יום שישי, 1 באוגוסט 2008

שקם רוסי

שקם רוסי:
חזרתי הביתה אך את הפספורט אי אפשר לאכול, אף על פי שאוכל עוד לא היה חסר לי ב"ה, אבל לעבוד צריכים. שמעתי שחמישה ק"מ מהעיירה היתה חווה שהכרתי טוב מאוד ושם היה גדוד חיילים ולהם היה שק"ם. המנהל שם יהודי, שרוצה להשתחרר מזה, ואני חושב איך מקבלים את זה? הלכתי להתייעץ עם ידידה והיא אמרה לי שאני אוכל לקבל את זה, אם אקבל המלצה מאיזשהו קצין מהצבא. איפה לוקחים קצין?
אני עומד ככה ברחוב והקצין הראשון שפגשתי, נגשתי אליו עם בקשה, מה הבקשה? הסברתי לו שם מחפשים בן אדם מתאים ואני מחפש עבודה ואני צריך רק המלצה והוא מבלי לדבר מילה הוציא נייר ועפרון מהתרמיל. שאל לשמי וכתב המלצה חמה מאוד, ואני ישר מבלי להודיע בבית, לחווה ברגל. מצאתי את הקפיטן הנכון הגשתי לו את ההמלצה והוא הסתכל עלי ושאל אותי מה עשיתי לפני המלחמה. "או הו איזה עסק גדול ניהלתי". "אם ככה אתה מתאים לנו" והוא נתן לי המלצה למשרד הראשי בקרטוז ברוזה. הלכתי עוד 13 ק"מ ישר משם לקרטוז ברוזה, הגעתי לשם ומצאתי שם יהודיה מבלוצני (זאת היתה עיירה קטנה עם תחנת רכבת גדולה וידועה).
המנהל הקודם של השקם היה בן עיר שלה שכל כך רצה לברוח משם אבל לא רצו לשחרר אותו, עד שלא ימצאו אחר במקומו. היא שמחה לראות אותי נתנה לי דף ניר עם עט ואמרה לי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, עשיתי את זה. אמרה לי לבוא מחר בשעה שבע בבוקר וימסרו לי את השקם. אני ברגל בחזרה הביתה, שוב פעם 18 ק"מ, מאושר ככל המאושרים, באתי הביתה עם הבשורה שקבלתי עבודה.
בבוקר השקם אני לקבקי
[1], זה השם של החווה. שם מצאתי כבר את האשה ואת הקפיטן והמנהל ספרו ומסרו לי נגד חתימתי את הסחורה והמפתחות. דפקו אותי במחירים, ראיתי את זה ושתקתי. היא רצתה להציל את הקודם מהפסדים. ראיתי מה שנעשה במקום והבינותי למה הוא לא הצליח. קודם כל זה היה בעלית-גג עם סולם רקוב, שנית הגג דלף, שלישית הוא הביא סחורה שלא יכול היה למכור ועד שלא מכר לא יכול היה לקבל סחורה אחרת. זה היה מין חד גדיא. אמרתי לקפיטן, "אתה רוצה שק"ם או שובך של יונים בלי סחורה". אמר: "בטח שאני רוצה שקם". "אז תן לי מקום אחר", הלך איתי, בחרנו חדר יפה. מיד סיידו אותו הכניסו אצטבאות והעברתי את הסחורה.
מה היה שם: ארגז גדול עם טבק טוב שהרוסים לא אוהבים. הם אוהבים קורישקעס - כשמורידים את העלים נשארים הגזעים של הטבק את זה מיבשים וחותכים דק עוטפים בנייר עיתון ומעשנים ואז העשן הולך כמו מארובה. על סרטן הם לא ידעו אז, ובמילא לא פחדו. אבל לא טבק טוב ועדין. זה טוב בשביל העיר, איפה שבמקום חמישה רובל מקבלים חמישה עשר רובל ושמחים לקבל את זה. בקיצור הארגז הלך להיכן שזקוקים לו.
כמו כן היו שם 2 ארגזים עם כפתורים פשוטים שבפשוטים. בשביל מה צריכים אותם חיילים? כפתורים צריכים חייטים, הם מתים לקבל את זה אבל לא יודעים מאיפה. אני סיפקתי להם במחיר זול פי שלוש השקם לא הפסיד וגם אני לא...והחייטים מאושרים!
