גיטו פרוזני:

גיטו פרוזני:

הגיטו עוד לא היה מגודר בשלמות, עוד היתה אפשרות להיכנס ולצאת כמעט חופשי.
ניצלתי מיד את ההזדמנות, נתתי את הרשיון שוב פעם לעגלון היהודי ושילמתי לו שיביא גם את הורי לגיטו פרוזני. הוא עשה את זה אחרי יומיים, גם הם הגיעו. הם נכנסו לגור עם אחותי, ואנחנו השגנו חדר בבית איפה שגרו כבר 2 משפחות והבית היה קר. בית משונה היה. מבלי להסיק את התנור אפילו בחורף, הוא לא רצה להתחמם...
הרבה זמן לא היינו שם. הלכתי לחפש ומצאתי בית ריק, בית יפה שלושה חדרים גדולים, נקיים, הקירות צבועים ורק התפלאתי שנשאר ריק. ומבלי לחשוב הרבה, נכנסנו לגור שם.
בלילה, מבול של זחלים ממזרים קטנים, למה ממזרים? קצת סבלנות ותדעו. אצלינו ביידיש קראו להם פרייסן, כפי הנראה מהשם פרוסים. איך קוראים להם בעברית? אני בלי בושה, לא יודע. הם יותר ארוכים מפשפשים ויותר זריזים ועקיצותיהם לא יותר נעימות...בקיצור כל הלילה לא יכולנו לישון, לחמנו בהם והם נצחו!
בלילה השני התחכמנו ושמנו את הרגליים של המיטות בפחיות עם נפט ואת זה הם לא אוהבים, אז היינו בטוחים שהם לא יוכלו לעלות על המיטות. ניקינו את המיטות מהם טוב טוב, וכל היום החזקנו את החלונות פתוחים, אולי הכפור יעזור לנו? איפה, גם זה לא עזר, סגרנו לפנות ערב את החלונות, חיממנו קצת את הבית וניסנו שוב פעם לישון. רק כיבינו את האור והממזרים התנפלו עלינו כמו שודדים, פלא איך הם הגיעו עלינו, פשוט טפסו על הקירות, משם על התקרה ומהתקרה נפלו עלינו. האם לכאלו אפשר לקרוא אחרת מאשר ממזרים? יצאתי שוב פעם לחפש דירה, אז הבנתי למה הבית הזה עמד ריק...חיפשתי ומצאתי חדרון קטן אמרתי לעת עתה גם זה טוב. והמשכתי לחפש ומצאנו אני וגיסי השני יעקוב יונגרמן. גם הם היו 6 נפשות מצאנו בית קטן של גוי פנוי מאיש, ושם נכנסה המשפחה של יעקוב, והחותנת שלנו, המסכנה עם שמואל היו ישנים אתם ואנחנו בחדר הקטן הקודם עם משפחה אחרת ולאכול היינו ביחד אצל יעקוב.
השותפות איתי השתלם ב"ה, לכל אחד. אף אחד לא הפסיד ועל זה אני שמח ואומר הודו לה', העיקר לא תלונות, ואף אחד לא מתאונן, העיקר הלאה. הגיע הזמן לצאת לעבודת כפייה, יום הראשון של העבודה היה בשדה תעופה שהסובייטים בנו, ושם גרו שוץ פוליציי (משטרת הגנה). קצות השרוולים שלהם היו בצבע חום כהה מאוד, חבל שעיניהם לא כהו ככה. השלג שם הגיע לגובה של מטר, אם לא יותר. הגענו לשם כמאה יהודים, איתנו קצין מהמשטרה, הוא היה קטנציק אבל הכלב שלו היה הרבה יותר גדול...כפי הנראה שהנחיתות שלו שהוא היה קטן, הצריך אותו להראות "גבורה" נגד היהודים, מובן שפה היה יותר קל להראות גבורה מאשר בסטלינגרד.
הדבר הראשון התחיל לעשות איתנו ספורט, לשכב בשלג ולקום וכך הלאה ואחר כך חילק את האנשים, לחלק הורה לנקות את השלג מהכביש והיתר שלח לכל מיני עבודות. בחלקי נפל עם עוד שניים לגזור עצים בחורף, זה לא רע, בפרט שזה היה במחסן בלי השגחה, גם זו לטובה... בשביל לגזור עצים, צריכים כלים ושלחו אותי לצריף מסוים לקחת משור וגרזנים. נכנסתי למחסן ונעשה לי חושך בעיניים...3 מתים. אחד שכב על שולחן אחד מתחת לשולחן ואחד מן הצד. הלב אומר יהודי. אל תתרגש, זה זה! שם ראיתי "סימנים", מה שהרוצחים מסוגלים לעשות ולהראות מומחיותם בעינויים...צץ לי רעיון לבדוק אם אלו לא יהודים? באמת גויים היו, ופטור הייתי מלרחוץ ידיים, גוי מת לא מטמא...
ועכשיו תבין מה ערכך כיהודי, אם ככה עושים לגויים. אבל מותר להגיד מבלי להיות איש רע? זאת היתה גם חתיכת נחמה פורתא, אם הם לא היו עושים את זה גם לגויים, אז היהודי לא יכול היה אפילו לנשום! לא רק לצאת החוצה. מפני שללכת ברחוב במילא לא העיז. לך למשל, ברחוב בקרטוז ברוזה, לפני שהגיטו היה מגודר.
אסור היה לעלות על המדרכה, תלך באמצע הרחוב עם מגן דוד צהוב בגודל של עשרה ס"מ על הגב והשני על החזה, והמכוניות והאוטומובילי משא וצבא טסים כמו רוחות הלוך וחזור. בנוסף נוסעים הגויים עם העגלות, לא צריכים להוסיף הסברים...
[1]יצאתי מהמחסן (מבית המטבחיים) והתחלנו בעבודה בלי לספר לחברים לעבודה מה שעיני ראו. הודיתי לה' שגמרנו את יום העבודה בלי מכות, והלכנו "שמחים" הביתה. בדרך עברנו על יד בתי הסוהר, בפרוזני היו שניים, אחד לבן, והשני אדום, וגם ככה קראו להם. הלבן שימש בשביל כבדים והאדום על עברות יותר קלות.
