהיה הקומנדנט של המשטרה.
משם לשדה, ולא רחוק משם כמאתיים עד שלוש מאות מטרים היתה אחוזה עם גן גדול מאוד של פרי ומסביב יער של עצי אורן. הגענו לשם ופגשנו שם עוד כמה "חכמים" כמונו. וגויה, אשתו של שומר הגן, יצאה ואמרה לנו לברוח מהר משם מפני שהמקום שורץ חיילים. נשארו לנו שתי דרכים לחזור לעיירה, שתיהן מסוכנות ובמילא יפגוש אותנו חייל ויירה בנו או לרוץ לכיוון יער והיה לנו לעבור שדה פתוח ודרך שעברה בין עצים עבים. התיעצות קצרה: אמרתי, לא כולם ביחד, נתחלק לשתי מחנות בכדי לא להיהרג ביחד. חס וחלילה נפל הגורל עלי עם שני חברי לרוץ הראשונים. החבילה עם הבגדים מסרתי לאשה שהיא "תחביא" את זה...ואנו התחלנו לרוץ. עוד לא התקרבנו מספיק קרוב לדרך שהצטרכנו לעבור אותה בכדי להכנס ליער, ומאחורי העצים עמדו הרוצחים שמרוב זריזות הם הזדרזו והתחילו לירות עלינו. מיד נתתי צעקה: תברח בחזרה ולהתכופף כמה שיותר, ורצנו בזיגזגים, בינתיים התחיל לרדת גשם חזק והצטרכנו לעבור תעלה עם מים בכדי לחזור העירה, ובשלום הגענו בחזרה העירה, לריכוז של כל היהודים.
בעיירתנו היו יהודים פליטים שהעבירו אותם, מביאליסטוק, ומשרשעוו עליהם עוד אכתוב: אותם העבירו חיים לבנין בית הכנסת הגדול. היינו בטוחים שזו מזימה שטנית לשרוף אותם בנין עם בית הכנסת. אותנו התושבים היהודים של מלץ' הכניסו לתוך בית הספר העממי הפולני שהיה בניין גדול מחוץ לעיירה. בדרך ראיתי יהודי מפרוזני שוכב הרוג. הוא רצה לברוח בחזרה לפרוזני, בדרך פגע בו כדור של רוצח. כל הגויים שעמדו בדרך וראו את המת חשבו עלי וחשבו שזה אני ובאמת הוא היה מאוד דומה לי ולבש בדיוק מעיל כמו שלי.
נכנסנו לבנין בית הספר התפללנו שם ומסביב שמרו עלינו שוטרים. אנחנו חיכינו לאחד משניים או שיוציאו אותנו להורג במקום, או שיגלו אותנו לעיר אחרת כמו שהם עשו עם עיירות אחרות בסביבה שלנו. ככה ישבנו במקום עד הערב, בערב נתנו לנו פקודה לחזור לבתים שלנו ובבוקר ביום ראשון לבא לבד עם המשפחות לקרטוז ברוזה מרחק של כעשרים ק"מ. גזירה קשה אבל ב"ה לא בכל חומרתה.
בינתיים הגויים המיוחסים, שנואי הבולשיביקים יחד עם החיילים והשוטרים עברו מבית לבית ועשו חיפושים. באתי הביתה מצאתי בית מלא "ידידים" והם ידעו מכל דבר ובעל פה, מה שיש לי בבית והם פחות או יותר היו ידידים שלי, מפני שבזמן המשטר הקומוניסטי התנהגתי כמו שכתוב "שלח לחמך על פני המים". אני עזרתי לכל הגויים האלה במה שיכולתי, עכשיו הם בכל זאת שמרו לי קצת הכרת טובה, והתחלתי לחלק ביניהם רכושי.
חשבתי אם אשאר בחיים אולי פעם אקבל משהו בחזרה, אם לא מה לי ההבדל איזה גוי יירש אותי. ביקשתי רק מאחד מהם שייתן לי סוס עם עגלה ולהביא משפחתי לקרטוז ברוזה שלא אצטרך לסחוב ילד בן 3 ברגל או על הגב ביחד עם איזו חבילה כבדה הלא בכל זאת כל הזמן שהעינים פקוחות צריכים עוד משהו, כל רכושי מה שנתתי לא הספיק לו בכדי לתת לי ככה את העגלה אבל אם אתן עוד זוג סוליות בשביל אביו, יסיע אותי. בסדר גם זה הבטחתי, הצלתי לעת עתה את משפחתי מעינויי הדרך ויכולתי לקחת הרבה דברים הנחוצים לחיי.
