הפלישה לרוסיה[1]:
ניהלתי את השק"ם עד יום פרוץ המלחמה בין גרמניה והרוסים ביום 21 ביוני 1941 . באותו היום בבוקר השכם, נכנסה חמותי, עוד ישנתי והיא הודיעה שפרצה מלחמה, אמרתי לא יכול להיות! והיא הוסיפה כבר נפלו פצצות על פסי הרכבת ע"י מלץ. שכחתי להוסיף זה היה יום ראשון של השבוע.
יומיים לפני זה, ביום שישי 19 ביוני 1941 לפנות בוקר, אסרו במלץ 2 משפחות. שכן מולי, גוי ווסיל אבגוסטינוביץ גוי מאוד פיקח, היה סוחר חזירים ומייצר כל מיני נקניקים. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שבעת ילדיהם שלחו עם הרכבת לכיוון סיביר.המשפחה השניה יהודית, שמואל רוזנבאום. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שלושת בניו הקטנים שלחו לסיביריה. איזה יום עצוב.
אני קמתי מהר והלכתי לעבודה, באתי לשם רציתי לדעת מה נשמע בעיר, בקשתי עגלה ונסעתי לקרטוז ברוזה שם פגשתי את האשה מבלוצני והיא ספרה לי בלחש מה נעשה בתחנת הרכבת. שתי רכבות משא הקרונות גדושות כמו דגים מלוחים בחבית, נשים וטף וגם גברים. היה לי המון כסף. מסרתי לקופה וחזרתי הביתה עם פחד בלב מה יקרה לי מחר? הייתי שבור כולי כל היום.
ביום ראשון 21 ביוני פרצה המלחמה. רצתי לעבודה להיות בין הצבא ולראות ואולי גם לשמוע מה קורה? בדרך כבר ראינו אווירונים גרמניים, אבל עוד לא היינו בטוחים. אמרתי ראינו, הלכתי עם עוד יהודי, צבע שעבד אצל הצבא. הגענו למקום העבודה ראינו החיילים הולכים כרגיל למטבח לאכול ארוחת בוקר וחשבנו הכל שקר. לא לקח חמישה רגעים ונשמעה אזעקה והחיילים התחילו לרוץ כמטורפים, וכבר כל המכוניות יצאו עם אורות כחולים והאישור על פרוץ המלחמה בא !!
לחנות אצלי נכנס יהודי, סמל פוליטרוק שתמיד דיבר כאתאיסט, עכשיו נכנס ממש שחור מרוב צער ופחד ואמר אלי רק אלוקים יכול להציל אותנו. וסיפר לי על הנאום של היטלר ימח שמו, על השנאה הלוהטת נגד היהודים והקומוניסטים. על שאלתי איפה חזית, התשובה היתה אין חזית ואנחנו לא יודעים לאן ללכת, הכל מבולבל ואין קשר. בינתיים הם יצאו ליער קרוב לחווה. הצטערתי על הכסף שמסרתי ביום שישי...
בשעה שלוש סגרתי את החנות. לקחתי קצת מזון ואת הכסף של הפדיון מאותו היום ועוד כמה דברים ויצאתי הביתה וחשבתי: מחר בבוקר אחליט מה לעשות. רבות מחשבות בלב איש... בדיוק פגשתי יהודי שכן עם עגלה אבל לא חזרתי איתו לחנות... בגלל זהירות מהפתעות. כל הלילה היתה תנועת צבא, באמצע הלילה נכנס קצין שהיה חייב לי כסף ונתן לי מפתחות ביתו לקחת הכל בשבילי בעבור החוב! על שאלתי איפה החזית תשובה: אין חזית. הגרמנים קרובים מאוד!!!
לא ישנו כל הלילה, בבוקר השכם עוד הלכתי לראות מה עם החנות. הדרך כבר היתה מסוכנת הגעתי לשם, הכל היה כבר הרוס ושדוד על ידי הגויים שבסביבה. עוד נגשתי לבית הקצין, גם שם כבר לא היו אפילו החלונות ולא הדלתות והכל שדוד, חזרתי הביתה והאימה והפחד התחילו, הגרמנים כבר בפרוז'ני, בתי הסוהר נפרצו וכל האסירים חזרו הביתה, בתוכם גם השכן שלי וגם היהודים אבל לא המשפחות.
