כניסת הגרמנים:
ביום הרביעי אחרי פרוץ המלחמה, ממש ביום רביעי 25 ביוני אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים לעיירתנו. לפני הכניסה לעיירה הם הפגיזו חזק עם תותחים, ראו שאין תשובה, ונכנסו עם חיל רגלים. בימים הראשונים לא עשו שום דבר, פה ושם כשנכנסו לבית יהודי וכשהרגישו שאלו יהודים היו מעבירים אצבע על הצוואר. פה ושם שדדו משהו, והיו עסוקים עם איסוף אלפי שבויים, חיילים רוסיים שנשארו בשטח, שלא ידעו או לא יכלו לברוח. כשיתפסו אחד או שניים היתה אחת דתם כדור בראש והלאה.
כשתפסו הרבה הובילו אותם ממש כמו כבשים עם מקלות, בכל הדרך הרביצו בהם והם היו רצים כמו עדר. וזאת היא התשובה שלי לכל ה"חכמים" וה"גיבורים", ששואלים איך היהודים הלכו כמו צאן לטבח? מי שלא ראה את השבויים האלו במאות, כולם צעירים, חיילים מאומנים, תחת השגחה של עשרים - עשרים וחמישה חיילים גרמנים, נכנעו בצורה בזויה כזו, קבלו מכות רצח וקבלו את זה בהכנעה כזו, בו בזמן שלא היה להם שום אחריות למשפחות או שמא יתנקמו בכל הסביבה שלהם, כמו שהיו מבצעים עונשים קולקטיביים נגד יהודים בעד כל דבר קטן.
המון מהחיילים הגרמנים מהם היו נוסעים על מוטורציקלים (אופנועים) חצי ערומים, שזופים מהשמש, רובים כמו סטנים על החזה, והיו נראים גבורים ממש.
אמרתי פעם לידיד טוב שלי ו. ניסלבוים ע"ה היה איש פיקח, ואינטליגנטי. מה הפלא שהם מנצחים כל העולם? תראה איזה גבורים ואיך הם חמושים? והוא ענה לי אם תזכה לראות אותם בזמן שהם ירוצו בחזרה, תראה איך שהם יראו... ב"ה זכיתי וגם ראיתי שהוא צדק! אחרי שבוע ימים שנפסק קצת הזרם של החיילים הגרמנים, התחילו הגזרות, ממש כמטר, בצרורות.
הדבר הראשון סרטים לבנים ברוחב של עשרה ס"מ עם מגן דוד צהוב על השרוול.
הגויים בימים הראשונים קנאו ביהודים כשראו את הסרטים. אתם רואים אמרו שהגרמנים ישחטו את היהודים והנה עשו אותם למפקחים עם סרטים. הם לא ידעו לקרוא ולהבין את המודעות. אחר כך הם התחילו להדפיס בגרמנית וגם ברוסית, אז הם ראו שחלומם מתגשם רק דבר אחד הפריע את שמחתם, מי נעשו שוטרים אזרחיים גויים שהיו נגד הקומוניזם, גויים שסבלו מהקומוניסטים, גויים ששנאו אותם, הפעילים החשובים ברכו, אבל הזוטרים נשארו בכל מיני מחבואים והם היו המון גויים. קומוניסטים יהודים היו רק שני בחורים צעירים ואיזו שלש בנות. והתחילו להוציא אותם להורג. גויים היו בעשרות וזה העיב על שמחתם בצרות היהודים.
מיד באה פקודה לבחור ב"יודנראט" ועד יהודי לעניני היהודים. כקומנדנט המשטרה נבחר שכני הגוי ווסיל אבגוסטינוביץ. גוי פיקח עם לב מלא שנאה לקומוניסטים, ראיתי פעם איך הוא הלקה באמצע הרחוב את היושב ראש שלי מהקואופרטיב של הסנדלרים מול הבית שלי, היה פחד לראות, עם איזו חימה שפוכה! רק שאלה אחת היתה בליבי, איך הבן אדם החזיק מעמד? אחר כך למדתי להבין...איך מחזיקים מעמד.
