יום שישי, 1 באוגוסט 2008

אורגאניזירן

אורגאניזירן

ואמרתי לעצמי, אתה רוצה לחיות או למות? אם רצונך לחיות קח את עצמך לידיים. בבלוק מס' 3 גרו אלו שעבדו ב"קנדה". קנדה קראו למחסנים לאן שנכנסו הבגדים ודברים אחרים, מרכוש היהודים שהובלו לחיסול. שם עבדו כ-300 איש. והם כמובן גנבו כל מיני דברים שאפשר היה למכור ולרכוש אוכל. בין אלו היה שם יהודי ממלץ, ברוך שטינברג הי"ד, נכנסתי אליו. כשראה אותי נתן לי מנה לחם, אמרתי לו תודה ולא רציתי לקחת, שאל אותי אם אני מתבייש? אמרתי לא! והוספתי תראה אם הייתי יודע שגם מחר תתן לי מנת לחם, יכול להיות שהייתי לוקח. אבל שנינו יודעים שאם אקח עכשיו יותר לא אבוא ואתה לא תיתן לי... רצוני להרוויח מנה לחם, ואני מבקש אם יש לך משהו למכירה תן לי. הוא נתן לי "שאל" (צעיף) ואמר לי זה עולה חצי לחם, ועליך לקבל לחם שלם עבור זה.

הכל טוב ויפה, אבל אין לי חצי לחם בשביל לתת, תן לי בהקפה? נתן לי. רצתי עם זה לבלוק ,14 שם היו "אינטליגנטים" אחרים, חשמלאים. גם כ-300 איש או יותר והם היו עובדים בחוץ ביחד עם גויים אזרחים חופשיים. והיו עושים עסקים בינהם. בעלותי על המדרגות פגשתי בגוי פולני, והוא שאל אותי יהודי מה יש לך? הראיתי לו את הצעיף שאל כמה? אמרתי: לחם והוא: רק שלשת רבעי... עמדתי על המקח והוא בשלו... רציתי כבר לראות את הלחם! הסכמתי והוא נתן לי את הלחם. הורדתי את המנה שלי, ואת החצי שמתי מתחת למעיל ובריצה באתי למיטיבי ברוך ז"ל ונתתי לו את החצי לחם. רצתי מפני שפחדתי שאם אשתהה עם הלחם לא יהיה לי מה להחזיר. הוא ברוך שאל אותי כמה קיבלתי..? לא רציתי להוריד ערכי "כסוחר" אמרתי הרווחתי ב"ה ואל תשאל!
ותן לי אם יש לך עוד משהו, אמר לי אין לו אבל יש לחבר שלו, והמליץ לחברו להראות לי והוא הראה לי גם צעיף, ועוד תריסר מטפחות אף ארוזות עוד מבית החרושת. שאלתי" מה דרישתך?" אמר לי "לחם שלם" לקחתי וגם האמין לי בערבות של ברוך. רצתי שוב לאותו גוי, ראה ושאל כמה? אמרתי שני לחמים ולא פחות.
אמר לי לחם ושלושת רבעי, כששמעתי את זה האושר והשמחה התפשט בכל הגוף, והסכמתי. הוא נתן לי לחם של המחנה ואחד יותר קטן אזרחי אך לחם יותר טוב ואמר לי:" האזרחי זה כ3/4- מהמחנה". לקחתי את שתי ככרות הלחם, ומיד צץ לי עוד "רעיון מסחרי".. באתי לבן אדם ושמתי את שני ככרות הלחם לפניו, ואמרתי לו:" קח איזה שאתה רוצה? זה אומנם יותר קטן אבל יותר טוב!!" ידעתי שהוא לא רעב וירצה את היותר טוב! אכן לקח את היותר טוב והרווחתי חמש מנות לחם, חמישה ימי עבודה אצל הקלגסים...
רצתי בשמחה לבלוק שלי ושם היה לי גיס, בעל אחותי ז"ל, בנימין. ובאותו היום גם קיבלנו תוספת 1/2 לחם ומאה גרם נקניק, את הנקניק תמיד מכרנו עבור מנה לחם, ואת החצי לחם היינו מחלקים לשלושה ימים. הפעם אמרתי לו, אנו אוכלים חצי לחם עם הנקניק..."חג גדול היום"! מה קרה? שאל, ספרתי לו כיצד הרווחתי חמש מנות לחם. נתתי לו חצי לחם, והוספתי ה' הראה לי את הדרך ואני מקווה שאמשיך ככה, וגיסי היה נורא תמים וישר הוא עבד באותו המקום כל הזמן, ואף פעם לא הרוויח מנה לחם ולא ידע איך עושים את זה. שמח יחד איתי...
מאותו יום לא עבר יום שלא הרווחתי. הפסקתי לאכול את המרק שלהם, רק בצהריים אכלתי את המרק החם בכדי שלא ירגישו שיש אצלי שינוי דרסטי.. הנפיחות התחילה לסגת, התחלתי לאכול שומנים שהיו חסרים לי כל הזמן ופרוטאין.לאט לאט נהפכתי בחזרה לבן אדם נורמלי, הוספתי משקל, יצאתי ממוזלמניות. ביקשתי מחייט להתאים לי "חליפה", אותה החליפה עם הפסים, אבל חדשה ומותאמת לגופי. אותו הדבר כובע, שמרתי על נקיון, תמיד מגולח.להופעה כזו, יש יחס כבוד אחר ולא כל חוליגן העיז להרים יד. קבלתי שם של "סוחר הגון". המילה שלי היה חוזה!! והחברה, למי שהיה משהו למכור, היה בא אלי, קבענו מחיר והלך, ומי שרצה לקנות היה בא אלי ושוב קבענו מחיר, ואחד האמין לשני, וככה יכולנו לחיות...
לא עם כל אחד "סחרתי"... הסיבות היו פשוטות, הלא הכל היה גנוב, אם יתפס, אז אחרי הסטירה הראשונה הוא יודה ויספר הכל כתקליט... חוץ מזה הייתי מוצא המון דברים בתוך הנעליים, כסף, זהב, יהלומים. עברתי לעבוד במרתף, שם עבדו כבר עשרים איש, כולם בפרימת נעליים. אחר כך הביאו לשם גם בחורות לעבודה. חדר אחד היה קטן, שם ישבו יהודי בשם גרוסמן וגוי גרמני טיפש כשה... והיו שם מחסנים עם כל טוב, רכוש יהודי ושם המחסנאי היה גוי גרמני, גנב כצועני, והיה לו עוזר יודל היה שמו. בחורצ'יק צעיר, פיקח כשד והם היו שותפים. ה"שאכפירער" איש הס.ס., שהוא היה הבוס על כל העסק היה גם הוא שותף איתם. את כל זה אני מספר מפני שלזה היה קשר איתי.
אני הייתי שם עצמאי, הקאפו מרשלק היה נותן לי הוראות, מה לעשות במילה אחת. הייתי לותיק, רק הסתובבתי וחפשתי נעליים שהן לא ריקות... וכבר כל כך התמחיתי בזה, שמרחוק הייתי כבר מכיר מה לקחת ביד. בתוך המרתף היו שני קאפות, אחד גוי גרמני זקן, טיפש, ממש אידיוט. והשני ממזר הצעיר, ה"מושלינג", המעורב, חצי יהודי וחצי גרמני. בכל פעם שהגרמנים רצו להחליף את המשולש, למגן דוד, הוא היה נלחם נגד זה, והיה מצליח לדחות את זה...הוא היה פיקח כשד.
