יום שישי, 1 באוגוסט 2008

אושוויץ - בירקנאו:

אושוויץ - בירקנאו:
לפנות ערב הגענו, אחרי שלושה ימי תלאות בלי אוכל, בלי שתיה, בלי כוח, עייפים, לתחנה הסופית אושוויץ! הקרונות נפתחו אחד אחד, ובפתח הופיעו אנשים משונים, לבושים בבגד פסים כמו זברות. רק הפסים במקום לרוחב, היו לאורך.
השמיעו קולות כמו נביחות כלבים! לצאת מהר! להשאיר הכל! רק תרמילי צד לקחת!
השארנו הכל, מי רק את שלו...מי גם את הגניבות...והמקלות נפלו כמטר על הראשים, בכדי להאיץ את היציאה מן הקרונות. אחי מאיר אליהו ז"ל לא רצה לוותר בקלות על אחת החבילות לכל הפחות עוד לא האמין שלא יצטרך יותר. לדאבוני ולצערי הרב... עד שקבל כמה מקלות רצחניים על הראש אז הבין שהוא צריך לוותר. רק יצאנו מהקרון כבר עמד הקצב עם המקל ביד מנגלה שמו ימ"ש. עם תנועה ימינה ושמאלה ידע כל אחד לאן דרכו...ואם לא הבין?... נתנו לו להבין, על ידי מקל על הראש עוזרים לא היה חסר לשוחט עם המקל!
אני ואחי הוכוונו ימינה, והועמדנו בחמשות, ראיתי שהרוב הולך מיד לכליה, לאן אנו ומה מחכה לנו?? מרחוק ראיתי אשת אחי ועוד הרבה נשים על מכוניות משא דחוסים ודבוקים אחת לשניה ועליהם זורקים הקלגסים, תינוקות, כאילו היו חתיכות עץ או איזה מיני חבילות שזורקים על אוטו משא ריק. אלא שהיו תינוקות על האמהות! מי יכול להבין את הרצחנות והאכזריות ולתאר את זה שאנשים יבינו ויוכלו להרגיש מה שאנו הרגשנו בזמן שראינו את זה. השעון מתקדם והסדר הגרמני דופק כמו השעון בדייקנות. בינתיים המכונות משא עמוסות הלוך וריקות חזור ממש טסות והקולות של הקרבנות עם הקריאות שמע ישראל זה הקפיא את הדם בעורקים...
עמדתי ביחד עם אחי באותה החמישיה. בינתיים התקרב אלינו קלגס ש.ס. עם מקל ביד והכריז: "זייטן ריכטונג פאדער מאן" (להתיישר לפי הצד ולפי השורה קדימה), אחי המסכן היה המום מהמכות שקבל קודם על הראש ולא הבין מה שהקלגס רצה ממנו. ואז הקלגס הפעיל מקלו והתחיל להכות על ראשו באכזריות איומה. ואחי המסכן התחיל להתחנן שירחם ויפסיק! וסובב ראשו בכיוון האכזר ובאותו הרגע נשבר לו המקל על ראשו של אחי אז הרשע לקח את השבר של המקל ונתן מכה חזקה בצורת דקירה בעין של אחי והעין קפצה החוצה עם זרם דם נוראי. מפלדה הייתי אני שהחזקתי מעמד בראותי את זה. הקלגס תפס אותו ביד והעביר אותו לצד של אלו שהלכו לתאי הגזים ושם בדיוק עמד הבן של אחי, הנק שמו. בן שניים עשרה היה, רק מאוד גדול היה לבן גילו, והעביר אותו לידי. ואני תפסתי את ידו ולחצתי אותה בחום ובאהבה בכדי להביע לו לנחומים והבטחה אילמת שאשמור עליו אם נחיה. עד כמה שאוכל ולהקל עליו את היתמות שנשאר בלי אבא ובלי אם וסה"כ בן שתיים עשרה, ביחד עם הוריו הלכו אתם עוד שני אחים ואחות קטנים ממנו.