הגרמנים הפכו את האדום למחנה חינוך לעבודה!... מי שנכנס לשם, אם עוד יצא, הוא היה מחונך... רוב ה"מדריכים" היו פולנים. נפל לשם יהודי ממלץ' בן גילי, שמו היה נטע טננבוים ז"ל, כשהוא נכנס התחילו להלקותו שלש פעמים ביום, כל פעם עשרים וחמש מלקות על הבשר עד שאמרו לו שיתן מכות לאשתו, שהיא תתן סכום כסף.
ההיתה לו ברירה ? נתן ואחרי כמה ימים, הוציאו אותו להורג. הוא קבור עם הרבה גויים בתוך היער על יד הקסרקטין, במקום שעבדתי כמעט כל הזמן שהייתי בגיטו פרוזני. על זה עוד אכתוב.
למחרת היום אחרי העבודה בשדה התעופה הלכתי לעבוד על כביש אחר, הכביש שמוביל לשערשעוו. גם שם היינו צריכים לנקות את השלג מהכביש. שם "המשגיחים" לא היו אנשי צבא אלא ,TOD Kompani זה כמו כאן בארץ, אלף אלפי הבדלות, חברת מע"צ.
הם היו אחראים על הכבישים ועל מסילות הברזל ונוסף לזה הם היו סתם רוצחים, לפי צו השעה ורצון הפיהרר... אחד "המשגיחים" שלח יהודי שירוץ להביא משהו. ואמר לו כמובן בגרמנית: תרוץ עד הקורווע ותביא... ז"א תרוץ עד הסיבוב. וביידיש או פולנית "קורווע" זה יצאנית. היהודי רץ וחזר בלי כלום, ומודיע שלא מצא קורווע... בא איתי, אמר הגרמני הביא אותו לסיבוב והראה לו את הדבר שרצה ונתן לו כמה מכות טובות, אז ידענו כולנו מה זה קורווע[2]...
אחרי כמה ימי עבודה כאלו, קיבלתי אני עם עוד 10 יהודים עבודה בקסרקטין אחד. היה שם ברגדיר, ביום הראשון כשבאנו לעבודה, קבל אותנו פלדפבל זה כמו רב סמל. ס"ה היו שם, רב הסמל עם עוד איזה 10 חיילים גנבים. הקסרקטינים היו בנויים על שטח גדול מאוד והמון בנינים גדולים ויותר קטנים, זה עוד היה בנוי בידי הצארים הרוסיים ואלו עברו הרבה ידיים. אילו הקירות היו יכולים לדבר הם היו יכולים לספר הרבה סיפורים והסטוריה, מה שאני לא יכול.
הסמל הנ"ל העמיד אותנו על יד בנין המגורים שלהם ואמר לנו להוציא את העשבים עם הצפורניים, העשב היה כל כך קטן שאי אפשר היה לאחוז בו והאדמה היתה קשה כמו אבן והוא עם מקל ביד, מרביץ בלי הרף על הגב, ומזרז מהר, מהר. במקרה היה לי מזל ולא קבלתי אף מכה, כפי הנראה שעבדתי "פלייסיג" (עם מרץ). החברה בכו ולחשו אחד לשני מחר לא באים הנה... ואני מתוך נסיון וגם בטחון, אמרתי חברה תשתדלו יהיה טוב! אחרי חצי שעה של עבודה, הבחור התעייף, גם דברים "טעימים" כמו להרביץ ליהודים נמאסים לפעמים... הקלגס פנה אלי ואמר לי: אתה תהיה אחראי שהם יעבדו טוב! והלך לתוך הבנין. הוא נכנס לפרוזדור ואני אחריו. למה הוא בחר בי אינני יודע, היה אתנו בריגדיר והוא היה אחראי עלינו מטעם היודנראט (ועד הקהילה). כשנכנסתי אחריו קראתי: אדוני הסמל! שלא יחשוב שאני רץ להרוג אותו. הוא פנה אלי: מה יש? ואני, בשקט, בסוד: אדוני רוצה וודקה?
והוא: יש לך? אמרתי מחר יהיה... זה טוב! מי לא יודע שזה טוב לכל המכות ולכל הצרות...הכניס אותי בינתיים לחדר שלו הוציא בקבוק וודקה מילא לי כוס, ופרס לחם לבן עם גבינה. תאכל! יצאתי החוצה, קצת בגילופין ואמרתי חברה תנוחו, תכינו כל אחד עשרה מארק ויהיה לנו מקום עבודה טוב, ואני מקווה שגם פרנסה. למחרת היום, כשבאנו לעבודה, הסמל קבל את שלו...הוא ראה שאני קיימתי את מה שהבטחתי, מצאתי חן בעיניו, ונשארנו "חברים". הראה לנו עם היד: לכו לשם, לנקות בנינים. בלי שמירה, בלי הגבלות, "תענוג". איפה רואים את זה? ואנחנו התחלנו "לנקות" לו את הבנינים. חוץ מהקירות לא השארנו לו שם דבר. הכל היה "סחורה" בשבילנו. כל חלקי החשמל, מה שהיה בבנינים הוצאנו, כל סמרטוט היה כסף.
הרוסים ברחו ומה שמצאנו הלך לגיטו. החיסרון היה שהיינו צריכים ללכת ברגל כל יום שישה ק"מ, הלוך וחזור, ולסחוב בשביל הקלגסים ארגז לימונדה מהגיטו לקסרקטין, ובחזרה ארגז עם בקבוקים ריקים. בזמן ההוא ובתנאים ההם, הכל היה כדאי, העיקר שהעבודה לא קשה ורוב הזמן בכלל לא עבדנו. לפרנס את המשפחה פחות או יותר אפשר היה... מה צריכים יותר, בזמן שמחכים לאחד משני הדברים, הדבר הראשון: לנס שה' יתן לראות את המפלה של עמלק הגדול ביותר שקם על היהודים מיום בריאת העולם. והדבר השני: לגמר החיים, חו"ש. בכל רגע, החיים היו תלויים מנגד. הפלא הוא שהבן אדם לא חושב כל הזמן על הדבר הגרוע ביותר.
מטבעו הבן אדם הוא אופטימי, וחי בתקווה לטוב, בפרט אם הוא בעל אמונה. ועוד גורם לתקווה הוא שלוח השנה נעשה דק יותר...הדפים נושרים ממנו...ומה שנושרים יותר מהר, יותר תקווה. אף על פי שבשורות רעות, רחמנא ליצל,ן מגיעות יום יום. פה הרגו, שם שחטו, וחסלו עיירות וכל פעם מחדש ההרגשה שחיים כמו תרנגולות דחוסות בכלוב על יד בית השחיטה והשוחט עובד...ובמרץ!.
