יום שישי, 1 באוגוסט 2008

צעדת המוות

צעדת המוות
המשכנו עד העשרים ושמיני לדצמבר 1944. לפנות בוקר רעש משונה בבלוק, כולם מדברים, ולא מבינים מה מתרחש? בינתיים גוי תפס גנב יהודי, שהיה בעל מקצוע מעולה במלאכה הזו, גנב חבילה מזון מגוי ולביש מזלו הפעם נתפס. נורא הרביצו לו וכמעט שהרגו אותו. תמיד התפלאתי שהראש של הבן אדם הזה היה תמיד מגולח. באותו הבוקר נודע לי שאף פעם לא היו לו שערות, היות שהיה גנב מקצוען והיה צריך להתחפש למישהו אחר, אז הוא הוציא את שערותיו לצמיתות והיה מסוגל להדביק לעצמו על מיני פאות נכריות. באותו לפנות בוקר נכנס אלי מלצאי
[1], בערל ווינשטיין, אותו בערל ששכב פעם בבית חולים ואני הבאתי לו חצי לחם עם נקניק. הוא בא להפרד ממני, התחילו לפנות את אושוויץ! החזיק ספר תהילים קטן, הוציא אותו מהמחבוא שלו וקרא כמה פרקי תהילים, ואני נתתי לו לדרך חצי לחם, והוא הלך ויותר לא ראיתי אותו. נספה באיזה מקום הי"ד.
ואצלינו עוד שום דבר. מתכוננים כרגיל ללכת לעבודה, אכלנו למי שהיה ארוחת בוקר ויצאנו לעבודה. עוד קבלנו ארוחת צהריים, "עולם כמנהגו נוהג", שוחחנו והתפלמסנו ו"התפללנו" אולי יקרה נס והם לא יספיקו להזיז אותנו?! אולי הרוסים יזדרזו לכבוש אושוויץ? מדברים שהם כבר כבשו קרקוב! וזה לא רחוק!... בשעה שלוש אחרי הצהריים הופ!! פקודה מהר לעזוב את העבודה, ולחזור למחנה. חוזרים למחנה. פקודה לקחת שתי שמיכות ולהתכונן ל"צעדה" ולא ידענו אבל הבנו שזאת צעדת מוות... שולחים אותנו למטבח בחוץ, על המגרש עומדים עם ארגזים קופסאות בשר ושימורים, וערמות ככרות לחם, וכל אחד מקבל ככר של קילו וקופסא בשר של כחצי קילו ומעבירים אותנו לבלוק שעמד על יד השער ושם חצר סגורה.
הייתי עם גיסי בנימין ונפגשנו גם עם שמואל חומסקי מפני שהוא היה בבלוק אחר, הוא היה בצהריים במחנה, פתאום הוא ראה ש"הרוסים" שברו חלון במחסן מהמטבח וסוחבים משם קופסאות בשר, אז גם הוא קפץ לשם וחטף שלוש קופסאות בשר. עשינו מהר "חשבון מתמטי", אם נתנו לחם שלם זאת אומרת ארבע מנות, זאת אומרת שהצעדה תמשך לכל הפחות ארבעה ימים! מטבח לא יסע אחרינו...מה עושים? מצאתי יציאה מהחצר השארתי אצל החברה את הלחם עם הבשר שלי, ורצתי למטבח נכנסתי לטור, וקבלתי עוד ככה לחם ועוד קופסת בשר. ראיתי שזה כל כך קל, חזרתי ואמרתי בשקט לחברה לעשות אותו התרגיל, וכולם הצליחו...
לפני שיצאנו בקשתי מהחבר שלי מענדל יונגרמן ז"ל הוא היה סנדלר מומחה! שיכניס לי לתוך העקבים של הנעליים שלי, היו לי כמה יהלומים "רציניים", שני עגילים מפלטינה משובצים עם שני יהלומים גדולים מאוד וטבעת עם יהלום ענקי. לשמואל חומסקי נתתי זוג עגילים עם 18 יהלומים ושתי טבעות אחת עם יהלום, לא כל כך חשוב וטבעת נישואים ולגיס השני בנימין נתתי 15 רובל מטבע זהב שיחביא ואולי אחד יצליח להעביר. מענדל התעקש ואמר יותר טוב לתפור את זה בחגורה על יד האבזם, אני אומר לא והוא בשלו. נכון, בעקב זה הרבה עבודה וקצת קשה? נכנעתי... שני הדברים היו משאירים הנעליים וגם החגורה. יתר הבגדים היו לוקחים בכל מקום ולאן שהגיעו.
