יום שישי, 1 באוגוסט 2008

ימים ראשונים לאחר השחרור

בינתיים הלך החבר החדש, שקראו לו לייבל, ומצא שלושה חברים חדשים גויים פולנים. הכניס אותם לחלק השני של הצריף... קצת כעסתי אבל לא אמרתי דבר. קשה היה לדון כל אחד על מעשיו, לא היה הגיון בשום דבר, הדחף הפנימי שלט בכל!
הרעב והרצון לאכול, לשאוף את החופש, להתרגל לו, לשכוח את הנוגשים כל זה הדריך אותם, מבלי לחשוב מה לעשות. חיית כל כך הרבה שנים מחוץ לכל חוק, וכבר לא רצית לקבל עליך שום חוק ולנצל את הזמן הזה לשקם קצת את הבריאות, להשביע את הקיבה הריקה, ולנקום קצת נקמה.
הלכתי דרך היער לקצר את הדרך, בכדי להגיע למחנה שלא הכרתי. ואמרו לי שכולם עברו לשם ושם המטבח שלנו, ורציתי לראות את הגיסים והחברים. באמצע הדרך אני פוגש חבורת גזלנים, עשרות ס.ס. שוכבים ביער עם הנשק. הייתי בטוח שכבר היו רעבים. שוכבים כזאבים או ככלבים? ואני בודד בלי נשק ואפילו בלי מקל, מאוד רציתי להגיד כמה מילים מהלקסיקון שלהם... אבל לך תסתכן. מספיק שהלכתי ולא פחדתי לעבור על ידם. כפי הנראה שלא הספיקו עוד להתמסר לשבי או תכננו לחפש אולי דרכים אחרות. בכל אופן סכנות עוד ארבו.

חזרתי משם אחרי שמצאתי את כל ידידי חוץ מאחד הכי יקר לי, אחד החברים מהכי טובים עוד מהבית הישן, מנדל יונגרמן ז"ל מת בדיוק בשבת, ביום בשורת השחרור.
יהי זכרו ברוך. היה איש תם וישר, תמים בישרותו, היה תמיד מוכן לעזור לי בלי שום חשבונות. השאיר באושוויץ אשה ושלושה ילדים הי"ד. כששמעתי את זה, חזרתי בחזרה לצריף שלי מאוד עצוב. כל כך קיוויתי שהוא ישאר בחיים ונוכל להמשיך ביחד... אבל הגורל התאכזר לו. הכאב הוא שנפטר בדיוק ביום האחרון.
באתי לצריף ואמרתי, חברה, בואו נחפש צריף יותר נוח. הלכנו איזה 700-800 מטר ומצאנו בצד הדרך המובילה למחנה הישן שלנו, בית בנוי עץ גדול ופנוי. מיטות מזרונים וקצת רהיטים יש, רשיון לא צריכים לבקש מאף אחד. אנחנו מחליטים ונכנסים. גם הבית הזה היה מחולק לשני חלקים אנחנו נכנסנו לחלק אחד ושלושת פולנים באו אחרינו ונכנסו לחלק השני. בלית ברירה נעשנו חברים.