יום אחד הסמל מודיע לוועד הקהילה שהוא צריך סוס עם עגלה לעבודה! ומיד היתה גם עגלה. הוקלה עלינו גם ההליכה. יכולנו לנסוע חלק חלק בהחלפות. בתוך הגיטו היה לי ידיד יהודי מביאליסטוק. הוא היה צורף ושען טוב, הוא ישב ועשה טבעות מכסף ומזהב, עם מונוגרמים (ראשי תיבות) של השם ומשפחה על כל טבעת, עבודה יפה מאוד. כמובן הכל בשביל וועד הקהילה וזה היה להם לשוחד עבור הקלגסים "דמי לא יחרץ". עבור חמישה מארק הייתי מקבל ממנו בכל עת שהצטרכתי, טבעת בשביל הערפדים והקלגסים. באופן מיוחד בשביל ה"חבר" של הסמל. אני מוכרח לציין שאסור לי לקלל אותו, הוא עשה לי ובמילא לכולנו, הרבה טובות והעיקר שנתן לנו לחיות מבלי לנגוע בנו, ע"י זה גם החיילים "התעצלו" להכות...
המצב הלך כל פעם והחמיר והקשה מכל היה להשיג עצים בשביל להסיק התנור, לחמם הבית ולבשל.
הזכרתי שמסביב לקסרקטין היה יער גדול ובתוך היער על יד הקסרקטין, הסובייטים בנו הרבה אורוות מעצים, ואלו עמדו ריקים. הקירות עשויים עצים יבשים, נהדרים להסקה, איך אפשר להתגבר על יצר הרע ולא לנגוע בזה? או איך לשחד את השטן שלא יפריע לקחת?... בקיצור ישנם בעולם גם סנדלרים, והקדוש ב"ה ברא את כולם, לא רק לכבודו אלא לתועלת בני אדם.
היה לי סנדלר שידע לעשות מלבד או מסתם בד עבה, נעלי בית באמת יפות וטובות והיה לוקח 5 מארק דמי עבודה. לקחתי זוג נעלי בית כאלה לנסיון...מתחת למעיל ובאתי עם בוקר טוב ל"חבר" שלי. הוא ראה את נעלי הבית וחשבתי שהוא משתגע משמחה. והשאלה שחיכיתי לה באה... אולי אני גם יכול לקבל כאלו בשביל אשתי? תשובתי: כן אדוני, רק תגיד לי את המידה שלה (אפילו ארון מתים, הייתי מוכן להביא לו). כן אדוני, אבל גם לי יש בקשה אליך. מה? אין לנו במה לבשל, תרשה לי לקחת קצת עצים. שאלה: מנין? לא עלה על דעתו שקירות מאורוות טובים להסקה. הסברתי לו, מה אכפת לו,שיהיה, מה זה ירושה של סבתא שלו? הוא מבלי להסס הסכים, בקשתי ממנו פתק, העיקר שיהיה עם חותמת גרמנית.
הבטחתי לו שלא אראה אותה לאף אחד, חוץ מה-שוויינען ציפולין (חוץ מחזירים הפולנים) שעומדים בגיטו על השער. גם את זה קבלתי. לפני הנסיעה הביתה, נכנסנו ליער, תוך שניות קיר התהפך, העמסנו עגלה בעצים וב"ה הגיענו לגיטו, כל אחד קיבל גזר עץ אחד, אני והבריגדיר קבלנו שני גזרי עצים.
ככה זה נמשך הרבה זמן, יותר מאורווה אחת חסלנו, הכל עם אותו הפתק. הכינונו עצים לכל החורף, והעצים בערו נהדר, הלואי הנאצים היו בוערים ככה... עבדנו כמובן שבעה ימים בשבוע, חוץ משניים שלושה מהחברה, "גנבנו" רק שישה ימים בשבוע, "שבת מנוחה"! כמו שאמרתי, חוץ משניים שלושה, שהיו מופקרים וקצת חוליגנים, שימחלו לי על הלשון הרע.
שבת, היה אצלי חוק לא לנגוע בשום דבר שיכול להביא לי רווח וגם לעבוד השתדלתי שלא לעבוד. השתדלתי לשמור על קדושת השבת כמה שאפשר. לכל אחד מאיתנו היה רשיון חדשי לצאת חופשי מהגיטו, מפני שהלכנו לעבודה בלי ליווי מהמשטרה.
לא רחוק מפרוזני, כ- 10 ק"מ, היה כפר גדול ושמו היה "גרויס דארף". ושם בלילה אחד התנפלו פרטיזנים והררגו זשאנדאר, קלגס נאצי ואת ראש המועצה ששיתף פעולה עם הנאצים. זה היה ביום חמישי אחד בלילה, וביום שישי בבוקר, אנחנו יוצאים לעבודה, עולים על הכביש ומסתכלים אחורה ורואים שמיים שחורים מעשן.
שריפה ענקית משתוללת בסביבה של אותו הכפר "גרויס דארף" והסביבה. הנאצים כמו שהם רוצחים צמאי דם, ככה הם גם "חרוצים" לרצוח... מיד אחרי המקרה של הפרטיזנים הם הקיפו 7 כפרים, לקחו את כל הגברים והכניסו אותם לבית הסוהר הלבן, הלא אלו כולם פושעים חמורים לא?...
את הנשים והילדים גרשו מהכפרים, לכו לאן שאתם רוצים. את הבהמות והסוסים, ביחד עם הבנינים הם שרפו, והראו את הזרוע הארוכה הנאצית עם הצדק והמשפט שלהם. וזה עוד לא הכל, למחרת יום השישי ביום שבת בבוקר, כשהיינו כבר על הכביש, בדרך לעבודה ראינו משאיות מכוסות ברזנטים, דחוסים עם גויים, עם שמירה קפדנית של קלגסי ג'נדמריה וגסטפו, בליווי מכוניות מלאי רוצחים עם מכונות ירייה. אלו היו התושבים מהכפרים הנזכרים לעיל. פסק דינם של "הפושעים החמורים" כבר הוצא וכבר מובילים אותם לביצוע השחיטה. טרם שהגענו לקסרקטין, כבר שמענו פיצוצים של רימוני יד ו"תזמורת" של מכונות יריה.
