הימים האחרונים בגיטו:
בינתיים הגרמנים עיבו יותר ויותר את השמירה על הגיטו, הוסיפו יותר פרוז'קטורים מסביב לגדר והמעיטו את מספר היוצאים לעבודה. על יד שער היציאה עמדו גרמנים כבר בבוקר, בזמן היציאה לעבודה ובערב בזמן החזרה מהעבודה. בכל פעם ספרו ורשמו את מספר היוצאים ומספר החוזרים. יום אחד המושל (הבירגרמייסטר), נתן פקודה לוועד הקהילה ביום מסויים שאף אחד לא יעזוב את הגיטו ולא ייצא לשום עבודה ועל היהודים להתייצב ברחוב הכי ארוך בגיטו.
מסודרים בעשרות, בשורות ישרות ומכוסות בעורף, שקל יהיה לספור. ואם יש חולים בבתים, שלא יכולים לצאת, יש לרשום את שמותיהם וכתובותיהם בדיוק. יהודים מאמינים, בני מאמינים ואופטימיים, מחברי גמטריות נהדרים, חקרו ומצאו שהמושל היות שהוא היה חדש, והוא "משוגע" לספירה, פשוט אוהב לספור "וזה שום דבר". אין מה לפחד. איך אומרים הטובע נאחז בקש, שנית יש ברירה?
באותו בוקר המיועד לספירה, עמדו כל היהודים כאיש אחד, וסדרנים יהודים "מהמשטרה" אצו ורצו הלוך וחזור לדאוג שהשורות תהיינה מיושרות והמספר עשרה בדיוק. כל ילד היה לאיש וחס וחלילה שלא תיפול טעות. והבירגרמייסטר בכבודו ובעצמו עם כמה בני לוויה בא לספור, ועל כל חולה שהצהירו לא התעצל הגזלן ללכת לבדוק אם לא "מרמים" אותו, גמר את הספירה והלך. והקהל התפזר והניחושים ולחישות התחילו ומייצרי החדשות הפעילו את מוחם, ואת דמיונם.
בינתיים יש שמועות שאנשים מכינים מחילות ומערות, בכדי להתחבא וגם אני קבלתי "מרץ" היה לנו מחסן בלי רצפה, עבדתי כחמור וחפרתי בור עמוק וגדול בגודל המחסן. סדרתי איורור על ידי צינור מוסווה החוצה והסוואה למעלה ופינה בפנים לצרכים. זה הכל נעשה מתוך ייאוש, ועצבים. עכשיו באה רגע למחשבה, כמה זמן אפשרי יהיה לשבת ב"מקלט" כזה? שנים עשר איש עם ארבעה ילדים קטנים בינהם?
אוכל, מים, אוויר ומה אחר כך "כשנצליח להתחבא יומיים או שלושה", לאן אז נלך, למה שלא נלך עכשיו? האם אז יהיה יותר קל? והקלגסים היו מומחים לחפש מחילות כאלו. וכשמצאו הם לא עמלו קשה הכניסו רימון וגמרו את המלאכה. החלטנו לא להשתמש עם זה. מה שיהיה עם כל ישראל? יהיה עם ר' ישראל...
בינתיים היציאה לעבודה מחוץ לגיטו נפסקה לגמרי, שוב סימן מאוד לא טוב, והשמירה מסביב לגיטו הוגברה באופן רציני ביותר. האנשים מתרוצצים בסמטאות של הגיטו ומחכים לנס, הרבנים מכריזים כל פעם על צום, הרבה צמו בלי ההכרזה, במילא לא היה להם מה לאכול. יחידים עוד עבדו, בבתי מלאכה שהיו בתוך הגיטו. כגון סנדלריה בזמן האחרון, עבדתי גם אני שם בתור תפר.
אמא שלי ע"ה שכבה חולה בבית אחותי. ואבי ז"ל חלה והיה מאושפז "בבית חולים" של הגיטו. בית החולים היה דומה יותר לרפת, הצפיפות איומה, מצעים לא היו, תרומות לא היו, אוכל היה פעם, מה כבר אפשר לעזור ולסעוד לאלו. בערב עוד בקרתי אצל אבי ודברתי איתו ובבוקר בהיותי בעבודה באו והודיעו לי שהוא נפטר, קמתי והלכתי לסדר הלוויתו. לבית הקברות שהיה מחוץ לגיטו כבר לא נתנו לגשת. בתוך הגיטו, היה בית קברות ישן. ששנים רבות מאוד כבר לא השתמשו בו. קודם כל השגתי עגלה עם סוס והבאתי את אבא לדירה שלו, אחי היה בעבודה מחוץ לגיטו ובכלל עוד לא ידע מפטירתו של אבא. הלכתי לחברה קדישא, הם עוד התנהגו...