בינתיים התחילו להביא יהודים מהונגריה. ישב אחד מהקודמים, יהודי, ופרם נעל ונפלה משם מטבע של עשרים דולר מזהב, זאת מטבע רצינית, יש לזה משקל, וזה נפל על הבטון והשמיע צליל. ה"ממזר" שמע וקפץ, ולקח את זה!! ואמר ליהודי למצוא כסף תלמד ממנו ומראה עלי!! שאלתי אותו אני כבר מצאתי פעם משהו?! והממזר:" לא אף פעם...".
יום אחד הרימותי נעל כמעט כולה קרועה, וראיתי שמהעקב מבצבץ קצה חוט צהוב... הלכתי הצידה הורדתי את העקב ושם היה קומץ מלא זהב: שרשרות, טבעות, וזוג עגילים עם 18 יהלומים יפים. את העגילים החבאתי ואת הזהב מכרתי. היה לי בין החשמלאים, יהודי צרפתי, חברה'מן, מאוד פיקח, צאלקע (בצלאל) קראו לו. אהבתי אותו והוא אותי, וכמעט את כל המסחר עשינו בינינו. הבאתי לו את הזהב, ואז הוואלוטה היתה סיגריות או מרגרינה. שאל אותי כמה אני רוצה? אמרתי 1800 סיגריות.הסכים ונתן לי דמי קדימה 100 סגריות. בעד עשר סיגריות קבלו אז ככר לחם. בעד עשרים סיגריות, חצי קילו מרגרינה. בעד שישים - נקניק טוב שהס.ס. היו אוכלים. הלכתי קניתי לחם, מרגרינה ונקניק שלם, התחלקתי עם גיסי ואכלנו... אחרי יום בא צאלקע ומתאונן שזה לא שווה 1800 סיגריות. אמרתי אז תן רק ,1600 הלך שמח. בינתיים לקחתי עוד סיגריות והוא שוב פעם אומר: הוא עומד להפסיד, הורדתי לו עוד 200 סגריות ושוב הלך. אחרי יומיים, הוא שוב פעם בא להוריד מחיר ואני כבר קבלתי 1000 סגריות, זה כבר חרה לי, ואמרתי צאלקע יש לי בקשה אליך, שואל מה? אני מוכן לוותר לך על כל 400 הסיגריות, רק בקשה אחת לי אליך, אל תלך לספר שמצאת יהודי טיפש ואפשר לעשות איתו מה שרוצים.. הוא הבין את הרמז.. ואמר לי: שמואל אני משלם את ה-400 סיגריות ואני לא רוצה כלום... אמרתי תראה, אם ככה, אני נותן לך עוד 100 סיגריות, זה לא יעשה לי חס וחלילה פצע ולקחתי ממנו 300 סגריות וסחרנו הלאה.
יום אחד בא אלי משה חומסקי, הוא היה בן דוד של ביילע
[1] ע"ה, ואמר לי שאין לו מה לאכול, אם אני יכול לתת לו משהו למכירה, בכדי שיוכל להרוויח חתיכת לחם, נתתי לו שרשרת זהב גדולה. ואמרתי לו מאה סגריות. הוא לקח את השרשרת, למחרת היום הוא חזר ואמר שזה הרבה, הוא לא יכול להרוויח. אמרתי בסדר, תן לי שמונים, נתתי לו ללכת עד הדלת והחזרתי אותו בחזרה. ואמרתי לו משה, אתה זוכר כשבאתי משוונטוכלוביץ באתי אליך רעב, נפוח ונפלתי מהרגליים, נתת לי חצי לחם? עכשיו יש לי בקשה אליך, הוא הרים גבות ורוצה לשמוע את הבקשה. אני נותן לך את השרשרת במתנה, אבל בתנאי שתבטיח לי שאתה תבוא אלי עוד אם תצטרך ואל תהסס! מפני שהחצי לחם ההוא לא אוכל לשלם אף פעם. הוא "הבטיח לי" והלך!
היה לי שייגעץ רוסי אחד, שכל יום היה מביא לי, משהו שגנב מאחד המחסנים: סכין גילוח חדש וטוב, או ארנק יפה, וכו'. אני הייתי נותן קצת מחורקה לארבע, חמישה סיגריות. הייתי מוכן לתת חבילה שלמה, אבל פחדתי שאם יהיה לו למחר מה לעשן הוא יתעצל באותו היום לגנוב ולא יביא... יום אחד הוא לא בא. הלכתי לחפש אותו, ספרו לי שתפסו אותו ושלחו אותו למחנה אחר, לא ידעתי אם במקרה שלחו אותו או בגלל זה שגנב? העיקר איבדתי ספק...
אני רק מתקרב לבלוק שלי ובא אלי יהודי מהבלוק שלי ומראה לי ארנק נהדר וסכין גילוח חדש. קניתי ממנו, לא עמדתי על המחיר מפני שהוא לא הפריז ומיד מסרתי את זה לצאלקע והרווחתי חצי קילו מרגרינה, זה היה שוה שני לחמים. הבלוק היה בן שלוש קומות. אני יורד מהמדרגות ובא מולי גוי פולני ושואל אותי אם אני מוכן לקנות מממנו מעיל עור קצר עם פרווה, ממש חדש. עד אז בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה יפה. כמה אתה רוצה? אמר לי ארבע ק"ג מרגרינה, אמרתי לו בסדר, תקבל, אבל לא כרגע. אמר לי אין דבר אתה תשלם אני מאמין לך. לקחתי את המעיל ישר לצאלקע, הוא ראה את זה ממש נרעד!... כמה אתה רוצה אמרתי 12 ק"ג מרגרינה. הוא לקח את זה ונתן לי מיד 4 ק"ג מרגרינה. 2 ק"ג הבאתי לגוי ושני ק"ג בשבילי. קניתי נקניק שלם, לחם, ורבע ק"ג השארתי בשביל מריחה וקצת סיגריות. כל יומיים הייתי עולה לצאלקע לוקח שני ק"ג, אחד בשבילי ואחד בשביל הגוי. עד שגמרתי לגוי את החוב והיתר בשבילי. ופה ושם מה שמצאתי בעל ערך הייתי מחביא ליום שלא אוכל להרוויח.
הרוסים התחילו להזיז את החזית קדימה והקלגסים נעשו יותר עצבניים... יום אחד באו וספרו שבצעו אטנטט נגד היטלר וכפי הנראה שהוא מת!!! אחד נכנס לשארפירער (סמל) הס.ס. לדירה וראה שהוא הוריד את התמונה של היטלר...לצערנו אחר כך שמענו שזה לא הצליח.
סיפרתי קודם על מחסנאי גוי, גרמני, עם עוזר יהודי בשם יודל... ומחסנים. בעלית הגג גם היה מחסן מלא עם כל טוב יהודי, ושם שלחו שני אסירים גויים לבנות ארובה. ואותי שלחו לשמור עליהם שלא יגנבו... שמרתי והם בנוכחותי לא נגעו בשום דבר. בשתים עשרה קראו לי לארוחת צהריים, אחרי שעה חזרתי והשני אסירים שוב עבדו. בשעה ארבע אחרי הצהריים, קרא לי המחסנאי לרדת להסיק תנור, ירדתי ושני הגויים נשארו בעליה. חלק מהפועלים היו חוזרים למחנה בשעה 5, ובינהם יודל! וחלק בשעה שש ואני בינהם. בינתיים אחד הקאפו מצא אצל יהודי חבילה גדולה של צמר והוא טען שהוא גנב את זה. שאלו אותו מי היה בעליה אמר רק שני הגויים, שאלו אותו אם אני הייתי, אמר לא! אם היה אומר את האמת שיודל נתן לו, לא היה קורה שום דבר, ולא היה מקבל מכות. אבל את האמת לא רצה להגיד, וטען שהוא גנב, השכיבו אותו והיו שם שלושה רוצחים השאר-פירר
[2] והמחסנאי, שני הגנבים השותפים של יודל... והקאפו הזקן. וכולם הרביצו בו עד שהוציאו אותו על הידיים שחור כפחם! יצא הקאפו והזהיר אותי שעוד מעט יקראו גם אותי שאדע שהבן אדם לא הודה ולא הלשין על אף אחד! וסיפר לי כל הסיפור.