בצהריים אני רואה שאחד הפולנים בא ומספר סוד ליתר השניים. והם יוצאים כחתולים על הבהונות ורצים ליער. הבינותי שיש להם איזה "צייד"!! אני אחריהם, מבלי שירגישו שאני רץ אחריהם. זה היה קרוב למחנה הריכוז וממש על יד הדרך איפה שהיינו כל יום מטפסים לעבודה ובחזרה עם מתינו... ופה ישבו בבתים האלו נאצים נאמנים, מפחד השחרור ומפחד כל "הבאנדיטים"... הגרמנים ברחו והשאירו את הבתים שלהם... אני ראיתי איך השלושה פולנים נגשים לבית כזה, שעמד ממש בתוך היער על כתף ההר. מסתכלים ימינה ושמאלה "ייפן כה וכה וירא כי אין איש", שברו חלון וכבר בפנים הם בפנים ואני אחריהם... הם למטה אני ישר לעליה הופך ארגז בגדים, ממש בכיסים מסביב, אין משהו קל ובעל ערך זורק הכל, מחפש פה, מחפש שם אין. אני יורד למטה סלון מכל טוב, קריסטל, דברי זכוכית... נזכרתי בבית הכנסת שלנו הקטן במאלץ' איך סמל גרמני עם עוד חייל הפכו את הבית כנסת תוך רגעים לחורבה. הפכתי את הארון, שברתי את הקריסטל. תפסתי שמיכת פוך, קרעתי אותה ונתתי לנוצות והפוך דרור. ואמרתי תעופו תעופו כמו ששלנו עפו. עד היום אני מצטער שלא שרפתי את הבית... בשבילי לקחתי רק שעון מעורר. שתי בחורות מהבית הזה, חזרו בינתיים והתחילו בחוצפה לבלוש, מי גרם להם את הנזקים והן התידדו עם שלושה פולנים שלנו והתחילו לעשות "חיים"... הפולנים נתנו להם מזון והן מה שהיה להן... שכבתי על המיטה לנוח והן פתחו את הדלת והסתכלו לחדר שלנו ואחת אומרת לשניה: השעון שלנו. ואני תופס נעל וזרקתי בכל כוחותי עליהן והנעל פגע במשקוף והן ברחו ויותר לא באו לחלק של הצריף שלי!
בינתיים הסתדרנו בתוך הדירה יפה, לייבל היה גנב מומחה ואהב את המלאכה לשם ספורט. אשר היה שנורר, היה מסוגל ללכת לבקש נדבות, ואת זה לא יכולתי לסבול ולשאת. לייבל היה יוצא עם הגויים ונוסעים עם הרכבת רחוק ויורדים לכל מיני כפרים עם נשק והיו גונבים. ועם הכפריים היו מתהוללים ומפריעים. היה מספיק להכניס סטן לחלון. נעשה בבית חושך והם מתחת למיטות והחברה היו מריקים דיר או מחסן, והיו מביאים הביתה עשר תרנגולות, לפעמים כבש, דלי גדול מלא בביצים, סיר חמאה, גבינה, מה שמצאו. זה היה לוקח יומיים עד שחזרו. בינתיים למדתי לבקר בעיר בפעם הראשונה. באנו לעיר גמונדן. עיר יפה עם נהר פנטסטי.
שמעתי ששם מחלקים כרטיסי מזון. ואולי גם סחורה. אני נכנס ראשון שואלת אותי הפקידה איפה אתה גר? פה בגמונדן דאקומנט? הדאקומנט שלי אצל הכלב היטלר! היא הסתכלה על הפנים שלי ראתה שכדאי לתת את הכרטיסים מבלי לשאול יותר מידי ונתנה לי. נכנסים יתר החברה, שואלת כתובת כולנו הכינונו כתובות עם רחובות ומספרים. איפה אתה גר? נותן לה כתובת, איזה דוקומנט? יש לי רק מספר. תן לי את המספר? היה לי מספר חדש מפח נתתי לה את המספר מהפח. קיבלתי שוב פעם כרטיסים. רק תלושי הסיגריות, היא הורידה מפני שסגריות לא היה אז, אני יוצא החוצה ואומר לחברה תשנו דקורציה ותלכו עוד הפעם. כולם הלכו עם שמות אחרים, שינו לבוש, קבלו. אמרתי, אני מסתכן, אלך עוד פעם. אני כאילו "מחדש נולדתי", בא לבקש כרטיסי מזון. והיא הפקידה הכירה אותי, ואמרה לי נדמה לי שכבר היית פה? ואני אליה: אולי נדמה, אולי אחד אחר דומה לי אבל אני כרגע הגעתי, איפה אתה גר? כן ברחוב זה וזה מספר זה וזה יש לך דוקומנט? גבירתי, מאיפה דוקומנט? יש לי רק מספר. פה היא חשבה היא "תאמת" ותמצא את "הנוכל". איזה מספר? אני נותן לה את המספר של אושוויץ. היא מחפשת בין הניירות ומאשרת באמת עוד לא היית? יקה פ.