באה פקודה אלינו לצעוד קדימה, בינתיים נעשה חושך וככה צעדנו בחושך לא ידעתי את המרחק מבלי להרגיש עברנו שער והוכנסנו לצריף עץ. ושם היו כבר חיות אחרות בצורת בני אדם עם בגדים משונים מלובשים היטב עם חגורות, צבעים על המעילים הקצרים והטובים והם היו נראים כמו קצינים פולנים או גרמנים, רק המוזר בדבר היה שהחגורות היו צבועות עם צבע ולא מעור. אלו היו אסירים שבאו כמה חדשים לפנינו והם נבחרו להיות משרתי חדרים, ראשי בלוקים וקאפוס, והם שרתו את הקלגסים, ביתר נאמנות מהקלגסים בעצמם. ולהרוג אסיר ובאופן מיוחד יהודי, הם עשו את זה בלי שום נקיפות מצפון. והם אלה שקבלו פנינו. ברגע שנכנסנו לצריף הורמו מקלות והורדו על ראשים, המקלות על כל חלקי הגופות הכל לפי המזל...
וזה הכל בכדי להגביר את ההפחדה והיאוש, כולם הצטופפו סביב שולחן ארוך ובאה פקודה לשים כסף וכל דבר בעל ערך על השולחן. ובתוך מזוודות פתוחות שהיו מוכנות לשלל ואזהרה בראש! מי שבלע משהו שיודיע מפני שיעברו בדיקות רנטגן ומי שלא יודיע וימצא משהו אצלו יפתחו לו את הבטן ויוציאו, כמובן שתשעים ותשע אחוז הוציאו מה שהיה להם והכניסו למזוודות.
אחד היו לו מאה דולר מוחבאים, בתוך המכנסיים והוא מרצונו רצה להוציא אותם ולמסור ועל ידו עמד אחד המשרתים וחכה בכדי לגנוב את זה לעצמו, באותו הרגע נכנס קלגס ס.ס. ושאל מה קרה? והמשרת במקום להגיד את האמת אמר שהאיש החביא כסף. הקלגס לקח את ונתן ליהודי על הראש וגמר חשבון... משם לקחו אותנו לבית מרחץ. בכניסה למרחץ מן הצד היה חדר וכל אחד היה חייב להכנס לשם להתפשט ולהשאיר את הבגדים ולהשאיר לעצמו את הנעליים שלו. וגם שם עבדו אסירים והם השתדלו לחפש בבגדים דברי ערך וזה לשם גניבה, בכדי להמשיך לחיות בלי רעב...
אני נכנסתי מלובש יפה עם מעיל פרווה קצר מכנסיים יפים מגפי צמר, הם תיארו שפה נכנס איש עשיר ובטח יש לו דברי ערך חבויים. אז הם לקחו ממני גם את המגפיים ונתנו לי זוג נעליים שלקחו לבדיקה ממישהו אחר, ראיתי שהנעליים קטנות בשבילי והייתי מיואש מה עושים? פתאום ראיתי איש אחר יצא עם המגפיים שלי, רצתי אליו שיתחלף איתי לא הספקתי להגיד מילה קבלתי מאחור מקל על הראש. מיד הבינותי בלי פירוש שזהו זה "החוק ", לשתוק ולהכנע לכל דבר...
נשארנו ערומים מכל עם זוג נעליים בידיים רק בשביל להחזיק בידיים ולא לנעול, נגשנו לתור של הספרים. נשארו עוד שערות על הגוף גם זה היו צריכים למסור...
עמדו כמה ספרים ועל יד כל אחד שרפרף. השרפרף שימש לשני דברים אחרי התספורת וגילוח הראש והפנים, היו צריכים לעלות על השרפרף והגיע התור ללגלח השערות גם מלמטה. המטרה השניה של השרפרף היה אם העמידה לא מצאה חן בעיני "האדון" הספר או הקרבן לא יכול לסבול את כאב הגילוח הוא "הוזמן" לרדת מהשרפרף, "ולהואיל בטובו" לשכב עם הבטן למטה והגנטלמן ספר הכניס כמה מלקות טובות כאוות נפשו בלי הבדל אם זה גבר או אשה. למי שהיה איזה שהוא תפקיד ניתנה לו רשות להחזיק במקל ולהשתמש בו לפי רצונו, שיפוטו ומצפונו. גופו של האסיר נעשה הפקר, ונמסר לרשות הרשע, והסדיזם. כל נוכל ופושע השתדל לקבל תפקיד ולאחוז במקל. מהספר עברנו למקלחת, וזה היה בנין פרוץ, קור כלבים, מקלחת מי קרח, לא יאומן מה שבן אדם מסוגל לעבור, לסבול ולהחזיק מעמד... אחרי המקלחת קבלנו זוג לבנים קרועים, זוג מכנסיים עם פסים ומספר עם מגן דודו חצי צהוב וחצי אדום. מעיל שפעם היה שייך לחליפה עם דשים פתוחים עם שני פסים מצבע בשתי וערב ובחזה מצד שמאל מספר עם מגן דוד בשני צבעים. משם נלקחו ל"בית המלון" ללינת לילה...