קראו לי ואני מטבעי "פחדן כארנבת", אבל כשאני נופל לתוך צרה אני נהפך לסלע... נכנסתי והס.ס. שואל: אולי ראית איך שהוציאו את האסיר? ככה יוציאו אותך אם לא תגיד את האמת. ואני בבטחון מוחלט: חוץ מהאמת אין לי מה להגיד!
שאל: אתה נתת לו צמר? לא אדוני! הוא גנב בנוכחותך? לא אדוני! אני רוצה לספר איך שמרתי ומתי. שמרתי עד 12 בצהריים, ואז קראו לי לאכול, שעה לא הייתי. מה קרה אז, אינני יודע ואינני יכול לדעת. מאחת עד ארבע שמרתי, אף אחד לא נגע בשום דבר. בארבע קראו לי להסיק את התנור, ירדתי מה קרה אחרכך אני לא יכול שוב לדעת... והוא, שוב פעם: אני אכה בך מכות רצח. צץ לי רעיון, להטיל על יודל בפירוש לא רציתי. אם הבן אדם קיבל מכות כאלה, אינני רשאי להגיד אחרת.
אמרתי לו: אדוני להכות בי לא תאחר גם מחר, אני מציע שתשאל את יודל אולי הוא יודע? ראיתי שכאילו שפכתי עליו דלי של מים קרים. אבל פטור בלא כלום לא יכול להיות, נתן לי חמש מקלות ויצאתי מזה! והחלטתי אם אתפוס את המחסנאי בגניבה אתנקם בו! מפני שהגנב ידע את האמת ונתן לי לקבל מכות בלי להגיד מילה לטובתי! אשמור עליו. באתי לבלוק ואמרתי ליודל עוד פעם אם אתה רוצה לגנוב תעשה מה שאתה רוצה, אבל לא על הגב שלי! עוד פעם לא אהסס להגיד מה שאדע.. יש לך שותפים ושותפים טובים, תספר להם קודם מה עשית ואחרים לא צריכים לסבול בגללך!
סיפרתי שהביאו יהודים מהונגריה וזה היה בקיץ 1944. כבר היתה פקודה לא להרביץ כל כך. הרוסים התקדמו הייטב! המכות על הערים הגרמניות הלכו והתחזקו! היו כל פעם אזעקות צופר. היו שני סוגי אזעקות, כשהיו באים אוירונים, היתה האזעקה קול עולה ויורד. כשהיה מישהו בורח מהמחנה, היה קול אחד ארוך! יום אחד היתה אזעקה ארוכה ואני מרוב שמחה התחלתי לרקוד, מפני שלא האמנתי שמישהו בעולם יודע מה שנעשה בגיהנום הזה שנקרא מחנה ריכוז. שיצליח לכל הפחות לברוח, בכדי שיוכל לספר לעולם החופשי על הפשעים שהנאצים עושים! ראה אותי גרמני זקן, אסיר שישב כבר אולי 20 שנה בבתי סוהר. מפני שכל הגרמנים האלו שהכרתי ישבו קודם שנים רבות בבתי סוהר על כל מיני פשעים: רצח, אונס, שוד וכן הלאה. היו גם אסירים פוליטיים והיו זונות, אלו נשאו משולש שחור. אני חוזר לגרמני הזקן שראה אותי רוקד. אמר לי מה אתה רוקד, ממילא תבוא לארובה, זאת אומרת למשרפות. ואני אמרתי לו: ואתה חושב שאותך לא יקח השד? והשד לקח אותו! איך, אספר יותר מאוחר. האזעקה היתה מאוד "משמחת".
באושוויץ היה בית חרושת לנשק, עשו שם רימונים. ועבדו שם בחורות הונגריות, ביניהן שלוש אחיות. הן גנבו כל פעם טיפת חומר נפץ והעבירו את זה "לזונדר קומנדו". אלו היו עובדי תאי הגזים והמשרפות.כשהם אספו מספיק חומר נפץ, הם פוצצו והרסו אחד הקרמטוריומים והרגו כמה ס.ס. וברחו כמאה אסירים
[3]. כלבי הס.ס. כשהיו שומעים אזעקה כזו, מיד רצו לתפוס עמדות ידועות מראש, כדי שהבורח או הבורחים לא יוכלו להתרחק מאזור המחנה. כמובן שכולם נתפסו, מלבד אחד או שניים שהצליחו לברוח. כולם נהרגו לצערנו על ידי יריות. הקלגסים אספו אותם מתים והושיבו אותם בשתי שורות על שרפרפים עם שני אתים מתחת לזרועות כתמיכות, והראשים שמוטים. ככה ישבו ואת כל הפועלים מבירקנאו החזירו למחנה וכולם עברו בין שתי השורות למען יראו ויראו!
גם אותנו החזירו למחנה. כפי הנראה פחדו ממרידה! כמובן שהנאצים עשו חקירה אנטנסיבית בכדי למצוא את מקור חומר הנפץ והם באו לבית החרושת "אוניון" ושם מצאו את שלושת האחיות שהיו הספקיות. ראיתי איך שתלו אותן הי"ד, איזו אמיצות היו, עמדו עם חבל התליה על הצוואר וצעקו "נידער מיט היטלער" (בתרגום לא מדויק: סוף של היטלר). הרביצו להן שלא תצעקנה והן יותר חזק, עד שהדקו את החבלים, יהי זכרם ברוך. בערב לקחו את כל הבחורות של הקומנדו לבית המרחץ
החדש על יד מחנה אושוויץ. הן היו בטוחות שלוקחים אותן לתאי הגזים. אך שם נתנו להן להתפשט והקלגסים הכינו שרפרפים, העמידו אותם בשורות מול השרפרפים והקלגסים עם פרגולים. כל אחת היתה צריכה לגשת לשרפרף שלה ולהתכופף
עליו. ככה שיהיה לסדיסטים נוח להלקות, כל אחת קבלה חמש מלקות ונתנו להן להתלבש ולחזור למחנה שלהן.
בתוך המרתף שלנו היו יהודים הונגרים. כשרק הגיעו הם שמעו את המילה "אורגאניזירן" (לארגן), שם נרדף לגנוב. שמעתי שהם מתכוננים לגנוב נעליים, ניגשתי אליהם והיזהרתי אותם שהם לא יעשו את זה עד שילמדו טוב טוב, איך עושים את זה. הם כיהודים, חשדו בי ואמרו שהוא מפחד שלא יספיק בשבילו... אני אף פעם לא נגעתי בזוג נעליים, חוץ מפעם אחת, בשביל בת עיר שלי שהודיעה לי שהיא יחפה וביקשה אם אני יכול לשלוח לה זוג נעליים. אז גנבתי זוג נעליים והעברתי אותם אליה. על היהודים האלו נורא רחמתי ולא רציתי שיקבלו מכות, על כן הזהרתי אותם ואחד מהם לא שמע בקולי ונעל זוג נעליים על רגליו ואת שלו השאיר בעבודה. אכן, ככה היו צריכים לעשות, אבל הוא לא ידע מה עושים כשמוכרים את הגניבה. בבוקר יצא לעבודה יחף, וזה לא היה בשום מחנה. בסמרטוטים- כן! בנעלי עץ-כן! אבל לא יחף. כשהגיע לשער ראה אותו אחד הס.ס. ושאל לקאפו מה זה? אמר: שהוא יבדוק. אם כבר הרגישו בך - תשאר יחף ותטען שגנבו לך את הנעליים. אבל לא, כשבא לעבודה, רץ ונעל את נעליו! בא הקאפו ושאל איפה שמת את הנעליים של אתמול? והוא מסכן קיבל מכות רצח! כשהיו גונבים זוג נעליים ומוכרים אותן היו לוקחים מהקונה את הסמרטוטים שלו ונועלים אותן עד לעבודה. בעבודה היו זורקים אותן ולובשים את שלהן... ואת זה היו צריכים ללמוד! ללַמד היה אסור מפני שטיפש שיתפס, יספר מי שלימד אותו...