עלינו על ספינה ושטנו. יצאנו לחפש מזון, מצאנו לחם בזיל הזול, לחם טעים, קצת חמאה וקצת גבינה. כסף לא היה בעיה, זה סיפק שיטקו, הוא היה שנורר מלידה. בשבלי זה גועל נפש, הייתי מוכן להכנס לחנות לאסוף את הקניה ולהגיד אין לי כסף. עבדתי בשבילכם ועכשיו אתם חייבים לי, והגיע הזמן לשלם לי, אבל לא לבקש!
חזרנו לאבנזי. הלכנו העירה, לחפש את יתר הדברים שאפשר להשיג על ידי הכרטיסים. אנחנו שמענו ששם אפשר להשיג נקודות על סגריות. הולכים (לשטאט ראט) למועצת העיר. אני הראשון ניגש לפקידה, מגיש לה ארבעה כרטיסים ומבקש נקודות לסיגריות, והיא נותנת. אני יוצא, נותן לשיטקו את הכרטיסים שלי ומוסיף את שלו ומדריך אותו. הוא נכנס ומקבל על כל הכרטיסים, והיא לא מסמנת.
ככה כל אחד נכנס עם מספר אחר של כרטיסים והכרטיסים אותם הכרטיסים רק המספרים מתחלפים. כשכולם גמרו, אני מוריד את המעיל ואת הכובע ושוב עם מספר כרטיסים אחר ונכנס. כבר מבקשת דוקומנט. מתחיל להיות קצת חשוד הענין.
הדוקומנט אצל הפירער, הכלב היטלר. לנו השאיר מספר. תן את המספר, נתתי מהפח קודם, על היד יש לי עוד זמן. קבלתי, נכנסו יתר החברה, את השינוי מסרתי ואלו היו "תלמידים" עם אי קיו גבוה מאוד, למדו את המלאכה על רגל אחת. כולם קבלו, אמרתי אני מסתכן הולך עוד פעם. שוב שינוי במספר הכרטיסים, שינוי בתפאורה...
אני נכנס והיא: נדמה לי שאתה כבר היית. את חולמת גבירתי, אולי מישהו אחר, הדומה לי אבל לא אני... גברתי אני מבקש אל תצחקי עלי, ואל תמתחי אותי, עצבים לא בשביל זה, מספיק סבלתי מכם. היא נתנה לי. פחדה להרים עיניים. שאלה מספר, נתתי לה את המספר של אושוויץ. יצאתי ואמרתי חברה מספיק. מחר נחדש את המשחק עכשיו זה לא ילך! הלכנו לחנות סיגריות, עמד שם תור ענקי, לפי סדר יקי, אנחנו חמישה איש, נכנסנו ישר, שמנו את כל הנקודות על השולחן, למוכרות נעשה חושך בעיניים, כל כך הרבה נקודות, הסתכלו על החיות, פחדו לפתוח את הפה ולקחנו כמעט את כל הסיגריות.
אחד מן התור, פתח פה, מה זה, בלי תור וכל הסגריות. והסגריות כבר היו ארוזות בתוך התרמילים. ואני אליו: דו שווין הונט, שוויג, (אתה חזיר כלב, תשתוק), מספיק אכלת ושתית דמינו. אף אחד לא פתח פה ויצאנו. לא רחוק משם עמד ארמון ענקי, בתוך גן עצים ופרחים, ראו שזה לא מפשוטי עם ולא עניים... אני הולך ישר לארמון ואשר שיטקו איתי. ראו אותנו דרך החלון. באה מולי אשה מבוגרת, אריסטוקרטית עם ספל מים חמים ומציעה לי "וואלין זי זופע"? הוא רוצה מרק ואני רותח מכעס, מגישה לי ספל מים חמים מאוד וקוראת לזה זופע (מרק). אני, מבלי לחשוב, לוקח את הספל וישר לפנים שלה... והיא ככלבה כוויה רצה הביתה עם צווחות. חוצפה של מכשפה זקנה. לו היתה מזמינה הביתה והיתה נותנת משהו לאכול או סתם לדבר לא הייתי מעיז...
משם הלכנו לחפש ביצים, שוב התאספנו כולנו ומצאנו חנות קטנה עם ביצים ורק ביצים... לא ידענו כמה ביצים נקבל על כל תלוש. הייתה אישה זקנה, המוכרת.