קראו לידידי שהזכרתי קודם, ו. ניסלבוים ז"ל והטילו עליו להרכיב את הועד. והוא בא אלי והציע לי להצטרף אליו סירבתי, והוא בשלו עם ההסבר שלו, תראה אני לא אתן לכל מיני מנצלים להכנס לועד על כן אני מציע לך ולעוד כמה שיש לי ברשימה אם תסרב, יאלצו אותך מטעם המשטרה. לא היתה לי ברירה והסכמתי לא ידעתי את המחיר שאצטרך לשלם עבור זה, אבל הרגשה היתה לי שאסור להסכים לזה. אבל כפי שאמרתי לא היתה לי ברירה והסכמתי. למזלי או לאושרי במשך הכהונה הקצרה עד חיסול עיירתנו לא ארעו אסונות ולא הצטרכנו להיות המבצעים או להיות העוזרים לפעולות כאלו.
פסי הרכבת שמחוץ למלץ אל הגבול מערבה היה מזרח גרמניה ואנו היינו אוקראינה.
בזמן קיום העיירה למזלנו לא היו לנו רעבים, איכשהו כל אחד הסתדר . הגזירה הראשונה היתה : צריכים לשלם לצבא 10 פרות נגד תשלום מסוים. ישבנו והחלטנו היות שלכמעט כל יהודי בעיירה היתה עוד פרה, החלטנו: שאת הפרות הראשונות ניקח ממשפחות שאין להם ילדים ולא זקנים, מיתר האנשים או בעלי פרות ניקח תשלום מסוים בכדי להשלים את הערך של כל פרה ולפצות את הנזקים. נוסף לזה כל אחד קיבל כל יום כמות מסוימת של חלב מאלו שהפרות נשארו להם. וב"ה כולם קבלו את ההחלטה בהבנה מלאה.
חוץ מזה היה חייל אחד שנדבק לעיירתנו והוא היה בא בכל שבוע ודורש ביצים ולפעמים תרנגולת וביצים, ידענו שאפשר להתנגד לו ולא לתת מפני שהוא היה עושה כמו פרטיזן והוא לבד גם פחד. אבל אנחנו הוועד החלטנו שלא כדאי בדברים כאלו פעוטים להביא אסון. היינו יוצאים ואוספים בשבילו 20 או 30 ביצים והוא היה הולך לו. במשך הזמן התחילו לדרוש שהיהודים ילכו לעבודה, לא חשוב איזו עבודה העיקר להעביד אותם, וכמובן בחינם. למזלנו לא היו בסביבתנו מחנות של צבא או כבישים לתיקון או כל מיני עבודות נחוצות בשביל הצבא והמאמץ המלחמתי היה כמו במקומות אחרים. מצאו לנו עבודה אצל בעלי חוות בעלי אחוזות, ושם תמיד יש עבודה, להוציא תפוחי אדמה מהשדות, או לדוש תבואה וכן הלאה.
העבודה לא היתה נוראה, נורא היה הכאב והעלבון. להיות עבד אצל עבדים שונאי ישראל מבטן, ולשמוע דברי הלעג והערות אנטישמיות כגון: "אין דבר הגיע הזמן שתלמדו גם לעבוד..." כאילו יהודי אף פעם בחיים שלו לא עבד. והשתיקה, השתיקה החונקת שאסור לענות הכל בגלל הפחד, ובפני מי? בפני אלו שרק לפני שבועות אחדים שכבו בכל מיני חורים כמו עכברים ורעדו מכל רשרוש וצעד של בן-אדם, שמא כבר באים לקחת אותם לסיביר, והנה באה להם ה"גאולה", הרוסים ברחו ורוצחים נאצים באו, ונתנו להם פיצוי יהודים לטרף לא לנצל אותם ומה טוב גם לבזות אותם קצת, קשה, קשה לתאר את ההשפלה, הוועד היה צריך להכין את הרשימות ולהודיע לכל אחד לאן הוא חייב ללכת לעבודה ו"הברכות" שהוועד קיבל זה מיותר לספר. רק בדבר אחד, הוועד לא היה צריך להתגונן. לצערנו הגדול היה מספיק ששמעו הצרות ממקומות אחרים והגזירות הנוראות, השחיטות וההגליות מעיירה ומהכפר לעיר אחרת ובדיוק בזמן ההליכה והצעדה, הרצח וההריגות וכל העינויים השכיחו את הזעם על העבודה, ועל הוועד...