הגיע הערב נתנו פקודה לזוז. ביציאה הקלגסים סקרו את היוצאים. לפני הלך הגנב מהבוקר והם ראו עליו את הפצעים, החזירו אותו בחזרה למחנה חשבתי בליבי שיהרגו אותו! אחרי המלחמה שמעתי שכל החולים שנשארו בבית חולים שוחררו על ידי הרוסים כמה ימים אחרי שעזבנו את אושוויץ, גם מכות לפעמים כדאי לקבל...
ביציאה מן המחנה הם בנו גדר בכל אורך הדרך עד סוף המחנה ככה שנכנסנו והלכנו בין שתי גדרות עד שיצאנו לדרך המלך. צעדנו אחרי הגדרות כחצי קילומטר כבר ראינו את ההרוג הראשון מירייה בקודקוד וחצי ראש ריק כקופסא ריקה. משני הצדדיים ס.ס. מחומשים מלווים אותנו . בחצי הלילה הגענו ליער, בצידי הדרך תעלות מלאות שלג, כל כמה מאות מטרים מצאנו חלל הרוג באותה השיטה כמו הראשון, כדור בראש ונשאר חצי הראש ריק! הלכנו קצת ביער פיתאום קבלנו פקודה לשכב בתעלה בצד הדרך נשכבנו... בשעת מעשה חשבתי שזאת שכיבה לצמיתות...כשלא שמענו יריות, התחלנו להקשיב, אולי נשמע רעש של רכב רוסי? הדמיון פועל אם לא זה אז זה. לא זה ולא זה, שוב פקודה לקום ולצעוד... צעדנו עד הבוקר מרגישים כבר עייפות פתאום אני רואה בחורצ'יק צעיר מתחיל ליפול וקלגס כבר ראה את זה ניגש ומושך אותו בשרוול ואומר לו "כחבר טוב" לשבת בצד הדרך ולנוח והס.ס הלך הלאה והבחור כבר רצה לצאת, נתתי לו משיכה בחזרה ושטפתי לו את הפנים עם שלג והעמדתי אותו על מקומי ואני תפסתי את מקומו ואמרתי לו להחזיק את עצמו, אחרת יהרגו אותו. ככה הגזלנים היו "מרחמים" על הנכשלים נותנים להם לשבת לנוח עד שהפלוגה עוברת ומאחור הלכו מלאכי המוות. והם היו יורים בכל אלו, החברה התעיפו והתחילו לזרוק את השמיכות אמרתי לחברה שלי שיעשו כל מאמץ לא לזרוק את השמיכות כמו שלא זורקים את הלחם אני עוד הוספתי לי עוד שמיכה מהזרוקות! כך המשכנו ללכת עד אחרי הצהריים עד שהגענו לפני עיר, שלא יודע את שמה לא ראיתי שום שלט עם שם העיר! שמה היה מגרש גדול, מגודר מכוסה שלג, כפי הנראה שזה היה מגרש ספורט! ונתנו לנו רשות לשבת על השלג לנוח פרסנו שמיכות והתישבנו הוצאנו לחם וחילקנו לארבעה איש. פתחנו קופסא בשר וחילקנו לארבע וזה היה שהיינו חבורה מגובשת. יחיד אם הוא פתח קופסא בשר היה חייב לגמור אותה, מה יעשה למחרת היום?
אחרי שקצת נחנו, שוב פקודה לקום ולצעוד המשכנו ולא רחוק מהמגרש היתה העיר כשהתקרבנו לעיר הרגשנו וראינו את המלחמה, רכבים צבאיים "התרוצצו" הלוך וחזור. נכנסנו העירה, המון אנשים ברחובות, חנויות פתוחות, עברתי על יד חנות ראיתי מלאה אנשים ודלת אחורית פתוחה נכנסתי בפנים בפנים ורציתי לברוח... נזכרתי שאני בבגדי אסיר! חזרתי לפלוגה והמשכתי לצעוד. לפנות ערב הגענו לחווה ושם היה גורן בנין ענקי מלא קש, נכנסנו מהר בפנים עלינו על כולנו ביחד עם הבחורצ'יק שהצלתי, אני מניח שכל הפלוגה נכנסה בפנים, אכלנו עוד משהו והלכנו לישון... זה היה יום שישי בלילה 19 לינואר 1945. לפנות בוקר הבחורצ'יק "חפר" בור בתוך הקש עד הרצפה ואמר לי שהוא רוצה להתחבא שם. אמרתי לו אל תשאל עצות אף אחד לא יכול ליעץ, יכול היות שהמקום תוך יום או יומיים יהיה בידי הרוסים, יכול להיות שזה יכול לקחת הרבה זמן, וביום האחרון הרוצחים יכולים לשרוף כל הגורן מפני שיחשדו ששם התחבאו אנשים, גם להם המוח לא התייבש! בכל האופן ההוא החליט וירד למטה וביקש ממני לכסות אותו עם הקש עשיתי את זה, ומה היה הסוף שלו הייתי מאוד רוצה לדעת, זה נשאר נעלם בשבילי. שמעתי מאחרים שעוד הרבה ימים הביאו לשם אסירים. יכול להיות שבסוף הוא התחבר עם קבוצה אחרת והלך איתם? מי יודע?