היא מתחילה לשים לנו את בביצים נעשה לה חושך בעיניים, ראינו שאנו מריקים לה את החנות. איך ניקח את זה? ממול היה מטבח של הצבא האמריקאי ועל יד המטבח ראיתי קופסאות גדולות של קונסרווים [שימורים]. הלכנו לשם והבאנו קופסאות ומלאנו אותם עם ביצים, וסחבנו לביתן שלנו. תאכלו חביבים, "כמה אפשר לאכול!"? בא שמואל חומסקי, נתתי לו לאכול. ראה את זה "החבר שיטקו" הלך והלשין לחבר החדש לייבל, שאני מחלק את האוכל "שלנו" לגיסים שלי. שמעתי את זה וחשבתי שאני יוצא מדעתי!! לאן יכולה להגיע הניבזות של חזיר בן אדם?
סחבתי אותך על הכתפיים הדואבות שלי, חלקתי איתם את חתיכת הלחם האחרונה ויחידה בזמן רעב ותופת והבטחת לי שתחזיר לי אחרי המלחמה... השארתי את הגיסים בחוץ ואותך לקחתי איתי, רחצתי אותך וניקיתי אותך. האכלתי אותך ואני מאכיל אותך מכל טוב, ואתה הולך ומלשין שאני מחלק את האוכל לגיסים שלי!! במקום לתת לו כמה סטירות ולזרוק אותו לכל הרוחות שילך לחפש לעצמו לבד! ויתרתי והחזקתי אותו הלאה. וההוא לייבל המשיך "בהובי" שלו ואני הייתי הטבח! ונעשתי טבח מצוין...
לייבל השיג גם אופניים והביא הביתה. אני ולייבל היינו רוכבים עליהם. שיטקו לא ידע לרכוב על האופניים. כמה פעמים נסעתי גם אני עם אנשים ברכבת לכפרים.
באנו לכפר אחד והאוסטרים גרו בכפרים לא צפופים. המרחק מבית לבית היה גדול וכל השדות מסביב לבית היו שטחים ענקים רפתות, אורוות ודירים, ולולים ומה לא וגם כלבים. אנחנו מגיעים לבית והדלת סגורה. דופקים, לא עונים. דופקים יותר חזק שזה גם מסמן משהו. גוי גדול, עם שפם עבה, פותח קצת את הדלת. וכשרואה אותנו, רוצה מהר לסגור. הכנסתי מהר את הרגל בין הדלת והמפתן. ואמרתי אל תעיז לסגור. מה אתם רוצים שאל? אוכל אמרתי, הולך ומביא לי חתיכת לחם, זרקתי לו את הלחם בפנים, ואמרתי זה אתה נותן בשביל כמה אנשים רעבים? אתה מחפש צרות? השארתי את הדלת פתוחה מפני שהוא ראה שאם יתחכם לא יהי לו דלת, וגם דברים אחרים ילכו. הלך והביא חצי לחם גדול עם חתיכת בשר הגונה. לקחתי ואמרתי לו "האסט גליק"( יש לך מזל).
הרבה זמן לא הסתובבתי בכפרים. יום אחד נסעתי ברכבת ושם בתוך הרכבת היו הרבה פועלים שנסעו מעבודה או שנסעו מכל מיני מחנות כפייה. כשכולם ירדו, נסעתי עוד תחנה ואני נשארתי לבד בקרון ונשאר שם תרמיל גב מלא דברים, לקחתי את התרמיל וירדתי. הלכתי לא רחוק משם ונעצרתי מאחורי בנין. פתחתי את התרמיל, היו שם סמרטוטים וכמה כלים של בנאי. בשבילי לא היה שום דבר. מה שחפשתי זה בגדים. עד שעברתי על יד בית אוסטרי, ראיתי זוג מכנסיים לקחתי אותם, בתור מכנסיים ארוכים הם היו קצרים מידי ובתור קצרים הם היו ארוכים מידי, לקחתי סכין וקיצרתי אותם. היו טובים עלי כמכנסיים קצרים... אוכל היה לנו מספיק, אבל בגדים אין... גרנו בצריף בנוחיות גמורה, החבר לייבל נסע כל שבוע ליומיים והביא בשר וביצים וגם דברים אחרים לכל השבוע. אני השגתי על הכרטיסים יתר הדברים והחבר אשר בינתיים קיבל לחיים וחזר לאיתנו וב"ה נעשה בן אדם.