ביום הרביעי אחרי פרוץ המלחמה, ממש ביום רביעי 25 ביוני אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים לעיירתנו. לפני הכניסה לעיירה הם הפגיזו חזק עם תותחים, ראו שאין תשובה, ונכנסו עם חיל רגלים. בימים הראשונים לא עשו שום דבר, פה ושם כשנכנסו לבית יהודי וכשהרגישו שאלו יהודים היו מעבירים אצבע על הצוואר. פה ושם שדדו משהו, והיו עסוקים עם איסוף אלפי שבויים, חיילים רוסיים שנשארו בשטח, שלא ידעו או לא יכלו לברוח. כשיתפסו אחד או שניים היתה אחת דתם כדור בראש והלאה.
כשתפסו הרבה הובילו אותם ממש כמו כבשים עם מקלות, בכל הדרך הרביצו בהם והם היו רצים כמו עדר. וזאת היא התשובה שלי לכל ה"חכמים" וה"גיבורים", ששואלים איך היהודים הלכו כמו צאן לטבח? מי שלא ראה את השבויים האלו במאות, כולם צעירים, חיילים מאומנים, תחת השגחה של עשרים - עשרים וחמישה חיילים גרמנים, נכנעו בצורה בזויה כזו, קבלו מכות רצח וקבלו את זה בהכנעה כזו, בו בזמן שלא היה להם שום אחריות למשפחות או שמא יתנקמו בכל הסביבה שלהם, כמו שהיו מבצעים עונשים קולקטיביים נגד יהודים בעד כל דבר קטן.
המון מהחיילים הגרמנים מהם היו נוסעים על מוטורציקלים (אופנועים) חצי ערומים, שזופים מהשמש, רובים כמו סטנים על החזה, והיו נראים גבורים ממש.
אמרתי פעם לידיד טוב שלי ו. ניסלבוים ע"ה היה איש פיקח, ואינטליגנטי. מה הפלא שהם מנצחים כל העולם? תראה איזה גבורים ואיך הם חמושים? והוא ענה לי אם תזכה לראות אותם בזמן שהם ירוצו בחזרה, תראה איך שהם יראו... ב"ה זכיתי וגם ראיתי שהוא צדק! אחרי שבוע ימים שנפסק קצת הזרם של החיילים הגרמנים, התחילו הגזרות, ממש כמטר, בצרורות.
הדבר הראשון סרטים לבנים ברוחב של עשרה ס"מ עם מגן דוד צהוב על השרוול.
הגויים בימים הראשונים קנאו ביהודים כשראו את הסרטים. אתם רואים אמרו שהגרמנים ישחטו את היהודים והנה עשו אותם למפקחים עם סרטים. הם לא ידעו לקרוא ולהבין את המודעות. אחר כך הם התחילו להדפיס בגרמנית וגם ברוסית, אז הם ראו שחלומם מתגשם רק דבר אחד הפריע את שמחתם, מי נעשו שוטרים אזרחיים גויים שהיו נגד הקומוניזם, גויים שסבלו מהקומוניסטים, גויים ששנאו אותם, הפעילים החשובים ברכו, אבל הזוטרים נשארו בכל מיני מחבואים והם היו המון גויים. קומוניסטים יהודים היו רק שני בחורים צעירים ואיזו שלש בנות. והתחילו להוציא אותם להורג. גויים היו בעשרות וזה העיב על שמחתם בצרות היהודים.
מיד באה פקודה לבחור ב"יודנראט" ועד יהודי לעניני היהודים. כקומנדנט המשטרה נבחר שכני הגוי ווסיל אבגוסטינוביץ. גוי פיקח עם לב מלא שנאה לקומוניסטים, ראיתי פעם איך הוא הלקה באמצע הרחוב את היושב ראש שלי מהקואופרטיב של הסנדלרים מול הבית שלי, היה פחד לראות, עם איזו חימה שפוכה! רק שאלה אחת היתה בליבי, איך הבן אדם החזיק מעמד? אחר כך למדתי להבין...איך מחזיקים מעמד.
