אבא בשורה השנייה מסומן בעיגול, צולם על ידי צלם אמריקאי באבנזי ביום השיחרור 7/5/45.
לא עברו יותר מיומיים זה היה ביום שישי, 3 למאי 1945 בבוקר, אנו הולכים לעבודה ואנחנו רואים מרחוק מהעיר אבנזי, רצים אנשים באלפים, מי עם סוס ועגלה מי ברגל עם חבילות על הגב, והרגליים התרוממו ורצו לרקוד והשמחה בלב משתפכת עם חום בכל הגוף ממה שהעיניים רואות!!! לו רק יכולנו לשיר הללויה. הס.ס. עוד ליוו אותנו, הגענו למקום העבודה, אין מייסטער, אין פועלים אזרחיים והאווירונים, להקות, אחת אחרי השניה יורדות ממש מעל הבתים וחוזרות מבלי להפציץ. במקום לעבוד שכבנו מאחורי הבניין מול השמש בכדי להתחמם מהשמש ומהתענוג לראות את הפליטים החדשים... איזו נקמה מתוקה, מצד השני אנחנו רואים את הס.ס. מתרוצצים כעכברים מסוממים ימ"ש, "שכחו מאיתנו". בא הקאפו וקורא לנו לדחוף איזו קרונית ואני עם חוצפתי תקרא לפרזיטים כמוך ופעם אחת תסחבו לבד! והוא הסתלק ככה שכבנו והחלקנו בחוויות! שכחנו את הרעב. רק מחשבים ומתפלמסים מה יכול לקרות בשעות האחרונות, כמו שאומרים בין השמשות...
הרגשנו שכבר שתיים עשרה או יותר מאוחר, ואין צלצול לארוחת צהריים, וחלוקת המרק היה לא רחוק בעמק בצלע ההר. אמרתי לחברה בואו נרד ונראה מה מתרחש? למה אין צלצול קריאה לארוחת צהריים? אנחנו יורדים ורואים שכל האנשים עומדים בשורות כרגיל, הדודים עם המרק עומדים וגם הגזלן, סמל הס.ס. עם המצקת ביד עומד ומחכה. "אולי חיכה לנו..." ובאמת מיד התחיל בנאום... לויטע אנשים!! כבר לא "העפלינגע[1]" רק אנשים!! היום, הכי מאוחר מחר, אתם משוחררים!! ואנחנו כאיש אחד פצחנו בצעקות הוראי!הוראי! והוא שתק. נשתתקנו והוא המשיך: תתנהגו יפה ואני אחלק לכם את האוכל... והוא היה מותק ימ"ש וחילק את המרק והלכנו בחזרה להתפרק ולשכב ושכבנו עד הערב ובערב עוד החזירו אותנו למחנה. אנחנו באים לבלוק, מבשרים לנו לחם כבר אין. והראש הבלוק שכל כך הילקה עבור חתיכת הקש כבר נעלם. ומישהו אחר בא ומודיע שמחר יכולים לישון עד שמונה בבוקר, לא יוצאים לעבודה! כולנו התחלנו עם צעקות מתוך שמחה ושירה אדירה בכל מיני שפות... אחד בא ומספר שכבר מצאו את הראש בלוק שלנו הרוג. זה בא ומספר מצאו קאפו דקור, פה צריף בוער, שם משהו אחר. אמרתי לחברים שלי, רבותי, אל תזוזו ממקומותיכם, עכשיו הסכנה באה מצד אחר. שכבנו במיטות עד הבוקר מבלי לעצום עין. בשעה שש בא אחד ואמר לקום לצאת למגרש המסדרים. נבהלתי ממש! חשדתי שהרוצחים רוצים לחסל אותנו ברגע האחרון. רציתי להתחבא אבל איפה? בלית ברירה עם פחד נוראי בלב יצאנו עמדנו במקומות כרגיל וכתמיד, והרוצח הראשי "הלאגער פירער[2]" עם המון ס.ס. עומדים ושותקים, הסתדרנו נעשה שקט..!