כולנו היינו נרגשים ומזועזעים. אף על פי שלפי השכל הפשוט, זה לא היה נוגע לנו. אלא להיפך "לשמח אותנו" בגלל נקמה, על זה בזמן ששפכו את דמנו ורצחו רבבות ומליונים קרבנות איך הם שמחו, ואיך הם עזרו ושדדו. אבל לא כן הנפש היהודית, הנפש היהודית לא סובלת דם, היהודי רך לבב, לא סובל רשע, ורצח לשם רצח.
בהיותנו בקסרקטין שמענו ששני גויים ברחו וקפצו בדרך ממכונית משא וברחו לתוך שדה תבואה ונעלמו. איך גרמנים, שכל כך אוהבים את הסדר יכולים להרשות לעצמם לתת לשני "פושעים" לברוח. הם הזעיקו את הזנדרמריה והשוץ פוליציי (משטרת ההגנה) והתחילו לחפש אחריהם. ספרתי קודם שהיו לנו שניים שלושה מופקרים, ובאותו היום מצאנו בתוך הקסרקטין מחסן סגור, מלא עם מחברות, וזה היה יקר המציאות בתוך הגיטו. המחסן היה סגור, אבל מצאנו אפשרות של כניסה דרך הגג.
אמרתי לחברה, קודם כל שבת היום, שנית יש לי הרגשה שהדרך היום לא תהיה שקטה, אני מבקש שאף אחד לא יקח שום דבר. ממילא את המחסן הזה לא נרוקן ביום אחד, פה יש ב"ה הרבה "ימי עבודה". שני המופקרים לא שומעים בקולי וממלאים שני שקים עם מחברות. למזלנו הרע היו שם כמה מחברות כתובות ברוסית...
אנחנו רק יצאנו אל הכביש בחזרה הביתה, ומולנו מופיעים שני ז'נדרמים. אחד מהם ג'ינג'י, רוצח ידוע היה, כולם הכירו אותו, לפי הסיפורים עליו... והוא פונה אלינו: עצרו! עצרו! עומדים. פונה לשניים: מה יש לכם בשקית? והשני "גיבורים" נהפכו לכלום, לשונם נדם, וראיתי שכולנו בצרה אחת. כולנו נקבל מכות, מי פחות ומי יותר, כנגד כל הגיון. ואני אמרתי: שאין להם במה לבשל קצת אוכל, הם לקחו מ"הזבל" קצת נייר בכדי להסיק את התנור...והוא מכניס את היד לאחד השקים ומוצא מחברת כתובה ברוסית, והוא שואל אותי מה כתוב כאן? ואני מתבונן טוב טוב אל הכתוב, "כמומחה" לרוסית, וחושב בינתיים איזו בדיה לספר לו, ואני מתחיל לקרוא איך שחייל רוסי כותב הביתה ומבקש שישלחו חבילת מזון מפני שהאוכל שהוא מקבל לא מספיק לו. השקר הצליח... כפי הנראה שהסיפור על הרעב בצבא הרוסי השנוא עליהם מצא חן בעיניו ונתן לנו ללכת שלמים הביתה. אמרתי מה שאמרתי למופקרים הללו ושמחנו שיצא ככה...
הגיע ראש השנה שלנו ואני כל כך רציתי להיות בבית הכנסת ולא בקסרקטין. החלטתי מבלי להתיעץ עם אף אחד. דרך אגב זהו אחד החסרונות שלי, אבל לפעמים זה טוב, יש דברים שצריכים לעשות באופן ספונטני מבלי לשאול עצות, אחרת מקבלים כל מיני עצות, כל אחד עם העצה שלו והספק מתחיל לכרסם ונכנעים. ואני כמו שאמרתי מבלי להתייעץ נכנסתי ערב ראש השנה ל"חבר" שלי, הסמל, עם "בקשה קטנה", היות שמחר ומחרתיים ראש השנה אצלנו, אני מבקש שיתיר לנו לא לבוא לעבודה. והוא מבלי לחשוב רגע: טוב, אל תבואו! ואני תודה רבה ורץ עם שמחה ממש לחברה ומודיע להם שמחר ומחרתיים אנחנו משוחררים מהעבודה ויכולים לחגוג בשקט את חג ראש השנה.
התקוממו שלושת המופקרים להם: צריכים ללכת לעבודה. לא עזרו כל המילים שלי, אמרתי מי שרוצה שילך, אני לא, וכל ירא ה' שישאר בבית. וכך היה. השלושה שכנעו עוד אחד והם הלכו לעבודה. הם באו לשם והסמל היה ממש מופתע, ושאל אותם מה, לא חג היום אצלכם? כן חג. אז למה באתם? והוא עם מקל, נתן להם "ברוך הבא" והעביד אותם שלא כרגיל. והם חזרו הביתה לפנות ערב, מוכים וממורמרים. וכמובן מי אשם? רובינשטיין אשם. אם לא הוא, הם לא היו מקבלים מכות!
החליטו להתלונן נגדי ביודנרט (בוועד הקהילה). הלכו לשם ובשקר ובעלילה ספרו שאני הסתתי את האנשים לא ללכת לעבודה והם הלכו. עבור זה הם קבלו כל היום מכות רצח. ולא ספרו כמובן את האמת איך שזה היה. וכמובן שהם קבלו צוו מהסמל לבוא גם ביום השני של ראש השנה לעבודה. אם אתם לא רוצים חג, אז תעבדו. איך כתוב? כמה שהיהודי שומר על השבת, השבת שומרת עליו...
הוועד של הקהילה ובהם שר העבודה, שאף על פי שהיה גם קרוב שלי, לא יכול היה לעבור על זה בשתיקה, שלח להודיע לי שלמחרת, אחרי ראש השנה אני לא יוצא יותר לעבודה לקסרקטין אלא על הכביש והנה בדיוק בעוד שעתיים, הרשיון החודשי שלי נגמר. רע מאד ! מה עושים? שניים, שלושה אידיוטים שינצחו וישלמו לי בצורה בוגדנית שכזו? זה לא יכול ללכת ככה! אני מהר שם רבע ליטר וודקה בכוס ורץ ל"חבר" שלי. הוא גר לא רחוק מהגטו, בצד הארי היו שם בניינים צבאיים. חת ושתיים אני על יד הדלת שלו, דופק ואני שומע קול: תכנס. נכנסתי והוא שרוע על המיטה, בקשתי סליחה והוא הגיש לי יד. החלפנו ברכות והגשתי לו המתנה.