באנו לצריף עץ משונה עם דלת כפולה, שער רחב, בפנים חושך מצרים. האם זה היה במיוחד או במקרה את זה אני לא יודע. בכניסה היה ארגז מלא טיט עם כל מיני כלים זרוקים, כפי הנראה שזה היה באמצע בניית התנור. משרתי הבלוק היו מוכנים עם מקלות בידיהם רק התקרבנו לצריף הם התחילו להרביץ, מבלי להבחין, באיזה חלק מגוף, ראשים נפתחו, והאנשים התחילו לרוץ כמו כבשים בפנים בחושך נתקלו בארגז ובכלים והאנשים נפלו אחד על השני ונוצר ערימה של אנשים. לאט לאט נחלצו גם מהמלכודת הזו. באמצע הצריף עמד תנור ארוך לכל אורך הצריף ומשני צידי התנור, עמדו דרגשים בשלש קומות. בין דרגש לדרגש מעבר ברוחב של כ-50 סנטימטר. הדרגשים היו מכוסים ממש עם שלג, בלי מזרון או שמיכה, התכנסנו והתחברנו מכירים עם מכירים, כל קומה היתה מיועדת בשביל עשרה איש.
והתיישבנו, פשוט בישיבה, צפופים ומחוברים אחד לשני בכדי להתחמם קצת ולא צריכים לשכוח שזה היה הלילה השלישי שלא ניסינו לישון. שלא לדבר על אוכל, או שתיה.
המשרתים עם פנסי כיס בידיהם התחיל לבדוק את הנעליים, כל זוג נעליים טובות, זה היה שלל בשביל המשרתים מפני שזוג נעליים היה יקר המציאות. ובינתיים חלקו ביד רחבה מכות עם המקלות על ימין ועל שמאל מבלי להבחין איפוא המקל נוחת.
הדרגשים היו בנויים מלוחות עץ דקים, ובמקום לשים את הלוחות ברוחב של הדרגש שמו אותם באורך. מה ההבדל? ההבדל הוא בזה: שכל אחד שכב בערך על שני לוחות וכל פעם שרצה לשנות את התנוחה לוח אחד מהשניים זז למטה ונוצר חריץ והיתר שכבו על לוחות בלי שום מצע, העור של הגוף היה נתפס בין הלוחות, זה בכלל לא תענוג... בלילה הראשון כמו שאמרתי בילינו בישיבה, וישבנו צפופים וגם לא בדיוק עשרה בקומה אלא יותר, הלוחות לא החזיקו מעמד ונשברו ביחד עם השברים נפלנו על הקומה השנייה. אז גם הקומה השנייה נשברה, וכולנו ביחד מעורב עם לוחות עץ שבורים נפלנו על הקומה הראשונה. אפשר לתאר את המהומה שקמה! והמשרתים עם המקלות היו זריזים מאוד והם מיד הופיעו והמקלות נכנסו לפעולה...
השעון לא נעצר וזכינו לשמוע את הקריאה " אופשטיין איינטרעטן!" לקום ולהסתדר, להתלבש לא הצטרכנו, היינו "מלובשים" מאתמול יצאנו החוצה ושם דאגו שנסתדר בשורות ישרות ובחמשות, פקחנו עיניים לרווחה בכדי לראות איפה אנחנו נמצאים? סביב גדרות תיל, גדרות כפולים, מחוץ לגדרות מגדלים, על כל מגדל קלגס ס.ס. עם מכונת יריה. על הגדרות ועל יד הגדרות ראינו גופות אנשים. המתאבדים הראשונים שראינו. בא קצין ס.ס. קיבל דו"ח וספר את מספר האסירים, הביאו חביות משקה משונה, לא תה, ולא מרק. אחר כך נודע לנו שמידי פעם הם מבשלים מים עם קצת סולת וזה יוצר מין מים "מלוכלכים" וחלקו לכל אחד קערה משונה ואדומה. בשעת מעשה חשבתי שזה בטח מין קסדה שהגרמנים לקחו שלל מאיזה צבא וארץ שהם כבשו... אבל זאת היתה טעות בידי. אלו היו באמת קערות מיוחדות לאכילה בשביל האסירים. אחרי השתיה סוף סוף לקחו אותנו כולנו ביחד לבתי שימוש אחרי שבעים ושתיים שעות. "להתפנות" ולהתרוקן קשה לי לדבר על זה. גם זה היה מלווה יסורים טבעיים...