עולם כמנהגו נוהג. הם עוד חפשו כסף. הם ידעו שלי ולאחותי אין כסף, אבל חשבו את אחי מאיר אליהו ז"ל שהוא "קפיטליסט". בערמומיות הציע לי יושב הראש של החברה קדישא בצורת שאלה, אולי כדאי להעביר את הנפטר לבית אחיך? הבנתי את הרמז כי היה "דק מדי" שאלתי בשביל מה? אמר לי לשם כבוד יותר גדול... עניתי לו אני רואה שאצליכם עוד אין שום שנוי, אתם לא רואים "שהגג בוער". תגידו אתם רוצים כסף, אתן לכם כמה שתרצו ואל תחפשו "כבוד" לאבי. רצתי הביתה והבאתי שעון, ואמרתי כסף אין לי, הנה לכם משכון יהיה עולם, אשלם אי"ה ואפדה את השעון אם לא השעון יהיה שלכם...
רצו לזרז את ההלוויה בכדי שאחי לא ישתתף, היה בינהם מישהו שונא שלו, שאפילו לא ידעתי מי הוא, אף אחד לא אמר לי שום דבר, קמתי ואמרתי סטופ, פה אף אחד לא יתערב, ההלוויה תהיה כשאחי יחזור מהעבודה. הוא לא הלך לבלות וגם לא הלך מרצונו הטוב. לפנות ערב בא וסידרנו את הלוויה בבית הקברות שבתוך העיר, ממש על יד הבית של אבי ז"ל ומצד השני של בית הקברות, אני גרתי, ככה זכה אבי עוד לבוא לקבורת ישראל, ואנחנו עוד הספקנו לשבת שבעה, ויומיים אחרי שקמנו מהשבעה עזבנו את הגיטו. באותו הזמן אנשים הסתובבו כסהרורים וכמשוגעים וחשבו מה לעשות? לך תעשה, שכאין מה לעשות, כל ערב היו מתאספים על יד משרד ועד הקהילה לשמוע משם "חדשות", והיושב ראש היה יוצא ומודיע הלילה "יש תקווה" שאתם יכולים לישון בשקט, לא תהיה "אקציה" (פעולה נאצית) הקהל היה מתפזר בדיוק כמו שכתוב בתוכחה, "ובערב תאמר מי יתן בוקר" [דברים כ"ח,ס"ז].
עד שבערב האחרון בא הבירגרמייסטר עם עוד רוצח, להודיע ליושב ראש וועד הקהילה איזה מסר, בטח על חיסול הגיטו, למזלו מצא תירוץ נהדר, כשהוא נכנס לתוך הבנין מצא שם שניים או שלושה פרטיזנים. היהודים עם נשק, "גיבורי ישראל" אשר במקום להרוג גרמנים או לקחת מגויים באו לקחת מהקהילה, ובמקום להרוג את הגרמנים, הבירגרמייסטר ירה עליהם. אינני זוכר אם הוא הרג מישהו או שכולם ברחו. הוא הכריז: הגורל שלכם נחתם! והלך. לפני הלילה האחרון כמה אנשים מהמנהיגים התאבדו וזה הוסיף למצב הרוח. אחי ז"ל מאיר אליהו, בא אלי עם הצעה לברוח... אמרתי לו היום לא שואלים עצות ולא נותנים עצות, תמו החכמים. כלאחד עושה מה, ואיך שהוא מבין. אני השלמתי עם הגורל ולא אעזוב לרגע את משפחתי אני הולך איתם.
הוא נפרד ממני עם לב כבד והלך עם משפחתו... ואני שיקרתי מבלי לדעת, אני רק לוויתי את משפחתי היקרה לבד נשארתי, לא "באשמתי"... אני באמת לא עשיתי כאחרים שום דבר,לא בעד ולא נגד בכדי להציל את עצמי הלכתי ביחד עם כולם עברתי כל המסלול עינויים, מכות בושה, כלימה, לכלוך וזוהמה כפי הנראה שיד ההשגחה רצתה שעוד אמשיך. היה מוכן לי עוד תפקיד בחיים... שנית אין שאלות, מפני שאין תשובות.