שבת בבוקר, שוב יצאנו לדרך, בלי ספירה בלי מסדר רק התסדרנו בשורות והמשכנו ללכת. לא הלכנו הרבה והגענו שוב לאיזו עיירה או כפר. עמדו איזה שני בתים בקצה המקום, רחוק מבתים, בלי חלונות בלי דלתות, בתים קטנים ואני חושב עד היום שמשם היה קל לברוח. שכבנו מחוץ לבתים כיוון שאחרנו ולא יכולנו להכנס. אוכל היה לנו אבל מים לא היה! הכפור היה חזק, פרסנו שמיכות על השלג. יעצתי מתוך נסיון להוריד את הנעליים מפני שבתוך הנעליים הרגליים קופאות יותר מהר. היו לי שתי כפפות, מלאתי אותן בקש ונתתי אחת לשמואל חומסקי ואחת בשבילי, שמתי אותה על הכליה ושכבתי עליה בכדי לשמור על הכליות. שכבנו כולנו ביחד והתכסנו עם הרבה שמיכות ובקשתי מי שיתעורר שיעורר את כולנו בכדי לראות אם אנחנו עוד "חיים". בבוקר שקמנו, כמה אנשים נשארו קפואים מפני שלא היה להם שמיכות והם נרדמו ולא הרגישו, ככה קפאו!.
הסתובבנו שם עד אחרי הצהריים היינו כבר "בטוחים" שאין להם כבר דרך לסגת ואנחנו נשארים שם או יהרגו אותנו. אבל לא! לא זה ולא זה! פשוט לא רחוק משם היתה תחנת רכבת והם חיכו לרכבת. אחרי הצהריים קבלנו פקודה ללכת!
הגענו לתחנת רכבת ושם כבר עמדה רכבת משא קרונות עם גגות פתוחים, עלינו ועמדנו ישבנו בצפיפות, הקור לא היה נורא, היו לנו כל השמיכות התעטפנו והתכסינו בהן ונסענו, אוכל קצת היה לנו, חיינו בחשבון. רק מים! מים! געוואלד מים! נסענו ארבעה ימים. עברנו דרך פראג, בבוקר השכם הרכבת נעצרה שם, והפועלים הגויים הצ'כיים, אנשים טובים, ממש זהב, כל אחד מהם זרק את ארוחת הבוקר או הצהריים שלו והס.ס. ממש השתוללו לא נתנו להם! באה אישה עם עגלת יד מלאה ככרות לחם לבן והתחילה לזרוק את זה בתוך הקרונות, הס.ס.ירדפו אחריה ורצו לקחת ממנה את הלחם והיא ברחה ובקרון האחרון הספיקה לזרוק הלחם והסתלקה. אמרו, ואני לא יכול לאמת, שבזמן שחיכינו בפראג כמה אנשים הצליחו לברוח. עמדנו שם כשעתיים והמשכנו לנסוע.
נסענו ככה שלושה ימים עד שבאנו למקום מסוים בין הרים גבוהים ושם ירדנו מהרכבת קפואים, רצוצים, לא מדבר על רעבים אבל צמאים עד מוות!! בצד הדרך היתה תעלה צרה מאוד כמו שביל צר ושם זרמו מים אף על פי חורף היה. ושם הקור היה בלתי נסבל התנפלתי על התעלה חטפתי מהידיים מים ושתתי... התקרבנו אל ההר, ראינו למעלה צריפים הבינונו שזה המחנה ושמו לשמצה מאטהאוזן.
[1] בן העיירה מאלטש, עיירת הולדתו של אבי.