הזכרתי קודם שבעיירתנו היו פליטים משערשעוו, וביאליסטוק. איך הם הגיעו ? בקיץ 1941 חסלו את שערשעוו. זאת היתה עיירה הרבה יותר גדולה ממלץ' אף על פי הביאו אותם אלינו? שהם היו 12 ק"מ מפרוזני, לא הביאו אותם לפרוזני אלא גרשו אותם לאנטופולי שזה היה מרחק של כ70- ק"מ מזרחה. כמובן הכל ברגל עם חבילות על הגב. בדרך ירו בהרבה אנשים ההרוגים היו צריכים לקבור. בינתיים היו נותנים ליתר האנשים, נשים וטף לנוח ואת המקום הכי "נוח" בכדי לשבת ולנוח: שם איפה שעמדו מים. הגיע הלילה יש פחד שמא "חס וחלילה" מישהו ברח?

הכניסו אותם לדירים ולאורוות וסגרו עד הבוקר הלא גם הרוצחים צריכים לנוח. ככה הביאו אותם לאנטופולי.
כשבאו לשם הקהל התחיל להתחמק ולחפש מקום אחר איפה שאפשר יהיה לחיות יותר קל, מאשר מבמקום נידח שאין קרוב ואין גואל, ככה ודאגנו הגיעו עשר משפחות אלינו. קיבלנו אותם כאחים, אחים לצרה, מיד שיקמנו אותם בדירות ודאגנו לכל צרכיהם, אני לקחתי לביתי משפחה של 4 נפשות, וועד הקהילה חילק לפליטים לחם ותפוחי אדמה, ירקות וחלב חינם, לא נתתי למשפחה שלי לקחת מהקהילה שום דבר אמרתי מה שיש בבית נאכל ביחד וכך חיינו לשמחתי כמשפחה אחת, עד שהם החליטו יום אחד כמה שבועות לפני החיסול של עיירתינו ועברו לגיטו פרוז'ני.
נתנו להם מיטות ועוד כמה דברים נחוצים שבעת ההוא היו מיותרים בשבילנו. אבל בשבילם זה היה טוב. אבל זה היה טוב גם בשבילנו, כי כשבסופו הגענו גם אנחנו לגיטו פרוז'ני, הם באו בשמחה ממש והביאו לנו את כל הדברים חזרה, ואנו בתודה קבלנו את זה. זה מה שנקרא "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
זמן קצר אחרי שבאו פליטי שערשעוו, הגיעו אלינו המון פליטי ביאליסטוק, אלו הגיעו קודם לגיטו פרוז'ני. שם היו מאות משפחות, בגיטו פרוז'ני בחרו את דלת העם את העניים ממש ואת האביונים ושלחו אותם הלאה מזרחה, ככה הגיעו אלינו כ- 70-80 משפחות, שזה היה באמת בלתי אפשרי לשקם אותם אצלינו, מפני שבכל העיירה שלנו היו כמאה ועשר משפחות רובם דלים ואביונים והבתים היו קטנטנים.
הבתים הכי עשירים היו של 3-4 חדרים, חלק גדול מהפליטים ראו את זה והם המשיכו בעצמם הלאה מזרחה לקרטוז ברוזה. ככה נדדו עד שחוסלו. ובעיירתנו נשארו כ- 25 משפחות והם שוקמו בבית הכנסת הגדול וכמה משפחות אצל משפחות מקומיות. חיו בצפיפות רבה, אבל לא רבו.
עד חיסול העיירה חלקנו לכל הפליטים, ק"ג לחם לכל נפש. בכל יום תפוחי אדמה וירקות חופשי, חינם. לראש השנה חלקנו עופות חיים, יצא חצי עוף לנפש, וליום הכיפורים חלקנו עוף לכל נפש. למשפחה של שתי נפשות לא הספיקו העופות. נתתי להם קילו אחד של חמאה הם מאוד כעסו עלי ופשוט קללו אותי קללות נמרצות, ואני חושב עליהם עד היום, שבזכות הקללות הללו נשארתי בחיים. הקדוש ב"ה הפך אותן לברכות.
איך היה לנו באמת, לחם ותפוח אדמה לתת להם חינם? היו גויים שהכרתי עם קצת לב ועוד חברים מהוועד שהיו להם ידידים גויים הלכנו ובקשנו והם היו נותנים לנו קצת שיפון, קצת שעורים,ואת זה היינו טוחנים, ומוסרים למאפיה ממש בגניבה היו אופין לנו את זה וככה היה לנו לחם. תפוחי אדמה הביאו היהודים מהמקומיים כל אחד היה לו חתיכת אדמה זרועה תפוחי אדמה, וקצת תפוחי אדמה היינו בכל זאת מקבלים ממקומות העבודה מידי פעם בפעם.