ביחד עם כל הדברים שהגיעו מתאי הגזים, כגון נעליים בודדות, כל מיני תרמילים או נעליים קרועות, היו מביאים גם תפילין ורצועות של תפילין, וזה היה מתגלגל. הייתי אוסף את התפילין, לקבור לא יכולתי וסתם להשאיר לא היה כדאי, מפני שיתבזו ויבזו אותן. הייתי שם אותן בתוך התנור בזמן שהתנור היה קר. אחרים היו באים להסיק את התנור. שאלה אם מותר או אסור לעשות את זה לא היה לי את מי לשאול. חשבתי שכך זה נכון וכך הן היו נשרפות. יום אחד נכנס ס.ס. אחד, סלובקי, רוצח ואנטישמי איום! ומצא זוג תפילין, תפס יהודי גרמני ואמר לו ללבוש את התפילין, והיהודי אמר לו שלא יודע איך! הס.ס. הוציא את האקדח ואמר לו שהוא הורג אותו והוא נבהל ולבש את התפילין. הגוי הרגיש שהוא עשה את זה לא נכון... קרא לי להגיד לו אם זה נכון! וכמובן זה לא היה נכון הוא באמת לא ידע איך מניחין תפילין. אמרתי: אין לי מושג. לא רציתי שהוא יתענג עלי, הוא הוציא את האקדח ואמר: "איך ערשיסע ציר ווי איינע קאצע" (אני יורה בך כמו בחתול)! אמרתי לו:" זי קענען מייר ערשיסן זאגאר ווי איין הונד איך האבע קיינע אהנונג" (אתה יכול להרוג אותי גם כמו כלב אין לי מושג בזה). להוא הוא נתן סטירה, ובי אפילו לא נגע!! ניגש אלי הקאפו, המישלינג, ואמר לי אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע להניח תפילין? עניתי לו אל תדבר שטויות, שיתן לי את התפילין שאוכל להתפלל בהן בפינה בפני עצמי, הקירות היו "מתפוצצים" אבל לא בשבילו שיצחק עלי ויתעלל בי! ענה: "אתה צודק ועוד איך!".
היה יום ראשון אחד, כמעט יחידי שעבדנו באושוויץ, אני כרגיל במרתף והסנדלרים בקומה הראשונה. פתאום מורידים למרתף יהודי אלג'ירי, טיפוס מיוחד, רזה, גבוה, ממש גוסס, כל כך הרביצו בו מכות. מה קרה? הוא ידע לדבר צרפתית וערבית אבל לא גרמנית ואיזה גוי, סנדלר רצה לגנוב את החלקים העליונים מזוג מגפיים. הגוי חתך את החלקים העליונים ואת החלקים התחתונים הדומים לנעליים הוא שם בשקט מתחת לכסא של היהודי האלג'ירי, וזה בכלל לא הרגיש. בא הקאפו ומצא את זה. שואל אותו: מי עשה את זה? והוא בכלל לא ידע, ולא ידע לענות. התחיל להכות אותו. בא הס.ס. הסלובקי, שהיה רוצח לשם רציחה, ושאל מה קרה? והקאפו הראה לו את המגפיים. אמר: "סבוטאזש הא" (חבלה)!? והוא גם הראה את נחת ידו, עד שזה ממש נפל גוסס. הורידו אותו למרתף. זה לא הספיק לרוצח. הוא רצה לגמור אותו עד הסוף. לקח פטיש והעמיד רגל אחת על בטנו ועם כל הכוחות נתן לו שלוש מכות בצלעות והבן אדם אפילו לא הגיב. הייתי בטוח שהוא מת וככה עזב אותו. כשחזרנו למחנה, לקחנו אותו על הכתפיים והבאנו אותו למחנה ושמנו אותו על האדמה על יד הקיר של הבלוק שלנו. ואנחנו עמדנו למסדר הספירה ולמזלו הביש של היהודי יצא שחסר אחד האסירים לפי הספירה. שוב פעם סופרים מחנה של כ- 20,000 (עשרים אלף) איש, שזה לוקח יותר מחצי שעה. וחסר אחד!!! מתחילים לחפש בתוך הבלוקים ומצאו שרת בית אחד שנרדם ולא שמע שקראו למסדר! רצו למנוע ממנו מכות, אמרו ששכחו לספור את הגוסס... קומנדנט המחנה לא הסתפק עם התשובה והתחיל לשאול שאלות. אז ספרו לו שהס.ס. הרביץ מכות והוא גוסס. שלח לקרוא את הרוצח מפני שאז כבר היתה פקודה לא להרביץ סתם. והס.ס. הצטדק שהוא עשה חבלה...חבלה? זה משהו אחר! בינתיים שלחו אותו לבית החולים, שכב שם איזה שבועיים, ויצא משם בריא, פלא? אז הביאו אותו בפני קומנדנט המחנה והוא פסק לו עשרים וחמש מלקות על מגרש המסדרים. והמסכן קבל את זה היה לו ברירה?
ואחרי זה שלח אותו לבונקער, (ל"מרתף") למזלו היה שם שרת יהודי מלודזש, יהודי יקר נפש, אתלט, מומחה להיאבקות. כשהוא היה מקבל איזה אנטישמי, קאפו או שרת הוא היה גומר להם את החיים. קיבל את המסכן הזה, סידר לו שם בית הבראה, נתן לו אוכל, שמר עליו שלא יקבל מכות וב"ה אחרי כמה שבועות, היהודי יצא משם בריא כמו אחרי הבראה טובה, עוד אחזור אליו...
סיפרתי, שאצלינו במרתף, היה לנו קאפו זקן וטיפש, אבל בריא כשור והוא קיבל את היהודים ההונגרים והתחיל להרביץ בהם. ורציתי להראות להם שלא צריכים לפחד ממנו. חצי שעה לפני גמר העבודה היו מפסיקים את העבודה והיו צריכים לטאטא ולנקות את המקום ואני מזמן לא עשיתי את זה... הלכתי לשוחח במקום זה עם חבר ולספר לו שמצאתי משהו חשוב... והקאפו נכנס בו איזה רוח שטות, ורוצה להראות שהוא "המושל", אף כל פי שאף פעם לא התעסק איתי. בא אלי בצעקה למה אני לא עוזר? אמרתי לו שאין לי מטאטא, סתם תירוץ. והוא עם צעקה עוד יותר גדולה ומראה לי שם בפינה יש מטאטא... ואני מתוך זלזול כלפיו שמתי ידי אחורה והלכתי לאט. החברה הרגישו בזה והתחילו לצחוק. חרה לו והוא רץ ותפס את חפירה ורצה להוריד לי אותו על הראש... תפסתי בידו, אז הייתי בע"ה יותר בריא ממנו והוצאתי את האת וזרקתי אותה הצידה וצעקתי אליו אתה לא תרביץ לי!