"הלאגער פירער" קרא לכל המתורגמנים, כמו תמיד כשהיה למסור מסר חשוב! היו שם אנשים לכל הפחות מעשרים ארצות, צ'כים, רוסים פולנים, צרפתים, איטלקים, ספניולים, יוונים, הונגרים יהודים ומי לא? הם התיצבו על ידו והוא התחיל עם אותו הסגנון של הסמל אתמול. אנשים, היום הכי מאוחר, אתם משוחררים על ידי האמריקאים. תתנהגו יפה שלא נצטרך להפעיל כח... ואם תהיה התקפת אוויר ואם תרצו נעביר אתכם למקלטים ואנחנו לא חיכינו למתורגמנים בקול אחד צעקנו "אנחנו לא רוצים"! "אנחנו לא מפחדים"! "הורא! הורא!" המתורגמנים בכלל זאת תרגמו מה שדיבר ועל העם אותן הצעקות אחר כך מצאו שהם הרוצחים מיקשו את אחת המנהרות ורצו לביים התקפת אווירונים ולהכניס אותנו למנהרה הזו ולגמור עם כולנו!
אוכל לא נתנו כל היום, גם את המים הם הפסיקו. הס.ס. נעלמו. מסביב למחנה העמידו לשמירה אנשים זקנים כמו "הג"א" עם נשק. ואנחנו הסתובבנו רעבים וצמאים, רק נחת אחת ראינו, פה הרוג, שם גוסס ממכות, הכל רוצחים לשעבר שחשבו שאף אחד חוץ מהם לא ישאר בחיים. ועכשיו בא משפטם...
השיחרור – האמריקאים באים
זה היה שבת קודש. בא יום ראשון ואנחנו עוד מסתובבים, סגורים בתוך המחנה. ביום ראשון בשעה שלוש אחרי הצהריים, בא טנק אמריקאי[3] ונתן מכה בשער והשער התהפך ואנשים כמו זבובים ואני בתוכם התפרצנו החוצה. נכנסתי לצריף על יד השער שהיה "הקן" של הרוצחים ועמד שם קצין גרמני, ואני פתחתי ארון מלא סדינים, הוצאתי סדין והתחלתי לקרוע אותו לגזרים, בשביל מה? לבד לא ידעתי! יכול להיות שחשבתי על תחבושות, ואולי מתוך נקמה?! והקצין אמר לי בן אדם מה אתה עושה? ואני עם כל הכעס שלי ועם כל כוחותי נתתי לו בעיטה בישבן וצעקתי כלב מקולל, תעוף מכאן! תאמינו לי הוא רץ יותר מהר ממה שאני רצתי בזמן שהם צעקו עלי... ראיתי דוד מלא קפה חם, לא חשבתי אם זה מורעל, לקחתי כלי ושתיתי לרוויה. חפשתי אוכל ולא מצאתי, נכנסתי לצריף שני, יצא משם חייל עם תרמיל מלא על הגב, ועל התרמיל זוג נעליים של הצבא הורדתי את הנעלים ונתתי לו מכה איתם על הראש והוא ברח ככלב, אחר כך התחרטתי, למה לא לקחתי ממנו את כל התרמיל? בינתיים נעשה חושך, כן, מצאתי מצלמה לקחתי, וחשבתי אולי מישהו יתן לי חתיכת לחם. כבר שלושה ימים לא ראינו אוכל... חזרתי למחנה ורצתי לבית החולים לראות אם ש. ח[4]. עוד חי? עמדתי על יד הגדר וצעקתי ש. ח., והוא עמד בחלון כמו שאני עמדתי פעם, ולא הכרתי אותו, ואני צועק וקורא לו והוא מראה על עצמו ואני לא מכיר אותו! עד שהשתכנעתי שזה הוא וצעקתי אליו תחזיק מעמד נתראה מחר והלכתי לישון. בבוקר השכם קמתי עם עוד חבר שהיה לנו עוד קצת כח. מאיפה אינני יודע, אבל ב"ה היה, והרבה כח עם המון רצון ויצאנו מהמחנה. אחר כך אמשיך..