בינתיים הגרמנים עיבו יותר ויותר את השמירה על הגיטו, הוסיפו יותר פרוז'קטורים מסביב לגדר והמעיטו את מספר היוצאים לעבודה. על יד שער היציאה עמדו גרמנים כבר בבוקר, בזמן היציאה לעבודה ובערב בזמן החזרה מהעבודה. בכל פעם ספרו ורשמו את מספר היוצאים ומספר החוזרים. יום אחד המושל (הבירגרמייסטר), נתן פקודה לוועד הקהילה ביום מסויים שאף אחד לא יעזוב את הגיטו ולא ייצא לשום עבודה ועל היהודים להתייצב ברחוב הכי ארוך בגיטו.
מסודרים בעשרות, בשורות ישרות ומכוסות בעורף, שקל יהיה לספור. ואם יש חולים בבתים, שלא יכולים לצאת, יש לרשום את שמותיהם וכתובותיהם בדיוק. יהודים מאמינים, בני מאמינים ואופטימיים, מחברי גמטריות נהדרים, חקרו ומצאו שהמושל היות שהוא היה חדש, והוא "משוגע" לספירה, פשוט אוהב לספור "וזה שום דבר". אין מה לפחד. איך אומרים הטובע נאחז בקש, שנית יש ברירה?
באותו בוקר המיועד לספירה, עמדו כל היהודים כאיש אחד, וסדרנים יהודים "מהמשטרה" אצו ורצו הלוך וחזור לדאוג שהשורות תהיינה מיושרות והמספר עשרה בדיוק. כל ילד היה לאיש וחס וחלילה שלא תיפול טעות. והבירגרמייסטר בכבודו ובעצמו עם כמה בני לוויה בא לספור, ועל כל חולה שהצהירו לא התעצל הגזלן ללכת לבדוק אם לא "מרמים" אותו, גמר את הספירה והלך. והקהל התפזר והניחושים ולחישות התחילו ומייצרי החדשות הפעילו את מוחם, ואת דמיונם.
בינתיים יש שמועות שאנשים מכינים מחילות ומערות, בכדי להתחבא וגם אני קבלתי "מרץ" היה לנו מחסן בלי רצפה, עבדתי כחמור וחפרתי בור עמוק וגדול בגודל המחסן. סדרתי איורור על ידי צינור מוסווה החוצה והסוואה למעלה ופינה בפנים לצרכים. זה הכל נעשה מתוך ייאוש, ועצבים. עכשיו באה רגע למחשבה, כמה זמן אפשרי יהיה לשבת ב"מקלט" כזה? שנים עשר איש עם ארבעה ילדים קטנים בינהם?
אוכל, מים, אוויר ומה אחר כך "כשנצליח להתחבא יומיים או שלושה", לאן אז נלך, למה שלא נלך עכשיו? האם אז יהיה יותר קל? והקלגסים היו מומחים לחפש מחילות כאלו. וכשמצאו הם לא עמלו קשה הכניסו רימון וגמרו את המלאכה. החלטנו לא להשתמש עם זה. מה שיהיה עם כל ישראל? יהיה עם ר' ישראל...
בינתיים היציאה לעבודה מחוץ לגיטו נפסקה לגמרי, שוב סימן מאוד לא טוב, והשמירה מסביב לגיטו הוגברה באופן רציני ביותר. האנשים מתרוצצים בסמטאות של הגיטו ומחכים לנס, הרבנים מכריזים כל פעם על צום, הרבה צמו בלי ההכרזה, במילא לא היה להם מה לאכול. יחידים עוד עבדו, בבתי מלאכה שהיו בתוך הגיטו. כגון סנדלריה בזמן האחרון, עבדתי גם אני שם בתור תפר.
אמא שלי ע"ה שכבה חולה בבית אחותי. ואבי ז"ל חלה והיה מאושפז "בבית חולים" של הגיטו. בית החולים היה דומה יותר לרפת, הצפיפות איומה, מצעים לא היו, תרומות לא היו, אוכל היה פעם, מה כבר אפשר לעזור ולסעוד לאלו. בערב עוד בקרתי אצל אבי ודברתי איתו ובבוקר בהיותי בעבודה באו והודיעו לי שהוא נפטר, קמתי והלכתי לסדר הלוויתו. לבית הקברות שהיה מחוץ לגיטו כבר לא נתנו לגשת. בתוך הגיטו, היה בית קברות ישן. ששנים רבות מאוד כבר לא השתמשו בו. קודם כל השגתי עגלה עם סוס והבאתי את אבא לדירה שלו, אחי היה בעבודה מחוץ לגיטו ובכלל עוד לא ידע מפטירתו של אבא. הלכתי לחברה קדישא, הם עוד התנהגו...