והחזקתי את ידו מקופלת אחורה, והוא הרים את ידו השניה ורצה להכות באפי, תפסתי את היד השניה והוא עמד כמו כבול עם הידיים אחורה ורטן שהרוק נזל לו מהפה וצעק תעזוב אותי! ואני: אם תבטיח לי שלא תרביץ לי אעזוב אותך החזקתי אותו קצת ועזבתי אותו לעזאזל... החברה ראו את זה התחילו למחוא כפיים ועשו צחוק ממנו, נו זה כבר מרד, בזה עברו את הגבול. הוא רץ למעלה, ידעתי שאם יביא את המייסטער, גוי פולני שנורא שנא אותי, אבל פעם לא היה לי מגע איתו או את הס.ס. הסלובקי, סופי יהיה מר! הכינותי מיד סיפור שיתקבל על הדעת!
אקבל קצת מכות אבל גם הוא יקבל. בינתיים באה השריקה לצאת החוצה, לחזור למחנה... והוא לא הספיק לספר ולעשות משהו. עד מחר? "או הכלב ימות או שבעל בית ימות..." יש זמן לחשוב. היה המסדר, אחרי המסדר, ראיתי את הקאפו מספר למייסטער את הסיפור. זו כבר סיטואציה אחרת, נגשתי לשני יהודים. אחד שנתן לי פעם את הקערה עם חתיכות תפוחי אדמה עם בשר וחצי לחם כשבאתי מבית חולים, ועוד אחד, ידיד מגיטו פרוז'ני והם חברים של המייסטער. ספרתי להם מה שקרה ביני ובין הקאפו, יחד עם הסיפור שביימתי כתירוץ. והצעתי להם בקבוק וודקה להטביע את הזעם... הם אמרו לא צריכים את הוודקה שלך, יש לנו משלנו, ואנחנו במילא הולכים לשתות אותו, אל תדאג יהיה בסדר. אחרי השתייה הם באו ואמרו לי, שהוא יבוא מחר עם מקל ויצעק נורא עלי, שלא אענה מילה ואז זה יגמר ב"ה. למחרת בבוקר אני הולך ומחייך לי בלב, והוא הקאפו הולך ומשפשף את הידיים...
נכנסתי למרתף, רצתי מהר לעבודה, לא התבטלתי. והוא הקאפו מחכה לגזלן והגזלן שכח כל הסיפור. הוא איבד את הסבלנות ורץ למעלה להזכיר. הטיפש עוד לא התרצה... אחרי כמה רגעים אני רואה המייסטער עם מקל הגון והוא והקאפו אחריו.
באים אלי והקאפו אלי, אתה רצית להכות את הקאפו? אתה יודע איך שאני יודע להרביץ וככה צועק וצעק בלי הרף עד שכבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: אבל אף פעם לא ראיתי שתרביץ סתם ככה. ומצא חן בעיניו... ואמר לי פאס מאל אאוף, (תזהר אם זה יקרה עוד פעם) והלך! הקאפו נשאר ככלב מוכה ולא דברנו בינינו אולי שלושה שבועות.
עד שבוקר אחד אחרי המסדר באו ס.ס. והתחילו לחפש יהודים בריאים. נו זאת בדיוק הגדרה לקטיגוריה שלי... מה עושים, אני מהר הרימותי כתף אחת יותר גבוה ונפחתי קצת לחי אחת, ואני עומד "כמסכן". הם עברו הסתכלו ועזבו אותי, אחרי זה ידעתי שתפסתי את הענין הזה טוב מאוד. בחרו אנשים לעבודה בתאי הגזים ובמשרפות, שם עבדו רק יהודים וכל שישה חודשים היו מחסלים אותם ומביאים חדשים בכדי שאחרי המלחמה לא יהיו עדים. אחרי המסדר הזה ניגש אלי הקאפו ונותן לי יד ואומר: סרוויס. אמרתי לו: לך אני לא נותן יד, עד שתגיד עם מי הצדק. אמר לי: מה שהיה היה, ועכשיו נחיה בשלום. נתתי לו יד והוא היה הכפרה שלי!
אחרי זמן קצר מאוד, היתה אזעקה
[4]. אווירונים אמריקאים באו וכל הפועלים מכל הקומות ירדו למרתף. והאווירונים התחילו להפציץ. אני ישבתי באותו היום, מול חלון גדול ושני פולנים באו ובקשו ממני את המקום כי הם רוצים לשחק שח. נתתי להם את המקום והתישבתי על ערימה של נעלים קרוב לקיר ועל ידי עמד הקאפו, ה"חבר שלי" החדש... ופתאום נכנסה פצצה לתוך הבנין והגיעה עד למרתף ולחדר המדרגות שאמרו עליו שזה המקום הכי בטוח... שם היו היהודים, מפני שכל שלושת הקומות היו מבטון מזוין ושם כמעט כל הגויים, יהודים היו מתרחקים בדרך כלל מגויים... מההדף נשברו כל החלונות ושבר עץ פגע בגרונו של הקאפו והוא נהרג במקום והיה לכפרה שלי. וזה שנתתי לו את המקום נפצע לא קשה, אבל נפצע ואני ב"ה יצאתי שלם ובריא. אותו הגרמני שאמר לי שבמילא אלך דרך הארובה, ואני אמרתי לו שגם אתה תתפגר,נהרג. היו אז כשישים הרוגים וכמאה ועשרים פצועים. יצאתי דרך החלון ורצתי להציל אנשים. ירדתי למרתף דרך המדרגות וראיתי יהודי מכוסה אבנים עד הצוואר ולמטה בוער, התחלתי להוריד ממנו את האבנים. קראתי לעזרה, בא גוי צרפתי ועזר לי ושחררנו אותו.הוא היה שלם ובריא. מן הצד שכב יהודי והוא קרא לי בשמי, אני לא ידעתי את שמו, אחר כך נודע לי ששמו היה בוצ'ן. ואמר לי שיש לו רגל שבורה, לקחתי אותו על הגב, כמו כבש להבדיל, ונשאתי אותו למחנה. אז היה מותר ללכת עם פצוע בלי ליווי. הבאתי אותו למחנה, השער היה פתוח ומעבר לשער עמדו גויים במאות ורצו לשמוע מה קרה. שניים לקחו ממני את הפצוע ונשאו אותו לבית החולים ולי הגישו שרפרף שאשב לנוח. מטר שאלות באו עלי ואני ספרתי להם צ'יזבטים מבלי להבין, הייתי כל כך מבולבל והמום שלא ידעתי מה אני מדבר. לי היה נדמה שכל הבנין נמחק ורוב האנשים הרוגים ופצועים, והם ראו שמביאים הרבה פצועים והרוגים...
בלילה לפני המקרה חלמתי חלום שהעמידו אותנו בשורות והובילו אותנו לתוך בור והמלווים הם לא גרמנים אלא חיילים זרים עם בגדים כמו של הצבא הפולני. אנו רואים שמובילים אותנו להריגה, כולם בוכים נורא ואני אומר להם: מה אתם בוכים ה' יעזור לנו ברגע האחרון, והיה הצלצול לקום ואני התעוררתי! בא אלי חברי הטוב והנאמן מענדל ז"ל, לשאול אותי מה חלמתי הוא מאוד מאוד האמין בחלומות שלי... אמרתי לו שחלמתי חלום נורא, אבל אין דבר, השם יעזור לנו ונשאר בחיים. אחרי שגם הוא חזר שלם ובריא, בא ונישק אותי ואמר לי שמואל אתה ממש "נביא"...