עכשיו עלי לחזור אחורנית, כיוון שנזכרתי בכמה דברים חשובים בשביל הקוראים. בזמן האזעקות, ישבנו במקלט שהיה מנהרה לא גמורה וישבנו עם הרגלים במים והתקרה טפטפה מים על הראש. רעבים ככלבים, מוכים ומושפלים ואני יושב בין שני פולנים שלא הרגישו שאני יהודי והם משוחחים ביניהם. השיחה היא על יהודים "ומחליטים" שאחרי המלחמה יצטרכו לקחת את היהודי האחרון ולקשור אותו באזיקים, ולהכניס אותו בכלוב, ולהוביל אותו ברחובות ולהכריז זאת היתה העלוקה ששתתה את דמנו! בזמן כזה בצרות כאלו... לא היה להם דאגה אחרת רק מה לעשות עם היהודי האחרון? והיום באים ומספרים שהיו פולנים, "חסידי אומות העולם"? אני לא פגשתי כאלה.
יומיים לפני שהשתחררנו, אנחנו עוברים על יד צריף ומה עינינו רואות? צריף מלא ס.ס. אוקראינים וולוסובצעס (כלואים). הגרמנים חשדו בהם כפי הנראה שהם יבגדו, או יברחו וליתר בטחון אסרו אותם והכניסו אותם בצריף בתוך המחנה, עוד "שמחה"...
יצאנו ביום שני בבוקר מהמחנה, אני והחבר החדש שלי ויצאנו מבלי להרגיש שזה היום הרביעי שלא טעמנו טעם אוכל. בבנין הראשון שנכנסנו, שם היתה מעבדה כימית, תוך חמישה רגעים אי אפשר היה להכיר ששם היתה מעבדה. עשינו הרס, כמו שהגרמנים עשו מבית הכנסת שלנו. חפשנו אוכל אך לא מצאנו. מצאתי שעון כיס, סטופר, את זה קיבל אחר כך הנרי או דניאל בתור מתנה. ומצאנו מאזניים של בית מרקחת, היה לי חבל לשבור, לקחנו את זה, בדרך נתנו את זה לגוי אוסטרי והוא נתן לנו חצי לחם. את הלחם לא אכלנו. עברנו בכל מיני מחסנים ומנהרות, היה שם רכוש שאי אפשר היה לתאר. דברי חשמל וכלים מכלים שונים. עד שהגענו למחנה עבודה אזרחי, המחנה היה ריק מאדם. נכנסנו למטבח, ומצאנו ערימת תפוחי אדמה.מילאנו שק וסחבנו אותו עד לצריף קטן יפה, פתחנו את הדלת, מפתחות לא הצטרכנו... נכנסנו פנימה, זה היה משרד של קבלן נאצי התחלנו לעשות "סדר".
מכונת כתיבה זרקנו דרך החלון, מצאנו שם תנור יציקה יפה, את זה צריכים, שברנו רהיטים, הדלקנו את התנור ומצאנו דלי מפח. מים היו בחוץ, שם עמד ליפט גדול מעץ שהיה סגור עם סגר ברזל, ובכל רוחב הדלת עם מנעול ענקי. חשבנו מי יודע מה נמצא שם, עבדנו רבע שעה והליפט "נפתח".. בפנים מצאנו חתיכת לחם יבש, זוג נעלים קרועות, מיטת ברזל ועצם גדול ויבש. זה היה כל האוצר, וגם קצת מלח.