התנצלתי שאין לי כרגע יותר וספרתי לו את הסיפור שמישהו הלשין עלי בוועד הקהילה שאני הסתתי אנשים שלא ילכו לעבודה ואחרים קבלו מכות בגללי. ולכן לקחו ממני את הרשיון ולא מרשים לי ללכת אליו לעבודה. כשהוא שמע את זה, הוא קפץ מהמיטה כנשוך נחש. איפה זה מחלקת העבודה, הוא שואל? הסברתי לו בדיוק. והוא אמר לי, אתה לך הביתה, יהיה בסדר.
יצא החוצה ממש בריצה, וצועק: ולטר, תשים את האוכף על הסוס! תוך שניות הסוס היה מוכן על ידו והוא עם מקל, קפץ על הסוס והחל לדהור כאילו בוער משהו, אולי חמתו... ואני הלכתי הביתה. רק הגעתי הביתה, בא אלי שליח בריצה והביא לי רשיון חדש לחודש עם התראה חמורה, למען השם, לא ללכת לעבודה לשום מקום אחר, רק לקסרקטין, ואני שואל מה קרה? כאילו שאני לא יודע, והשליח סיפר לי איך שהסמל הגיע ואיך הוא צעק ואיים על "שר" העבודה במידה אני לא אבא לעבודה.! ב"ה לשמחתי הוא לא נגע לרעה באף אחד, הוא רק צעק ו"הפועל הכי טוב שלו" בא אליו לעבודה. אז למדתי שלא תמיד בן אדם צריך להיות יותר תמים מתמים ולכופף את הראש ולהשאר טיפש ומנוצח!
בתוך שטח הקסרקטין היתה תחנת חשמל, שסיפקה אור לכל השטח וגם לסביבה, שהיתה שייכת לצבא ולמשטרה. בתוך התחנה עבדו 3 גויים פולנים, שני אחים שגרו על יד הקסרקטין ואחד שהיה גר על יד הגיטו בתוך פרוז'ני. מדי פעם הייתי עוזר להם בתחנה וככה התיידדתי איתם. האבא של שני האחים היה חקלאי. נדמה לי ששמם היה סטרוגלו, אם אני זוכר. יום אחד ה"חבר" שלי הרב סמל, עזב את המקום ובמקומו בא סמל עם שלושה פסים, פרא אדם היה, בעינינו היה נראה רוצח, גזלן ועוד ועוד.
אפשר להבין את מצב רוחנו, אני באותו יום לא הייתי בעבודה, אני לא זוכר למה, בערב החברה מסרו בשורות שחורות. הוא שלח אותם לעבודה תחת שמירה של שני חיילים עם מקלות ואלו לא התעצלו והפעילו את המקלות בכשרון רב...
מה עושים? שאלתי עשר אצבעות יש לו? אם יש לו יהיה בסדר, אני מעיד עלי במאה עדים שפחדן בן פחדן אני! אבל כשאין לי ברירה אני לא מאבד את המכנסיים ולא את העשתונות. הצעתי לחברה שכל אחד יתן מארק אחד ואעשה נסיון אם האצבעות שלו די גמישות ואז נרכך אותו מהר, שוחד מרכך יותר טוב מאדים הכי חזקים. ביום המחרת באנו לעבודה, ה"שטן" עם שני עוזרים חיילים, עם מקלות וגם רובים עומדים על הכביש, מוכנים ומזומנים לקבל פנינו.
רק הגענו והסמל נותן פקודה לשני חייליו לקחת אותנו לצריף מסויים לנקות אותו ולדאוג שנעבוד טוב! מה זאת אומרת אתם כבר יכולים להבין והסמל פונה שמאלה והולך והחברה עם החיילים לכוון הצריף. אני עוזב את כולם ורץ אחר הסמל, ואני מפחד שאחד משני החיילים ינסה לירות בי? צעקתי בקול רם שכולם ישמעו: אדוני הסמל! החברה חשבו שהשתגעתי ממש...הסמל נעצר מסתכל, הפסקתי לרוץ, הסבון היה כבר ביד שלי מוכן ובלי חכמות אני מגיש לו יד ואומר סרווס, כמו שגרמני אומר לחברו. ראיה היתה לו טובה...את הסבון הוא ראה מיד, והוא הגיש לי את היד והסבון עבר לחזקתו...והוא אמר זייפע? (סבון?) וסבון אצלם היה יקר המציאות, אחר כך נודע לי סוד, תסלחו לי, שהכינים שלהם לא היו יותר תרבותיים משל אחרים שחיו בלי אמצעים סניטריים.
בקיצור ה"בחור" מיד השתנה. אני עוד על ידו והוא כבר קורא לשני החיילים שלו ונותן להם תעסוקה אחרת ולי הוא אומר לך תהיה אחראי על האנשים שיעבדו, כן אדוני. חזרתי מנצח ואמרתי חברה זה בסדר הוא יהיה "חבר"... נכנסנו לצריף, התפלאנו שאף פעם לא "ביקרנו" בו כאילו הוא היה "מחוץ לתחום". בנין מלא קש, תענוג לשכב... אני מתכופף ומזיז קצת את הקש, ומוצא "אוצר" ממש, 10 חבילות טבק רוסי, שלש כותנות, ממש חדשות, אחת עם קצת דם וקומקום יפה, ב"ה יום פרנסה טוב... חפשנו עוד ועוד כל אחד הוציא את לחמו אותו היום. במשך החיפושים נודע לנו שהמקום שימש לרוסים כבית חולים.
ביום השלישי לעבודה תחת השליט החדש כשבאנו, "הבחור" כבר עמד וחיכה לבד, בלי חיילים ועל הבוקר טוב שלי, אמר "בעצב" הסבון היה טוב, רק ביש מזל מישהו גנב לו את זה... שקר גס תפור עם חוטים לבנים על בד שחור. ואני כמאמין בכל דבר אומר לו, אל דאגה, אביא לך סבון אחר...שוב פעם "מפעל התרמות" כל אחד מארק, ושוב פעם חפיסת סבון ריחני. ושנינו "חברים מבטן ולידה". והוא מגלה לי סוד, שהוא זקוק לחרסינה. ברוסיה, ובפולניה היתה חרסינה אחרת לא כמו אצלינו. קראו לזה קאכל, היו מצפים עם זה תנורים, זה היה לבן ויפה. בסדר אתה צריך: אז מה אתה רוצה? היו כל כך הרבה בתים, איפה שגרו קצינים וסמלים בבתים בזמן הפולנים והיו להם משפחות וממילא גם תנורים. שאני אפרק לו את החרסינה מהתנורים, אני: למה לא? אפילו את הראש הייתי מפרק לו.