זמן רב אחרי ההפצצה הזו, אנשים שנשארו בחיים כשהייתה אזעקה ירדו למרתף כשזה היה בעבודה ואם זה היה בבלוק היו יורדים למקלחות... האנשים מרוב עצבנות ופחד, היו נאחזים עם השיניים בצינורות, זה לא יאומן. זמן קצר אחרי ההפצצה, שלחו מאושוויץ את כל הפולנים לגרמניה, מפני שהרוסים התחילו להתקרב ועם הפולנים זה היה הכי מסוכן שיברחו, מפני שהיה להם לאן, וידידים היו להם מספיק. שום גוי פולני לא ימסור בורח כזה לידי הגרמנים! נשארו יהודים ורוסים, גרמנים ואחרים כמו בלגים צרפתים ועוד כאלה. בא גיסי שמואל
[5] ] זה שביקר אותי בבית החולים וראה אותי דרך חלון בית השימוש, כשחזרתי משוונטוכלוביץ, ולא הביא אפילו חתיכת לחם. עכשיו בא עם בכי, הפולנים עזבו אותו ואין לו מה לאכול. הוא היה מצחצח להם את הנעליים והם היו נותנים לו לאכול, מהחבילות ששקיבלו מהמשפחות שלהם. אמרתי לו מה אתה בוכה, לא יהיו לך נעלים לצחצח? או שאתה מפחד שתהיה רעב? תהיה בטוח שכל זמן שאני חי ויהיה לי, יהיה גם לך. אפילו לא רמזתי לו על היחס שלו כלפי אז שכמעט גוועתי מרעב. קיימתי "לא תיקום ולא תיטור". הייתי לוקח את האוכל שלי, מכל טוב, והייתי מסתכן והולך לבלוק שלו לאכול ביחד, בכדי שלא יצטרך להתבייש לבוא אלי. הראיתי לו את ההבדל ביני ובינו... נודע לי שהחברה שלו נשארה בחיים, והיא נמצאת בבירקנאו, הייתי נותן לו סיגריות וגרבי ניילון שישלח לה, שיהיה גם לה מה לאכול.
יום אחד הודיעו לי שיהודי ממלץ, בערל וינשטיין נפל מגג, והוא שוכב בבית החולים. אני ידעתי את הטעם של הבית חולים מפני ששכבתי שם לא פעם. ידעתי שהרעב שם מציק, ובדיוק חילקו תוספת של חצי לחם עם נקניק. לקחתי את חצי הלחם שלי עם הנקניק, וראיתי שזה היה חצי לחם לא רגיל, אבל לא שמתי לב, רצתי לבית חולים וקראתי בקול רם בשמו והוא בא לחלון. קראתי לו למטה, נתתי לו את הלחם עם הנקניק ואיחלתי לו רפואה שלמה. אני הולך בחזרה ורוצה לקנות לחם בשבילי, אומרים לי: היום אין לחם. למה? היה חיפוש ולקחו את כל הלחם. היה קומנדו (פלוגת) אופים, כמה מאות איש. הם אפו לחם עבור עשרות אלפי אסירים וס.ס.. קודם כל הם היו אוכלים שם כמה שרצו ואחר כך היו גונבים ומעבירים למחנה בכל מיני דרכים. נוסף לזה הם היו מוכרים את המנות שלהם ככה שאם היה לך במה לקנות, יכולת לקנות לחם. וביום הזה, לא היה. אני חוזר לבלוק והולך לשרת, לבקש את המנה שלי, חוץ מהתוספת והוא שואל אותי, לא קבלתי חצי לחם? אמרתי כן, קבלתי אבל לא את המנה... אמר לי, היום היו לחמים הרבה יותר גדולים וזה היה שלוש מנות... נשארתי בלי לחם. אני מסתובב במחנה מחפש ואין... נעמדתי ברחוב והסתכלתי לשמיים ואמרתי: ריבונו של עולם, עבור זה שעשיתי מצווה של ביקור חולים נענשתי ולא יהיה לי לחם!? עוד אני עומד לי ככה ומסתכל סביב, ניגש אלי בחור רוסי צעיר ושואל בשקט, אתה רוצה לקנות לחם לבן? ומראה לי ככר לחם לבן. אני שואל: כמה אתה רוצה? והוא אומר לי: 20 סיגריות. השתגעת, 20 סיגריות? והוא אלי מה אתה לא יודע שהיום אין לחם? נתתי לו 20 סגריות ובאתי לגיסי בנימין ואמרתי במקום לחם שחור, נאכל לבן...
באושוויץ, כשהיה ערפל הכל היה מחשיך וביום כזה היו יוצאים לעבודה יותר מאוחר. אחרי שהערפל התפזר. הם פחדו שהאסירים יברחו. בוקר אחד היה ערפל והוא החזיק הרבה זמן. בשעה עשר הם ראו שהערפל עוד לא התפזר ונתנו פקודה להביא ארוחת צהריים ולחלק. בכדי שלא יצטרכו בשעה שתיים עשרה עוד פעם "לבזבז" זמן על אוכל. הביאו את חביות המרק והתחילו לחלק. בעודם מחלקים הערפל התרומם ונעשה אור, נתנו פקודה להפסיק עם האוכל. השרתים שמחו לשמוע פקודה כזו והתחילו להרביץ ולזרז שיצאו מה שיותר מהר והחביות עמדו על יד המדרגות מלאות אוכל. וזה היה בקומה השלישית. מאוד כאב לי המעשה, בשבילי לא היה לי אכפת, אבל היו אנשים רעבים ועכשיו ישארו כל היום לגמרי בלי אוכל. החלטתי להתנקם בשרתים! כשעברתי על יד החביות והצפיפות היתה גדולה הכנסתי את הקערה שלי לתוך החבית ומלאתי אותה ועם הרגל נתתי דחיפה חזקה בחבית והחבית התהפכה וכל המרק מעל כל המדרגות ועל הראשים... היה שמח. ולמשרתי הבלוק היתה עבודה טובה, "השתלם" להם המרק שלנו. לנקות ולרחוץ את כל המדרגות של שלוש הקומות ובנוסף לכך את כל הפרוזדור למטה!
יום אחד אנו חוזרים מהעבודה וזה היה חורף. אנחנו מתקרבים למחנה, וכמאה מטר לפני השער, פקק לא יכולים להתקדם, וזה לא קרה אף פעם. היה ככה מסודר, שכל קומנדו בא בזמנו ואחד אחרי השני, זה עבר את השער והשני באה וכך הלאה .אבל פקק כזה, סימן שקרה משהו, בטח חיפוש! מתקרבים כמה מטרים, אהה, כבר רואים סחורה על השלג, כל אחד זורק מה שיש לו, בכדי למנוע קבלת מכות. לפני עמד בחור יהודי וראיתי שהוא "רועד מפחד" שאלתי: מה הבעיה? והוא סיפר לי שיש לו בקבקון וודקה, ולא יודע מה לעשות? לזרוק או לא? אמרתי בוא, אני אציל אותך. תעמוד במקומי ואני במקומך, אעמוד לפניך, ואתה תכניס את הבקבוק בין הירך והבטן ותקשור טוב את המכנסיים. יחפשו אצלי ולא אצלך!... וכך היה.... היתה לי חתיכת סמרטוט בכיס, שמתי את הכדור על הבטן, מתחת למעיל והוצאתי את הבטן קדימה והוא אחרי. אנחנו באים לשער, עומדים חמישה כלבים בין השורות, בולשים ומחפשים. אני בא, תופס אותי הקלגס, ומוציא אותי מהשורה, פותח לי את המעיל ומוציא את הסמרטוט... "ההר הוליד עכבר" והוא מאוכזב שאל מה זה? אמרתי סמרטוט...בשביל מה? אני צריך לתקן את המזרון שלי!... למה החבאת את זה? לא החבאתי, פשוט קר לי בידיים שמתי את זה מתחת למעיל... לך אידיוט, טיפש! הלכתי אני האידיוט והוא החכם היהודי, לא ידע איך להודות לי... הוא היה מהיחידים שהכניס משהו באותו היום. בשביל יהודי, בקבוק וודקה זה היה שבועיים אוכל.. ככה התחכמנו אחד על השני. הקלגסים בכוח עצום, באכזריות ובטרור ואנחנו האסירים בחכמה, בתבונה ובכל מיני המצאות... הם גילו דרך אחת של הברחות, ומיד מצאו שתי דרכים אחרות, אחרת אף אחד לא יכול היה להשאר בחיים. מפני שהקלוריות שהם חישבו שבן אדם יכול היה להחזיק מעמד בין 3-4 חודשים, זה היה אולי נכון אם האסיר היה מקבל את כל המנה שהגיעה לו, אבל כל מיני פרזיטים גנבו מזה. במטבח הטבחים, במחסן המחסנאי ועוזריו וכשהגיע לבלוק גנבו ראש הבלוק והשרתים מה כבר יכול היה להגיע לאסיר?