הכנסנו את המלח עם העצם לתוך תפוחי האדמה ובישלנו. כשהיו תפוחי האדמה מבושלים, אכלתי תפוח אדמה אחד ולא יותר. לחבר אמרתי תאכל כאוות נפשך. הוא אכל קצת. אז הצעתי לו שאקח את תפוחי אדמה למחנה "ואחליף" את זה על מרגרינה. ובערב אנחנו נטגן תפוחי אדמה ונעשה סעודה... והחלטנו שאנחנו לא חוזרים למחנה. מיד מצאנו מיטות, מזרונים חדשים, סדינים, שמיכות נקיות, התרחצנו והחלפנו לבנים... התכנית שלי עם "המרגרינה", מצאה חן בעיניו ולא ידע שאני מרמה אותו! לקחתי את הדלי עם תפוחי האדמה והלכתי למחנה, הראשון שפגשתי היה יעקב יונגרמן, גם הוא היה גיס שלי. הוא רצה מיד לאכול. אמרתי לו: לא באלף רבתי. קודם תלך ותביא את ש. ח. ואת גיסי בנימין ואת החבר שלי אשר שיטקו. מפני שאני עם תפוחי האדמה לא יכול להסתובב. עוד יתנפלו עלי ויהרגו אותי בעבורם. הוא הלך ותוך רגעים, הם כולם היו, ש. ח. בא ערום כביום היולדו... ומאחור נשפך ממנו כמו מים מברז, מיד הבאתי שמיכות פרשתי על האדמה וכיסיתי את ש., העמדתי לרשותם את דלי תפוחי האדמה ולש. נתתי את הלחם, שלא יאכל את התפוחי אדמה בגלל השלשול. חצי ישבן היה אצלו כמעט רקוב מהמלקות שקיבל באותן הלילות. שלחתי אותו בחזרה לבית חולים ולקחתי איתי את החבר, שיטקו אשר. הבאתי אותו לצריף רחצתי אותו ונתתי לו לבנים חדשים, והשכבתי אותו במיטה נקיה. הזהרתי אותו שלא יספר לחבר החדש מה קרה לתפוחי אדמה...
אני סיפרתי לו שכשנכנסתי למחנה התנפלו עלי, רוסים "ושדדו" ממני את התפוחי אדמה... נחמתי אותו שיש לנו מספיק. ואני אלך למטבח ואביא עוד. הוא קיבל את הסיפור בהבנה...
בינתיים עבר עוד יום, וגם האמריקאים לא מיהרו לספק אוכל. לפנות ערב בישלנו עוד תפוחי אדמה. אז אכלתי והלכנו לישון. בלי פחד ממשרתי הבית וראשי בלוקים וכל יתר הגזלנים. ישנתי שנת ישרים. בבוקר השני התחלנו לתכנן מה לעשות ואיך לארגן אוכל? בינתיים לארוחת בוקר, אכלנו תפוחי אדמה, לצהריים לקחתי את הדלי והלכתי למחנה לראות מה יש שם? מצאתי שהאמריקאים בישלו מרק והם מחלקים.
עומדים שורה של דודים ותורים ענקיים. הבלגן איום ונורא וראיתי שהטורים מסודרים לפי אומות. ספרדים לחוד, איטלקים לחוד וכן הלאה. במקרה נכנסתי בטור של האטלקים. לפי צבע העור שלי הייתי דומה להם והם קבלו אותי, עמדתי איתם קצת וראיתי שאיתם לא אקבל. שלומיאלים כאלו לא בשבילי. נגשתי לפולנים וראיתי שגם שם לא תצמח הברכה התור יותר מידי גדול, הצטרפתי לרוסים הם היו מזיקים, הם "תקפו" את התור כהוגן... חיילים עמדו וירו באוויר כדי להחזיק סדר אבל איפה לא לקח הרבה זמן וקבלתי "בזכותם" מרק טוב כמו שצריך להיות... ורצתי עם זה לצריף שלי זה היה מהלך שני ק"מ, השמחה היתה גדולה אכלנו. [1] אסירים [2] מפקד המחנה [3] המחנה שוחרר על ידי דיביזית החיר ה-80 [4] גיסו