המטבח הרשמי שלנו, היה רחוק. לנסוע דרך הכביש היה כשבעה ק"מ. ללכת דרך היער כארבעה ק"מ. ככה שאני או לייבל, כשהיה בבית, היה נוסע עם האופניים להביא את האוכל בשביל שלושתנו... שבת אחת לייבל איננו, אני התעוררתי ומצאתי שגם אשר איננו... אני מחפש את הכלים, כיוון שאני מתכוון לנסוע להביא את האוכל וגם הכלים אינם... פלא בעיני, מה קרה? אשר שיטקו ילך כל כך רחוק בשביל אוכל בו בזמן שאני יכול לנסוע עם אופניים, משהו קרה כאן? ואני לא יודע מה? אשר חזר עם האוכל, שאלתי בתמימות ממש, למה הלכת להביא אוכל בו בזמן שיש לנו אופניים? והוא בצדקנות מעושה: לא יכולתי לישון ואתה ישנת כל כך טוב החלטתי ללכת לבד. יפה מאוד, ג'נטלמן... בינתיים הוא שאל אותי אם אני לקחתי ממנו מאתיים סיגריות אמריקאיות? אמרתי לו מאיפה היו לך מאתיים סיגריות? חייל אמריקאי נתן לו... חרה לי עד מוות... אם היו לך מאתיים סיגריות, למה לא נתת את זה ללייבל שהוא היחידי שמעשן והוא מסכן את החיים ונוסע יומיים בשבוע ומביא לנו אוכל ואתה פרזיט יושב בבית ואוכל מכל טוב. זאת התודה שלך עבור כל זה שעשו בשבילך? והוספתי: אני בטוח כמעט שהוא לקח את הסיגריות. אל תעיז להגיד לו מילה! ואני התחלתי לחקור את הענין ביתר חריצות...
ביום ראשון בבוקר, לייבל עוד לא חזר והחבר שיטקו שוב פעם איננו... אני לא יכול להתאפק תופס את האופניים, וטס ממש למחנה איפה שנמצא המטבח, וגם שם היו כל החברה שלי. אני בא לשמואל חומסקי והוא מיד שאל אותי: מה קרה אצלכם?
ואני: שום דבר, לא יודע? והוא מספר לי: אשר שיטקו בא אליו עם בטחון ואומר לו: שמואל אמר שתתן לי את המאתיים סיגריות האמריקאיות. והוא לא יודע מסכן, משום דבר ואומר לו לא ראיתי את שמואל, והוא לא נתן לי שום סיגריות... הוא אשר, הלך בדרך, ראה שבישל כאן דייסה שלא לבלוע ולא להקיא... חזר וביקש משמואל לא לספר לי כאילו לא קרה שום דבר, אבל כבר קרה!! אני מרוגז עד שגעון, מתיישב על האופניים ונוסע מהר בחזרה לצריף שלנו ואני מתחיל לעשות חיפוש, בראשון אצל לייבל במזרון. אני פותח את המזרון מונחות הסיגריות, עוד ארוזות. המצלמה שלי והיו תריסר זוגות סוליות עור שמצאתי. אפילו לא הרגשתי שהם נעלמו לי... הבחור חזר עם האוכל כאילו לא קרה שום דבר, ואני בשקט למה הלכת היום עוד פעם? והוא פשוט אני לא יכול לישון?...הכל בגלל הסיגריות? הוא לא בכלל ואני אליו מנוול שכמוך! ככה אתה משלם לי כל זה מה שעשית בשבילך, את גיסי נתתי למות, הגיס בנימין המסכן בינתיים מת באחד מבתי החולים באבנזי, אפילו לא ידעתי. רק אחרי שבועיים מצאתי באיזה ביולטין את שמו שהוא מת...ואותך הצלתי ואתה הולך לעשות חקירות, אם אני גנבתי ממך את הסיגריות?! זאת היא ההבטחה שלך שאחרי המלחמה, תשלם עבור המנה לחם כפול! תפסתי אותו בגרון והייתי מוכן לחנוק אותו! ואמרתי מנוול, בעצם הצטרכתי עכשיו לשבור לך את העצמות ולגרש אותך ככלב עבור הסיגריות וגם עבור ההלשנה שלך ללייבל שנתתי אוכל לגיסי, לך אני חייב. לגיסי זה גזל ממך? אבל אני לא אעשה את זה... והוא נשאר על ידינו עד הסוף. אז אמרתי בוא אני אראה לך את הסיגריות שלך ופתחתי את המזרון של לייבל והוא ראה את המצלמה שלי ואת הסוליות את שני הדברים שלי לקחתי ואת הסיגריות אמרתי כמו פקודה בזה לא תיגע!!