ככה הגענו עד ערב ראש השנה היהודי בשנת 1944 [תש'ה] קבלתי פצע באחת האצבעות. הלכתי לרופא נתחו לי את האצבע וקבלתי שבוע ימים "בלאק שאהנונג" (חופשת מחלה) להשאר בבלוק. יופי בדיוק מה שרציתי, לא לעבוד בראש השנה!! הגעתי חמישה ימים לפני יום כיפור ,מה עושים? אני לא רוצה לעבוד גם ביום הכיפורים .הלכתי שוב לרופא ושם היה אח (סניטאר) יהודי, נתתי לו חפיסת סיגריות והוא נתן לי שלושה ימים, שוב פעם 3 ימים, ועוד עשרים סגריות - העיקר שהשגתי את המטרה.
בא ערב יום כיפור ובמקום "כל נדרי" כל המחנה קיבל הוראה לצאת לרחוב של בית המרחץ, סלקציה! כל המחנה? טריק חדש, רמאות בשיטה חדשה, יש ברירה? הולכים בלוק אחרי בלוק מתקרבים לבית המרחץ מתפשטים ואחד אחד עוברים "כבני מרון" עומדים שני ראשי בלוקים "והראפארט פירר קאדעק". מנהל הדו"חים של המסדרים, והיה פאלקס דויטשע, פולאק
[6] שנעשה גרמני. והוא ישב על שרפרף עם מקל ביד ומי שעבר על ידו ולא מצא חן בעיניו נתן מכה עם המקל, והראשי בלוקים היו רושמים את מספרו, גויים וגם יהודים... עוד לא מבינים בדיוק השכל כבר אומר מה זה. אבל באופן רשמי לא יודעים...אני הורדתי את התחבושת והלכתי ישר וב"ה ועברתי בשלום!
בערב אספו את כל הנרשמים לבלוק מיוחד ושם את היהודים השאירו ואת הגויים שלחו לבלוקים שלהם. אז היה ברור שחיפשו את היהודים. כל הלילה היתה פאניקה ממש בהלה, לפנות בוקר כרגיל צלצול. לקום לשתות להתרחץ להתלבש ולצאת לעבודה. אני צם ואני לא הולך לעבודה. בא החבר שלי מנדל ושואל אותי מה לעשות? הוא היה מאוד מאמין וגם לו היה חופש מעבודה, באותו יום נגשתי לחלון הסתכלתי על השמים והיה מן ערפל כמו על הלב?! אמרתי לו מנדל מצווה היום לצאת לעבודה ואני מייעץ ומבקש ממך לך לעבודה, אני הכנסתי לי בראש כל כך הרבה מים שאני היום לא עובד ולא אלך לעבודה, הוא שמע בקולי והלך ואני נשארתי!
האסיר האחרון רק יצא מהשער התזמורת הפסיקה לנגן והשער נסגר. מיד הכריזו כל "הבלוק שאני" כל החופשיים מעבודה להתייצב בבית המרחץ. גמרנו, סלקציה חדשה. שוב פעם הורדתי את התחבושת, לחצתי את האצבע שלכל הפחות תהיה קצת אדומה. נכנסנו לבית המרחץ נעמדנו בשלוש שורות ובמסדר בצורת אות ח, ואני בשלישיה הראשונה מצד שמאל ואחרוי זאת אומרת השלישי מאחור... הגזלן קאצעק בא עם שני ראשי בלוקים והתחיל מצד ימין. ניגש לראשון השאלה היתה איפוא אתה עובד? למה קיבלת חופש מעבודה? כמה ימים? יהודי? ורשם את מספרו. וכן הלאה אותו תהליך. בא לגוי שחרר אותו. ככה עבר הצד הימני מבלי לשחרר יהודי אחד! הראשון מהשלישיה שלנו קפץ לתוך הדלת וברח! הצליח. כעבור כמה רגעים שוב אותן השאלות לשחרר יהודי! ובינתיים השני מהשלישיה שלי גם ברח, הרגיש אחד מראשי הבלוקים ורדף אחריו. וחזר לבד. או שההוא הצליח לברוח או שזה ויתר לו. התכוננתי גם אני לברוח, אבל שקלתי כן או לא. פתאום ראיתי שהוא שחרר עוד שני יהודים שעבדו במקומות חשובים. ואחד שהוא שחרר ואמר לו לברוח? והוא במקום לברוח השתהה קצת והלך לאט החזיר אותו ורשם את שמו! בינתיים התקרב יותר אלי. ואני כבר החלטתי לא לברוח. בא אלי ושאל למה לא הלכת לעבודה? הראתי לו את האצבע שלחצתי עליה כל הזמן והיא היתה קצת אדומה...כמה ימים לא עבדת? רק 4 ימים... מתי אתה חוזר לעבודה? מחר! איפה אתה עובד? בבתי המלאכה! "שוס אין וונט" ביטוי תברח מכאן! טרם שהוא גמר את השלוש מילים כבר לא הייתי. זה היה המחיר בעבור שמירת יום הכיפורים. אולי בזכות זה נשארתי בחיים?
בשנת 1940 , בנו באושוויץ בריכת שחיה אולימפית, וכל יום ראשון התחילו לעשות ספורט מי שרצה. תחרויות השחיה, הכל בשביל הצלב האדום, ככה זה נמשך עד חג המולד, לא ידענו מה שנעשה בחזית, אך ידענו שהנאצים מקבלים מכות. חיינו ושאבנו את "הידיעות" שלנו מסימנים או כשהיו מחוץ למחנה, בעבודה, היו מוצאים עיתון גרמני ישן. אני למשל הייתי רק סופר את "הצלבים" מודעות אבל, על קצינים וסמלים, על חיילים פשוטים אף פעם לא מצאתי ואני הייתי "מכפיל" על כל קצין הרוג, עשרה חיילים פשוטים הרוגים! האם החשבון הוא נכון? אינני יודע. אבל לכל הפחות כך רציתי! וזה היה משמח את הלב הכאוב!