בקיצור, לקחתי איזמל ופטיש ולאט לאט נעשיתי "מומחה עולמי" לפרוק חרסינה מתנורים. והוא ה"בחור" הגנב, היה לוקח את החרסינה ומוכר לגויים בכפרים והם היו נותנים לו חמאה, בשר חזיר, נקניקים ועוד דברים טובים והוא היה שולח למשפחתו. היו כל מיני תנורים, בכל בית היה גם תנור קייצי. מה זה תנור קייצי? תנור נמוך ולמעלה שתי פלטות יצוקות מברזל. היו קוראים לזה צ'עגוין.
בכל פלטה היו 2 חורים גדולים, וכל חור היה מכוסה עם חישוקים כאלו אחד קטן מחברו. ככה אפשר היה להתאים את החור לפי גודל הסיר. כמובן את הפלטות האלו הייתי לוקח בשבילי, מפני שבגיטו חיו בצפיפות איומה בכל בית קטן 2-3 משפחות וכל אחד רוצה לבשל ואם אפשר לקבל פלטה כזו אז עם כמה לבנים יש תנור!
על יד הקסרקטין מעבר לכביש, שעבר על יד גדר הקסרקטין היתה תחנה של שומרי הגבול, על זה אספר להלן. באחת הפינות של המחנה, עמד בנין ענקי, בנוי רק 4 קירות וגג, בלי רצפה. היות שהצבא הפולני החזיק שם גדוד רוכבי סוסים (אולאנער) ובכדי שהסוסים לא יכשלו בגלל הקרח והשלג, הם בנו את הבנין הנ"ל ושם הטירונים למדו לרכוב על הסוסים, עם כל החכמות שהם היו זקוקים בכדי...להפסיד את המלחמה!
בקיצור הגיסטאפו והאס.אס. הנאצים מצאו שהבנין מתאים למטרה יותר..."הומניטרית", והחליטו להפוך אותם למחנה ריכוז. פשוט החליטו,והתחילו לעשות. בתוך הקסרקטין שהזכרתי קודם, היו שני חיילים, לשני החיילים היה אייל שחור, קשור לחבל ארוך וככה היה מסתובב ואוכל את העשבים, כל הזמן שעבדנו שם.
כשתחילו לבוא האס.אס "לשם מצוות מחנה ריכוז" וראו אייל, אז מי זה אומר שאין להם חלק בו? הם גנבו את האייל, ולשחיטה הם היו מומחים, לקחו אותו לפינה נידחת והורידו ממנו את העור, לקחו את הבשר השאירו את החבל והשאירו לנו היהודים פרשה חדשה "פרשת האייל".
שני החיילים,האידיוטים, הכניסו לעצמם לראש שרק אנחנו גנבנו את האייל ולא עזרו שום דיבורים. אנחנו רעדנו שלא ימסרו אותנו לעת עתה לאס.אס., יהיה להם עם מה לחדש את היצירה החדשה הנקראת מחנה ריכוז. הם לא מיהרו לעשות את זה, אבל לא נחו יומם ולילה, הם חפשו בכל פינה כדי למצוא סימנים איך ולאן נעלם האייל? ואני עסוק במלא כוחי בפירוק תנורים, האמת שאז כבר כמעט לא נשארו תנורים. ז"א תנורים נשארו, אך כולם היו ערומים כמו זה שבא לנהר לשחות ומשאיר בגדיו בגדה של הנהר ובא גנב וגונב את בגדיו, איך הוא נראה אז כשעומד על שפת הנהר? ככה נראו התנורים.
בדיוק בפינה הנידחת איפה ששחטו את האייל, ישבתי ופרקתי תנור קייצי ומצאתי 2 פלטות. אני באמצע העבודה, ושני החיילים עם רובים, שאף פעם הם לא נשאו נשק, נכנסו אלי מחוממים מלאי חימה וכעס: מה אתה עושה פה!? ואני בקרירות: מה שהסמל אמר לי זה מה אני עושה... והם אחד לשני: כן הסמל הזה כבר הרס כל הקסרקטין ויצאו. אני גמרתי את פירוק התנור, הסתכלתי החוצה ולא ראיתי אף אחד. לקחתי את שתי הפלטות והחבאתי אותן בתוך העשבים.
לעת עתה הלכתי לגוי סטרוגלו, שבניו עבדו בתוך תחנת החשמל, והוא היה גר לא רחוק, וקניתי ממנו 50 ק"ג תפוחי אדמה והבאתי אותם עד לשער היציאה, וטרם שהלכתי להביא את התפוחים, לקחתי את שתי הפלטות ורציתי להביא גם אותם לשער. בדרך ראיתי שהן סדוקות אז זרקתי אותן ולא לקחתי. עכשיו ישבתי על שק תפוחי האדמה וחיכיתי לעגלה שתצא עם האנשים, מפני שהיה כבר זמן גמר העבודה.
מול השער מעבר לכביש, היה בנין גדול עם משמר הגבול והם שיחקו כדורסל שם. פתאום אני רואה ששני החיילים רצים לשער ואחד מחזיק בול עץ בידו. הבינותי שהם רצים אלי ובכדי שמשטרת הגבול לא תראה את ה"תאטרון" אני הלכתי אליהם.
הבינותי מיד שקודם הם התחבאו וראו שאני שמתי את הפלטות בעשב ועכשיו הם הלכו לברר ומצאו שהם אינם שם ובפינה ההיא הם מצאו את העור עם הדם של האייל, סימן שיש להם הגנב וזה הקשר...
אני התקרבתי אליהם בלי סימן של פחד, אני עד היום מתפלא על עצמי והם: "איפה הפלטות?!" ואני באותה הקרירות: "רציתי לקחת אותן אבל היות שראיתי שהן סדוקות, זרקתי אותן פה בסביבה". "איפה?" "חפשתי ולצרותי לא מצאתי אותן". זה, עם בול העץ, מרים את העץ עם שתי הידיים ורוצה להוריד לי על הראש, ואני כחיה מטורפת קפצתי עליו והוצאתי את העץ מידו וזרקתי אותו הצידה.