עולם כמנהגו נוהג. הם עוד חפשו כסף. הם ידעו שלי ולאחותי אין כסף, אבל חשבו את אחי מאיר אליהו ז"ל שהוא "קפיטליסט". בערמומיות הציע לי יושב הראש של החברה קדישא בצורת שאלה, אולי כדאי להעביר את הנפטר לבית אחיך? הבנתי את הרמז כי היה "דק מדי" שאלתי בשביל מה? אמר לי לשם כבוד יותר גדול... עניתי לו אני רואה שאצליכם עוד אין שום שנוי, אתם לא רואים "שהגג בוער". תגידו אתם רוצים כסף, אתן לכם כמה שתרצו ואל תחפשו "כבוד" לאבי. רצתי הביתה והבאתי שעון, ואמרתי כסף אין לי, הנה לכם משכון יהיה עולם, אשלם אי"ה ואפדה את השעון אם לא השעון יהיה שלכם...
רצו לזרז את ההלוויה בכדי שאחי לא ישתתף, היה בינהם מישהו שונא שלו, שאפילו לא ידעתי מי הוא, אף אחד לא אמר לי שום דבר, קמתי ואמרתי סטופ, פה אף אחד לא יתערב, ההלוויה תהיה כשאחי יחזור מהעבודה. הוא לא הלך לבלות וגם לא הלך מרצונו הטוב. לפנות ערב בא וסידרנו את הלוויה בבית הקברות שבתוך העיר, ממש על יד הבית של אבי ז"ל ומצד השני של בית הקברות, אני גרתי, ככה זכה אבי עוד לבוא לקבורת ישראל, ואנחנו עוד הספקנו לשבת שבעה, ויומיים אחרי שקמנו מהשבעה עזבנו את הגיטו. באותו הזמן אנשים הסתובבו כסהרורים וכמשוגעים וחשבו מה לעשות? לך תעשה, שכאין מה לעשות, כל ערב היו מתאספים על יד משרד ועד הקהילה לשמוע משם "חדשות", והיושב ראש היה יוצא ומודיע הלילה "יש תקווה" שאתם יכולים לישון בשקט, לא תהיה "אקציה" (פעולה נאצית) הקהל היה מתפזר בדיוק כמו שכתוב בתוכחה, "ובערב תאמר מי יתן בוקר" [דברים כ"ח,ס"ז].
עד שבערב האחרון בא הבירגרמייסטר עם עוד רוצח, להודיע ליושב ראש וועד הקהילה איזה מסר, בטח על חיסול הגיטו, למזלו מצא תירוץ נהדר, כשהוא נכנס לתוך הבנין מצא שם שניים או שלושה פרטיזנים. היהודים עם נשק, "גיבורי ישראל" אשר במקום להרוג גרמנים או לקחת מגויים באו לקחת מהקהילה, ובמקום להרוג את הגרמנים, הבירגרמייסטר ירה עליהם. אינני זוכר אם הוא הרג מישהו או שכולם ברחו. הוא הכריז: הגורל שלכם נחתם! והלך. לפני הלילה האחרון כמה אנשים מהמנהיגים התאבדו וזה הוסיף למצב הרוח. אחי ז"ל מאיר אליהו, בא אלי עם הצעה לברוח... אמרתי לו היום לא שואלים עצות ולא נותנים עצות, תמו החכמים. כלאחד עושה מה, ואיך שהוא מבין. אני השלמתי עם הגורל ולא אעזוב לרגע את משפחתי אני הולך איתם.
הוא נפרד ממני עם לב כבד והלך עם משפחתו... ואני שיקרתי מבלי לדעת, אני רק לוויתי את משפחתי היקרה לבד נשארתי, לא "באשמתי"... אני באמת לא עשיתי כאחרים שום דבר,לא בעד ולא נגד בכדי להציל את עצמי הלכתי ביחד עם כולם עברתי כל המסלול עינויים, מכות בושה, כלימה, לכלוך וזוהמה כפי הנראה שיד ההשגחה רצתה שעוד אמשיך. היה מוכן לי עוד תפקיד בחיים... שנית אין שאלות, מפני שאין תשובות.