עוד לא הזכרתי את האכזריות של נשות הס.ס.. הרבה מהן לא ראיתי אבל מה שראיתי היה מספיק בשבילי. על יד מקום העבודה שלנו, היה מחנה קטן של נשים, והרוב היו נשים הונגריות, בשבילן הקימו את המחנה. לפנות ערב בזמן לחוזר למחנה, היו עושים מסדר בכדי לספור ולראות אם לא חסר אחד? היינו אז עומדים על יד הבנין וזה היה קרוב מאוד ומול המחנה של הנשים. היו באות נשים, לחפש מכירים, ולשוחח ולפעמים היו זורקים להן משהו לאכול, או כמה סגריות. עמדה בחורה כזו ממש "מודבקת" לגדר בכדי לשמוע יותר טוב הדיבור, מפני שגם האנשים שלנו לא יכלו לדבר אליהן בקול רם... ראתה את זה אישת ס.ס. והיא התגנבה מאחור כמו חתול שרוצה לתפוס ציפור... ואנחנו בדיוק לא יכולנו להזהיר את המסכנה והיא הכלבה תפסה אותה בשערות עם יד אחת ונתנה לה אגרוף באף, חשבתי שהיא רסקה לה את האף. כשהיא עזבה את המסכנה זו ברחה לתוך הבלוק שלה.
בתוך אושוויץ היה בלוק עם נשים צעירות והן היו "השפנים" של מנגלה. היינו רואים אותן לפעמים שנתנו להן לטייל כמובן בליווי, כדי שלא תבאנה בקשר עם גברים. הסדיסט האכזר ד"ר מנגלה היה מבצע בהן כל מיני נסיונות אכזריים. ידענו את זה משמועות. איך שלא שמרו עליהן היו אנשים שבאו איתן בקשר אף פעם הס.ס. לא הצליחו להסתיר כל דבר במאה אחוז.
ההכרח הוא המורה הכי טוב... ההכרח מלמד ויוצר נוגדנים מיוחדים איך להתגונן באופן פסיבי או אפילו בלית ברירה באופן פיזי. הוא מלמד למצוא תחבולות איך להערים על הרוצחים והסדיסטים. "בעורמה עושים מלחמה" וזאת היתה מלחמה איומה, מלחמת קיום! מלחמה בין אנשים מחוץ כל חוק, כלואים, מורעבים, וערומים בחוסר כל, נגד משטר אכזרי וסדיסטי שההיסטוריה לא ידעה כזה, עם צבא אדיר שכבש חצי עולם, שלא ידע שום הגבלה , ולא הכיר בשום חוק לא משפטי ולא מוסרי. ובכל זאת המושפלים האלו מצאו דרכים, איך להתגונן ולהשאר בחיים.
מי שלא עבר את זה רק קורא את כל הדברים, ושומע סיפורים, מכל מיני אנשים, אנשים פשוטים. למשל שאין להם הכשרון למסור ולתאר בדיוק תמונות ברורות איך זה היה? והשומע יוכל להרגיש את הטרגדיה שיוכל להבין את המאבק על החיים, ואפילו הכרוניים ביותר אימם מסוגלים לתת תמונה מדויקת שיזעזע כל אחד ואחד מהדורות הבאים שלא יהיה להם מי שיספר להם בשעה שכל אלו שעברו את זה כבר לא יהיו בחיים? מסתכלים על אלו שעברו את השואה כאילו "צאן שהלך לטבח"? ולא מעריכים את הגבורה של ה"צאן" הזה בלי "קרניים"... ובלי "גדר" או גדר פרצה לכל הרוחות, בין מליונים נמרים ואריות וחיות רעות ממש!!
מי יכול לתאר ולספר על אנשים ומשפחותיהם שוכבים במקומות מחבוא מתחת לאדמה בבורות מוסווים ומלמעלה מעל ראשיהם דורכים ומסתובבים מרצחים חמושים רימוני יד, רובים, ואקדחים ומחפשים את הקרבנות מי יכול לתאר בן אדם שמתחבא בתוך ארובה של תנור בזמן חיסול גיטו וקלגסים מסתובבים בתוך הבית ומחפשים, אולי מישהו התחבא? שואלים לא ברחו ליערות, להתגייס לפרטיזנים, האם כולם יכלו להכנ ליער? האם כולם יכלו להצטרף לפרטיזנים? מה עם הנשים והתינוקות? האם אפשר לתאר את הסכנות שארבו ליהודים בתוך היער מטעם הפרטיזנים הגויים? סיפרו וספרו כבר כמה יהודים נהרגו בידי הפרטיזנים הגויים? היו ברי מזל שמצאו והתחברו לפלוגות פרטיזנים מאורגנים והצליחו להביא איתם נשק. גם הם עברו מבחנים לא קלים
מצד "הידידים", כמה כוח נפשי ואיזה עצבי ברזל היו צריכים היהודים שחיו כארים (גויים) כמה חכמה ועורמה? בכדי לא להכשל עם מילה, מילה, תרתי משמע, גם ביום וגם בלילה מתוך שינה. בתוך המשפחות שחיו או במקום העבודה, לא רק הגרמנים חפשו אותם לעזרת הגרמנים עמדו מליונים גויים וארבו למצוא יהודי ולהרוויח ק"ג סוכר... אם כבר היה מאושר שידע את השפה על בוריה בלי שום צליל יהודי מה עם "הסימן" היהודי הסימן הניצחי?... כמה בדיקות רפואיות בן אדם היה צריך לעבור, מקלחות משותפות, איך "להחביא" את הסימן. איך להסתתר מהסובים והסקרנים המיוחדים? על אף כל הקשיים האלו הצליחו מאות ואולי אלפים ב"ה להערים על כל העולם האכזרי ולהשאר בחיים. וכל זה כל כך קל להבין ולהקל ראש?
נחזור לאושוויץ! הזמן לא עומד, הזמן עובר הן בזמן של שמחה ואושר, והן בזמן של עצב, יגון וצרות. אמנם יותר לאט... כל שעה זה "שנה" וכל יום זה נצח, רק הלילה, אם נותנים לישון, עובר מהר מאוד. וכך הגענו ל"חג המולד" ערב שנת 1945 . בערב, כבר שכבנו על המיטות, נכנס הבלוק פירער, סמל ס.ס. שיכור "הגיבור" התמידי. הופעתו תמיד הפילה פחד מוות... כל סטירה שלו הפכה את המוכה והפילה אותו על האדמה, ופתאם בא שיכור בעיני "התולעים" "רפש" תת אנוש שלו... ולא מתבייש ופורץ בבכי!! היו צריכים דבש להמתיק את החיים? או חמאה בשביל למרוח על הלב? משהו בעולם היה יכול לגרום לי נחת רוח יותר טובה? עומד "גיבור" בוכה ומיבב כמו כל שיכור הפה פתוח והלשון מדברת,ומספר איך שהרוסים הולכים קדימה, וכל מקום שכובשים, אונסים נשות הרוצחים. אותם מה "הנשים אשמות?", וכן הלאה והלאה... איזו שמחה בלב ממש הייתי מוכן לרקוד ולהשתולל. והרצון היה לרדת מהמיטה ולתת יריקה לתוך הפרצוף החזיר שיספיק לו להתרחץ בו... פיתאום אין צדק בעולם? אונסים נשותיהם ה"תמימות והצדקניות" שמעתם גם "רוצחים"? קרה כבר משהו כזה בעולם?.

[1] רעייתו של אבא שנרצחה בבירקנאו עם בנו
[2] שאר-פירר - סמל
[3] אירע ב 7/10/1944 יום שבת,
[4] מדובר בקיץ ,1944 כנראה בהפצצה של חיל האויר האמריקאי ב 1 לספטמבר 1944 , שבה הופצצה אושויץ I בשגגה. נהרגו 15 אנשי ס.ס. ועוד 28 נפצעו קשה וכן נהרגו 40 כלואים, בינהם 23 יהודים ונפצעו קשה 65 כלואים.- ח.ר. ע"פ מ. גילברט - עמ' 285]
[5] [חומסקי- ח.ר.]
[6] פולני