וחייל השני:" מה? אתה רוצה להרביץ לחייל גרמני!?" ותופס את הבול עץ והוא רוצה לגמור את המלאכה. אני בשלי, שוב קפצתי גם עליו והוצאתי את העץ. זרקתי וצעקתי בכעס: "אתם לא תרביצו לי, בואו לסמל!", שמעו את זה ועזבו אותי. בדרך פגשו ביתר הפועלים, חילקו לזה סטירה ולזה בעיטה וגמרו את הפרשה עם האייל.
אבל עוד לא הגיענו לסוף הפרשה ולא צריכים עוד לצעוק חזק חזק... אני ישבתי שוב על תפוחי האדמה ומעבר לכביש שניים משוטרי הגבול ראו משהו, אבל לא ידעו בדיוק מה ראו? מפני שאנחנו היינו מעט בפנים והעצים הסתירו. כשהעגלה באה לשער, שמתי את השק על העגלה, אז באו שני שוטרי גבול ושאלו: "של מי התפוחים ?"
אמרתי: שלי, מה אגיד? הם הסתכלו ואמרו לי מחר להתייצב אצלם בתחנה ונתנו לנו לנסוע. קודם כל, ב"ה, לא לקחו את התפוחים. מחר מה יהיה? נתפלל לה' והוא יעזור. באתי הביתה, לא ספרתי שום דבר, אבל כל הלילה לא ישנתי, מה עושים? מי יודע כמה מכות אקבל שם ומה יהיה הסוף? בקושי עברתי את הלילה, לפנות בוקר קמתי התפללתי עם כוונה לא רגילה.
על יד הגיטו גר אדם שעבד בתחנת החשמל בקסרקטין, והוא היה רוכב על אופניים לעבודה. יצאתי מוקדם כדי לתפוס אותו אותו וספרתי לו את כל הסיפור עם תפוחי האדמה ולא עם החיילים, ואמרתי לו שאני רוצה לטעון שקבלתי ממנו קצת תפוחי אדמה בלי משקל, בתור מתנה, עבור זה שאני עוזר כל כך טוב לבניו בתחנה. במתנה ולא בכסף, אחרת זה יהיה רע גם בשבילו... וסיכמתי שהיות שהוא נוסע לפנינו, יכנס הוא לגוי סטרוגלו ויספר לו את הסיפור ואת הטענה שהכינותי, שאם ישאלו אותו, שיגיד אותו הדבר, ועשיתי איתו סימנים, שהוא השליח, יעמוד מצד השני של התחנה ואם סטרוגלו מסכים, הסימן יהיה שיעמוד ישר בלי תנועה. ואם סטרוגלו, לא יסכים שיגרד את הראש, ואז אנסה לטעון טענה אחרת. מה יש לומר, הגוי עשה את השליחות בנאמנות.
כשהתקרבנו כל הפועלים, שני שוטרי הגבול כבר עמדו על הכביש וחיכו ל"קורבנם" והגוי השליח עמד קצת יותר רחוק, ראיתי שהוא עומד ישר כשתול בתוך האדמה, הבינותי שהגוי (סטרוגלו) מסכים לתירוץ שלי. האם היתה לו ברירה? הלא אסור למכור ליהודי אוכל... שני השוטרים קבלו אותי עם.. ה'בוקר טוב' שלי ,הכניסו אותי לפרוזדור, והעמידו אותי מול דלת ואמרו לי לחכות, אז הפסקתי לפחד, אין לי כבר ברירה. בינתיים על הדלת ראיתי שלט: קומנדנט[3], עם השם שלו.
הנקיון בפרוזדור באמת היה לדוגמא, פתאום נפתחה הדלת ויצא הקומנדנט, מכוער, וקטנציק, שחרפה ובושה היה לקבל מעכברוש כזה סטירה או מכה, אבל איך אומרים תעלה בעידנא... והוא פונה אלי: "מאיפה לקחת 50 ק"ג תפוחי אדמה?" ואני:"אדוני הקומנדנט, קודם כל שם לא היו 50 ק"ג אלא רק קצת תפוחי אדמה, אף אחד לא שקל את זה, שנית זה קבלתי ממר סטרוגלו זה שגר לא רחוק מכאן, ושני בניו עובדים בתחנת החשמל, ואני עוזר להם, והם כל כך נהנים מעבודתי החרוצה שהם בקשו מאביהם שיתן לי קצת תפוחי אדמה במתנה וזהו זה" והוא עמד ומקשיב לי ושואל שוב פעם: "מה סטרוגלו כל כך עשיר שהוא יכול לתרום 50 ק"ג תפוחי אדמה?" ואני שוב: "אדוני אמרתי לך ששם לא היו חמישים ק"ג אלא רק קצת, ושנית האדון הזה גר לא רחוק מכאן ואתה בקלות יכול להיווכח שאני מדבר אמת". לא תאמינו, אפילו מילה רעה לא אמר רק זה, "לך לעבודתך" ואני: "תודה רבה", ונעלמתי. באתי לעבודה החברים שלי כבר היו שם מזמן וה"חבר" שלי הסמל שאל איפה אני? הם ספרו לו...
הסמל עמד על הכביש וחיכה לי. כשראה אותי השאלה הראשונה היתה "נו, קבלת מכות?" אמרתי "לא" וספרתי לו את כל הסיפור, אמר לי "בכל אופן אתה טיפש, למה לא באת אלי קודם?" אמרתי לו: "איפה אתה ואיפה הם? הם חיכו לי בדרך". "נו, העיקר שלא קבלת מכות, עכשיו לך תחפש לי עוד קצת חרסינה". לא רציתי לספר לו את הסיפור על האינצדנט שלי עם שני החיילים וטוב עשיתי. איפה לוקחים בשבילו חרסינה?
חיפשתי, הגעתי לבנין של המחנה ריכוז. הבנין היה כבר מגודר ובפנים כבר היו מיטות (פריטשעס) כמו בכל המחנות, אבל אסירים עוד לא היו וגם את הכלבים עוד לא ראו. על יד הגדר, לא רחוק עמד בית קטן בלי חלונות רק דלת פתוחה ושולחן, בדיוק מה שהצטרכתי לעבודתי...
התנור היה גבוה, יפה. העמדתי את השולחן, עליתי עליו והתחלתי את ההרס... פתאום כמו מתחת לאדמה הופיעו 5 קלגסים, קצינים גבוהים, אלופים וסגני אלופים מכל הסקטות[4] ומיני רוצחים: גסטפו, ז'ונדר פוליציי, ס.ס. וג'נדרמריה. תפסו את הארנבת במלאכתה הבזויה הזו. ואחד מהם עם הקול הגרמני "הסימפטי" הזה: מה אתה עושה פה? ואני בשקט, אני מתקן את התנור, אדוני. אה, זה טוב, זה טוב, עשה את זה הלאה...