נשארו לי עוד 2 ארגזים עם איזה 50 ק"ג שומן חזיר מה עושים עם זה? הלכתי לקפיטן וביקשתי ממנו עגלה או אוטו משא להביא לחם, נתן לי עגלה נסענו לבלוצני שם הייתה מאפיה גדולה ובקשתי מאה לחמים. הם השתוממו מה אצליכם היו לוקחים פעם ביומיים עשרה לחמים ואתה רוצה מאה? אני: כששם ישב אידיוט והכריח נשי הקצינים לכתת רגלים למלץ, לחפש קילו לחם אז אתם רוצים שגם אני אעשה ככה?...
הם נתנו מאה ככרות לחם, לחיילים היה אסור למכור דברי אוכל אבל אני הייתי חייב להפטר מהשומן. הכנסתי חייל אחד ואמרתי לו בסוד, ושישמור גם סוד אם הוא רוצה חצי לחם וחצי קילו שומן אתן, אבל שלא יספר לאף אחד, הוא חשב שאני צוחק עליו, לא האמין למשמע אוזניו. נתתי לו והוא בשמחה, רץ למחלקה שלו. אני רואה עוד אחד מופיע עם תחנונים בעיניים. תוך חצי שעה, לא לחם ולא שומן ואני עם ערימת כסף. אני לקפיטן: תן עגלה לנסוע לפרוזני להביא סחורה ושם היה מחסן שאפשר היה לחיות על ידו... הוא נתן לי עגלה עם זוג סוסים ועם ליווי קצין.
באנו לשם, חביבי, קח מה שהלב רוצה. איפה רואים את זה? עבור אזרחים, חס וחלילה. העמסתי עגלה, חתמתי, אנחנו נוסעים דרך מלץ מפני שלמעלה שמתי מה שטוב להוריד בבית למחיה...ולקצין אני מספר שבבית מחכה לנו בקבוק שמשמח את הלב וגם משהו טוב ללעוס. עצרנו על יד הבית הורדתי מה שצריך, לקצין כוס וודקה ראויה לברכה עם כבד מטוגן. והארטיקל הזה עובד בחפירות יותר טוב מטרקטור, וזה טוב לכל מטרה, רק בריאות...
באנו למקום השקם, רק פרקתי את הסחורה נשי הקצינים ראו את המקום ואת הסחורה והן התנפלו כמו זבובים וקנו הכל מה שראו, וגם אני קניתי חצי לי וחצי להן.
אחרי יומיים שק עם כסף ונוסע עוד פעם לקרטוז ברוזה ופעם לפרוזני והם רק התפלאו מה הולך כאן? אף פעם לא מכרו שום דבר בקבקי והיום הולך הכל, תשובה:
אז היה אידיוט והיום יש מנהל!! נשארה לי עוד "ירושה" 2 ארגזים מי קולון אחרי הגילוח וזה עשוי מספירט מורעל והרוסים היו שותים את זה. היה יום ראשון: קראתי לחייל וגיליתי לו סוד: שיש לי מי קולון. והוא: אפשר לקבל 2 בקבוקים? לא, רק אחד אבל לא לספר!! הלא מה יש לספר עבד נהדר, רק בריאות...
התחילו לרוץ אחד אחד אחרי השני ותוך שעה לא נשאר לי אף בקבוק...
הלכתי הביתה. ביום שני בבוקר ואני עוד לא מגיע לחנות, כבר מספר לי חייל שבמרתף שוכבים ארבעה חיילים אסורים מפני שהשתכרו עם מי קולון. חשבתי בליבי בשורת איוב - חס ושלום. עוד לא פתחתי את הדלת כבר בא הקפיטן פוליטרוק הוא הבוס של כולם, כולם רועדים ממנו,
- בוקר טוב,
- בוקר טוב
ש: תגיד לי מכרת אתמול הרבה מי קולון
ואני בבטחון מוחלט "כן! חבר פוליטרוק קפיטן!"
ש: כמה אולי 5 או 6 בקבוקים,
ש: זה הרבה? בטח זה הרבה, מפני שעוברים ימים ואני לא מוכר אף בקבוק.
ואני שואל: חבר קפיטרוק קרה משהו?
והוא: לא שום דבר והולך.
הוא חשב שאני אכחיש, מה שהייתי עושה אם לא הייתי יודע על האסירים. האינפורמציה הצילה אותי. הקפיטן ידע שאני משקר אבל הוא לא ידע שאני יודע שגם הוא משקר..
[1] Kabaki