קראו לידידי שהזכרתי קודם, ו. ניסלבוים ז"ל והטילו עליו להרכיב את הועד. והוא בא אלי והציע לי להצטרף אליו סירבתי, והוא בשלו עם ההסבר שלו, תראה אני לא אתן לכל מיני מנצלים להכנס לועד על כן אני מציע לך ולעוד כמה שיש לי ברשימה אם תסרב, יאלצו אותך מטעם המשטרה. לא היתה לי ברירה והסכמתי לא ידעתי את המחיר שאצטרך לשלם עבור זה, אבל הרגשה היתה לי שאסור להסכים לזה. אבל כפי שאמרתי לא היתה לי ברירה והסכמתי. למזלי או לאושרי במשך הכהונה הקצרה עד חיסול עיירתנו לא ארעו אסונות ולא הצטרכנו להיות המבצעים או להיות העוזרים לפעולות כאלו.
פסי הרכבת שמחוץ למלץ אל הגבול מערבה היה מזרח גרמניה ואנו היינו אוקראינה.
בזמן קיום העיירה למזלנו לא היו לנו רעבים, איכשהו כל אחד הסתדר . הגזירה הראשונה היתה : צריכים לשלם לצבא 10 פרות נגד תשלום מסוים. ישבנו והחלטנו היות שלכמעט כל יהודי בעיירה היתה עוד פרה, החלטנו: שאת הפרות הראשונות ניקח ממשפחות שאין להם ילדים ולא זקנים, מיתר האנשים או בעלי פרות ניקח תשלום מסוים בכדי להשלים את הערך של כל פרה ולפצות את הנזקים. נוסף לזה כל אחד קיבל כל יום כמות מסוימת של חלב מאלו שהפרות נשארו להם. וב"ה כולם קבלו את ההחלטה בהבנה מלאה.
חוץ מזה היה חייל אחד שנדבק לעיירתנו והוא היה בא בכל שבוע ודורש ביצים ולפעמים תרנגולת וביצים, ידענו שאפשר להתנגד לו ולא לתת מפני שהוא היה עושה כמו פרטיזן והוא לבד גם פחד. אבל אנחנו הוועד החלטנו שלא כדאי בדברים כאלו פעוטים להביא אסון. היינו יוצאים ואוספים בשבילו 20 או 30 ביצים והוא היה הולך לו. במשך הזמן התחילו לדרוש שהיהודים ילכו לעבודה, לא חשוב איזו עבודה העיקר להעביד אותם, וכמובן בחינם. למזלנו לא היו בסביבתנו מחנות של צבא או כבישים לתיקון או כל מיני עבודות נחוצות בשביל הצבא והמאמץ המלחמתי היה כמו במקומות אחרים. מצאו לנו עבודה אצל בעלי חוות בעלי אחוזות, ושם תמיד יש עבודה, להוציא תפוחי אדמה מהשדות, או לדוש תבואה וכן הלאה.
העבודה לא היתה נוראה, נורא היה הכאב והעלבון. להיות עבד אצל עבדים שונאי ישראל מבטן, ולשמוע דברי הלעג והערות אנטישמיות כגון: "אין דבר הגיע הזמן שתלמדו גם לעבוד..." כאילו יהודי אף פעם בחיים שלו לא עבד. והשתיקה, השתיקה החונקת שאסור לענות הכל בגלל הפחד, ובפני מי? בפני אלו שרק לפני שבועות אחדים שכבו בכל מיני חורים כמו עכברים ורעדו מכל רשרוש וצעד של בן-אדם, שמא כבר באים לקחת אותם לסיביר, והנה באה להם ה"גאולה", הרוסים ברחו ורוצחים נאצים באו, ונתנו להם פיצוי יהודים לטרף לא לנצל אותם ומה טוב גם לבזות אותם קצת, קשה, קשה לתאר את ההשפלה, הוועד היה צריך להכין את הרשימות ולהודיע לכל אחד לאן הוא חייב ללכת לעבודה ו"הברכות" שהוועד קיבל זה מיותר לספר. רק בדבר אחד, הוועד לא היה צריך להתגונן. לצערנו הגדול היה מספיק ששמעו הצרות ממקומות אחרים והגזירות הנוראות, השחיטות וההגליות מעיירה ומהכפר לעיר אחרת ובדיוק בזמן ההליכה והצעדה, הרצח וההריגות וכל העינויים השכיחו את הזעם על העבודה, ועל הוועד...