בדרך לבתי השימוש, אוי לעיניים מה שראו? הבן אדם הוא מפלדה מחושל, אם הוא יכול להחזיק מעמד, במצב ובנסיבות כאלו. מאחורי כל צריף שכבו גוויות ערומות רזות, ממש יבשות, אפשר היה לספור את העצמות, הם שכבו וחיכו עד שיאספו אותם להעבירם למשרפות. מגלשה גדולה שכעשרה אנשים רתומים אליה, עם חבלים סוחבים אותה. עמוסה עם גוויות שהיו מונחות ברוחב של המגלשה ראש לצד ימין וראש לצד שמאל, שורות שורות, אחת על השניה קשורים עם חבלים בכדי שלא יתפזרו. קאפו עם מקל עבה ליווה אותם, רק ספק אחד היה, מי היו יותר רזים, הסוחבים את המגלשה או השוכבים עליה? השוכבים היו ערומים, והסוחבים היו מכוסים סחבות. כמובן הסוחבים היו יהודים, כמו כל הנפטרים היו יהודים. רק השם ינקום דמם. ככה הם הובאו למשרפות!
אחרי הביקור בנוחיות הסתדרנו. שוב פעם באו "אינטליגנטים" חדשים עם כרטסת וכמה עם מחטים מעץ מחודדים מאוד. שאלו את השמות גיל, ותאריך המאסר. זה נרשם בכרטיס ואז בדקירות עם מחט עץ טבול בצבע כחול סימנו את המספרים על היד השמאלית. שאלו אותי מתי נאסרת? עניתי, אף פעם לא נאסרתי! אז הוא הסתכל עלי כמו על אידיוט ושאל אז אם לא נאסרת מה אתה עושה פה? אז הבינותי שאני אסיר!
כל החיים שלי עד אז ידעתי שאסיר נקרא כאשר בא אליו שוטר ושם לו אזיקים על הידיים ומביא אותו לכס המשפט על פשע מסוים. והשופט דן אותו למאסר, ופה נתנו פקודה לאנשים ישרים שלא עברו שום עבירה ואמרו להם לעלות על רכבת ולנסוע.. והם עולים כאילו בהתנדבות ובאים למקום מסוים ונקראים אסירים... בלי משפט! לית דין ולית דיין! והפשע?... "פשע חמור מאוד" - יהודי אתה!
המסכן בן אחי הנק-קה תינוק ממש. אמנם מגודל אבל תינוק, רק בן שתיים עשרה. עוד לא ראה את העולם, פתאום אסיר! עומד על ידי ורועד מפחד, ביחד איתו רועדת נשמתי! הלב מתפלץ מכאב! רחמנות, שכחתי את כל אהובי בידיעה שכבר אינם, שכחתי את עצמי ורק דאגה אחת איך מצילים את היתום הזה, אולי ישאר שארית לפליטה!?
והוא שואל עצתי כאילו אני יודע יותר טוב ממנו, והוא רוצה להרשם בן שמונה עשרה, האינסטינקט הילדותי יעץ לו טוב! בא השטן ומיעץ לי ליעץ לו להרשם בן 16 והוא מסכן שמע בקולי הטיפש ונרשם בן שש עשרה...
בא צהריים הביאו חביות מלאות מין אוכל. בטוח אני שאם היו נותנים את זה לחזירים אך ספק אם היו אוכלים את זה. מין ירק, כמו תרמילים של שעועית מבושלת וזה נשאר יבש וקשה כקש בלי שום טעם, וזאת ארוחת צהריים... הנק-קה מסובב הראש הצידה ולא יכול אפילו להסתכל על זה, ילד מפונק מבית עשיר, גודל על כל טוב, ואחרי שלושה וחצי יום ללא אוכל לא יכול להסתכל על "אוכל" אמרתי לו: "הנק-קה, תשכח הכל מה שהיה לך אם אתה רוצה לחיות תאכל מה שנותנים לך ותעשה מה שיגידו לך, זהו זה, ואין לשנות, עצום את העיניים". לפנות ערב נתנו רבע לחם, כ-250 גרם, עם קצת תה וחתיכה קטנה נקניק, זאת היתה ארוחת הערב.