הם יצאו מהדלת ואני דרך החלון, רצתי כמטורף ישר ל"חבר שלי", הסמל. והוא הכיר מרחוק שכבר קרה משהו, כשספרתי לו מה קרה, טפח לי על השכם: איך אתה חכם! ב"ה הפעם, לא הייתי טיפש - מאותו רגע חסל סידור חרסינה. גמרנו עם זה, אבל פרנסה צריכים, החיים ב"ה לעת עתה הולכים איכשהוא.
בתוך הקסרקטין עוד היה צריף עץ אחד והוא היה סגור. מידי פעם בפעם, חייל עם רובה היה שומר שם לא תמיד, חשבנו מי יודע מה יש שם? איך אפשר להציץ ולראות מה יש שם? יום אחד עברתי על יד הצריף וראיתי שהדלת היא ללא מנעול, כפי הנראה במקרה, נכנסתי בפנים, ראיתי שהמחסן ריק, רק עומד ארגז גדול. ובפנים חתיכות חגורות עור, וחתיכות לבד. אמנם בשביל הגרמנים זה שום דבר אבל בשבילנו זה היה אוצר...
יצאתי וספרתי לחברים מה שראיתי. מהמופקרים רצו כבר ללכת ולקחת את זה, הסברתי להם שזה מסוכן, ואין לקחת לבד. תנו לחשוב ונמצא דרך טובה לקחת את זה. אז כבר הם האמינו לי שאני אשיג את זה. למחרת היום נגשתי למחסן, המחסן היה כב ר סגור, אבל שמירה לא היתה. אחרי הצהריים נגשתי לסמל ושאלתי אותו אם הוא רוצה נעלי בית במתנה? מה זאת אם הוא רוצה? ועוד איך רוצה. שאלתי אותו בטח יש לך גם אשה. בוודאי. אם ככה תגיד לי גם מידתה ותקבל שתי זוגות נעלי בית יפים. רק בקשה קטנה יש לי אליך. מה ? שתתן לי את המפתחות מהמחסן ההוא וההוא... מה יש לך שם? עניתי, שפעם כשהוא היה פתוח ראיתי ששם בעצם אין כלום רק עומד שם ארגז עם חתיכות לבד (פילץ) שזה לא מתאים לשום דבר מלבד לסוליות לנעלי בית, ולכן אני רוצה לקחת את זה. מבלי להגיד מלה, הוא נגש למגירה ונתן לי את כל מפתחות , רוקנו את המחסן ומלאנו שק, סגרתי את המחסן, והחזרתי את המפתחות לסמל.
בזמן ההוא בדיוק לא היתה לנו עגלה, על כן לקחנו את השק ואת ארגז בקבוקים והלכנו הביתה. בדרך הולכים,וחושבים איך מכניסים את זה לגיטו, הלא השוטרים הפולנים לא יתנו, שוברים את הראש ואין עצה ולהמשיך ללכת עם זה מפחדים.
קורים גם ניסים כאלו אצל "גנבים", אנחנו מסתכלים אחורה והנה נוסעת עגלה עם זוג סוסים ושני חיילים עם שחת על העגלה. אני שוב מבלי לחשוב, נעמדתי באמצע הכביש ועושה סימן ושני החיילים עוצרים. אני נותן "פקודה" לחברה, מבלי לבקש, רשות לשים את הארגז והשק על העגלה, ואני עולה גם על העגלה והחיילים שותקים... או שהם נבהלו שאנחנו פרטיזנים או מה? לא יודע. כשעליתי על העגלה התחלתי לספר להם סיפור שאנחנו עובדים אצל הצבא בקסרקטין וזה בשבילם, ולחיילים אני מבטיח שני זוגות נעלי בית יפים, אבל בקשה קטנה שהם יסעו דרך הגיטו... והם: נעלי בית מוצא חן בעיניהם, שואלים על מחיר, ואני: חבל על הכסף שלכם אתם תתנו שתי חבילות טבק (להם זה עלה כמה פניגים והם לא אהבו את זה ואצלנו זה היה אוצר) אבל... לנסוע דרך הגיטו זה לא! אסור להם, ואני פורץ עם צחוק מעושה: מה אסור? מה אתם מפחדים מהחזירים הפולנים? לפני שתגיעו הם יפתחו את השער ואתם תצאו דרך השער השני. ואם לא אז על יד השער יש גם דרך שתוכלו לפנות בה ימינה ואני כבר אסחוב את זה איכשהוא על הגב. וחשבתי בליבי אם הם יגיעו עד השער ואני אוריד את זה מהעגלה של הצבא ואז השוטרים לא יעזו שלא לתת להכנס לגיטו.
בקיצור שני החיילים שמעו בקולי ונסעו לגיטו וכמו שאמרתי להם כך היה, לפני שהתקרבנו לשער, השוטרים כבר פתחו את השער ואנחנו בפנים, שם היה גשר ועל יד הגשר גרתי, הורדתי את השקים והבקבוקים ואמרתי תודה יפה. שאלתי מה המידות שלהם ועשיתי להם את נעלי הבית. כשהבאתי להם אותם, לא היה להם טבק, רק סגריות, ואצלם סגריות זה היה יותר יקר מטבק ובשבילי זה היה נזק. אמרתי להם אם אין טבק, שיתנו לי כל אחד 5 מרק הם נורא התרגזו אבל נתנו. האמת להגיד אחר כך התחרטתי, לא הייתי צריך לעשות את זה. החברה ממש יצאו מהכלים מהאומץ לב והעזה שלי! אמרתי להם: רבותי, אם הייתם יודעים איזה פחדן אני מטבעי, אבל פשוט איך אומר הרוסי (בעדא ובסו נאאצ'יט) "הצרה הכל ילמד". פשוט שהסכין במילא מונחת על הגרון, והחיים כל כך זולים, אז צריכים לנסות הלא זה מאבק על הקיום אז מסתכנים. איך אומר הפתגם? "כשהקדוש ב"ה רוצה: אז גם מטאטא יורה".
[1] מפת הגיטו מאתר CPSA מתוך פנקס פרוג'אני 1983.
[2] זונה בלע"ז
[3] מפקד
[4] היחידות