לייבל חזר. לא ספרתי לו אתכל הסיפור, רק אמרתי לו לייבל, אם ראית אצל המנוול סיגריות למה לא דרשת ממנו שהוא ייתן לך את זה, למה הצטרכת לקחת לבד ולהחביא. מה, זה לא שלך יותר מה שזה שלו, מה זאת אומרת, אתה מסכן את החיים ונודד ימויים בדרכים והוא יושב ואוכל מהמוכן ואם הוא השיג מאתיים סגריות זה שלו ועוד יעשה "הצגות"? הוא המשיך להיות איתנו אבל בלי אהבה רבה. זה מה שנקרא אחד שמשלם עבור לחם עם אבנים... מספרים על הרב זוננפלד כשהוא עשה למישהו טובה, היה נותן לו אבן קטנה ביד, ומקבל הטובה היה מתפלא ושואל מה זה? הרב היה עונה? עשיתי לך טובה אז בטח תזרוק לי עבור זה אבן, שזאת תהיה אבן קטנה, ולא גדולה...
חיינו שם כשישה שבועות ושמענו שבאו חיילים מגדוד ישראלי עם אוטו ועליו מכל הצדדים מגן דוד. בשעת מעשה, חשבתי שאני משתגע, למה כולם ראו ואני לא זכיתי?!
רציתי לחקור לשאול ואת מי ששאלתי אף אחד לא ראה, אבל ידע לספר איך זה היה נראה. ככה התפשט הסיפור על החיילים הישראליים עם אוטו מקושט במגן דוד מכל צד. כמו על אליהו הנביא להבדיל, כולם יודעים לספר המון סיפורים נפלאים, אבל אף אחד לא ראה אותו, ככה היה עם האוטו. אבל הסיפור הדליק אש, בכל זאת אצלי ואנחנו קמנו מבלי לחשוב על משהו ועלינו על רכבת בעירום ובחוסר כל... זוג נעליים צבאיות, זוג מכנסיים מבד קצרים שגנבתי אצל אוסטרי מהכביסה אפילו בלי כותונת, מעיל של חייל גרמני בלי כובע, תרמיל עם קצת אוכל, תריסר סוליות עור והמצלמה. לא חשבתי על שום דבר כשאני חושב היום על העבר אני ממש צוחק על עצמי, איזה רכוש התגלגל בחוצות, אם לא הייתי ממהר, יכולנו ממש לצאת משם ברכוש גדול. מצד שני, אני אפילו לא מעלה על דעתי שאני צריך להתחרט...

בדרך לארץ ישראל:
הגענו לזלצבורג, ושם מצאנו שוב מחנה פליטים "שנוסעים" לארץ ישראל. מדברים ומדברים על חיילים ישראלים ועל שליחים מישראל, ועל אניות מפליגות מטריעסט לארץ ישראל, ומה לא. רק תגיע לאיטליה ואתה בארץ ישראל ואני טיפש מאמין והכל בוער בי... כל כך אני רוצה להגשים חלומי, חלום נעלה, שכל כך רציתי להגיע לארץ ישראל ועכשיו זה בא לידי ואני אחמיצנה? אחרי שהייה של שלושה ימים, בזלצבורג עולים שוב על רכבת, כרטיסים, כסף לא צריכים הכל הפקר, נוסעים...
נופים נהדרים, יערות ונהרות את מי זה מענין, אני רואה רק ארץ ישראל. עוד שבוע, עוד כמה ימים, אנחנו בארץ ישראל? איך נראה? למי נגיע? מה נעשה? שום דבר לא חשוב, העיקר נוסעים לארץ ישראל.