אף על פי שרציתי לסיים פרשת הרוסים נזכרתי בעוד כמה תמונות שרצוי לספר והלא התנתי בהתחלה שזה לא יהיה בצורה כרונולוגית. על כן אני מרשה לעצמי לחזור אחורנית.
כשהרוסים נכנסו אלינו, הדבר הראשון הם התחילו להתנקם ולבער את אלו שפעם התנגדו או היו חשודים, שהתנגדו לקומוניזם או היו חשודים שעזרו למשטרה לאסור קומוניסטים. בפולניה, הקומוניזם היה מחוץ לחוק, ומי שנתפש בפעילות העונשים היו כבדים מאוד. עכשיו הגיע הזמן להתנקם בהם. בעיירתנו היה שוטר פולני זקן די הרבה זמן לפני המלחמה היה כבר בפנסיה, אנטישמי די גדול בלי עין הרע, אני זוכר שהיה מתלבש בפרווה של עורות כבשים כמו כל הגויים והיה מסית נגד יהודים וחשדו בו שבינתיים הוא שומע גם סיפורים על קומוניסטים, ואת הידיעות היה מביא לאוזניים קשובות. ביום ראשון של סוכות בערך תשעה ימים אחרי בואם של הרוסים אסרו אותו והוליכו אותו לפרוז'ני, כאילו למשפט, בדרך היה יער. הכניסו אותו ליער ושם שברו לו את הידיים, ואת הרגליים וחתכו ממנו איברים והשאירו אותו ביער. ילדים לא היו לו אשתו נסעה עם עגלה והביאה אותו לקבורה.
נסעתי יום אחד לפרוז'ני ראיתי תמונה: כמה אזרחים תפסו שוטר והוליכו אותו.
פתאום התנפלו עליו אנשים. כמובן לא יהודים,. מכל הצדדים כמו זבובים, מבלי לדעת מאיפה הגיעו, עם חרבות וסכינים והתחילו לחתוך ממנו פסים פסים לכל אורך הגוף, חתיכות כבר היו על האדמה והוא עוד עמד על הרגליים עד שנפל והיה לערימת חתיכות...טוב אפסיק לעת עתה . ואתחיל עם הזמן המר והנמהר ביותר, ויהי חושך על פני כל הארץ, איפה שרק גרו יהודים.
[1] מבצע ברברוסה
ניהלתי את השק"ם עד יום פרוץ המלחמה בין גרמניה והרוסים ביום 21 ביוני 1941 . באותו היום בבוקר השכם, נכנסה חמותי, עוד ישנתי והיא הודיעה שפרצה מלחמה, אמרתי לא יכול להיות! והיא הוסיפה כבר נפלו פצצות על פסי הרכבת ע"י מלץ. שכחתי להוסיף זה היה יום ראשון של השבוע.
יומיים לפני זה, ביום שישי 19 ביוני 1941 לפנות בוקר, אסרו במלץ 2 משפחות. שכן מולי, גוי ווסיל אבגוסטינוביץ גוי מאוד פיקח, היה סוחר חזירים ומייצר כל מיני נקניקים. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שבעת ילדיהם שלחו עם הרכבת לכיוון סיביר.המשפחה השניה יהודית, שמואל רוזנבאום. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שלושת בניו הקטנים שלחו לסיביריה. איזה יום עצוב.
אני קמתי מהר והלכתי לעבודה, באתי לשם רציתי לדעת מה נשמע בעיר, בקשתי עגלה ונסעתי לקרטוז ברוזה שם פגשתי את האשה מבלוצני והיא ספרה לי בלחש מה נעשה בתחנת הרכבת. שתי רכבות משא הקרונות גדושות כמו דגים מלוחים בחבית, נשים וטף וגם גברים. היה לי המון כסף. מסרתי לקופה וחזרתי הביתה עם פחד בלב מה יקרה לי מחר? הייתי שבור כולי כל היום.
ביום ראשון 21 ביוני פרצה המלחמה. רצתי לעבודה להיות בין הצבא ולראות ואולי גם לשמוע מה קורה? בדרך כבר ראינו אווירונים גרמניים, אבל עוד לא היינו בטוחים. אמרתי ראינו, הלכתי עם עוד יהודי, צבע שעבד אצל הצבא. הגענו למקום העבודה ראינו החיילים הולכים כרגיל למטבח לאכול ארוחת בוקר וחשבנו הכל שקר. לא לקח חמישה רגעים ונשמעה אזעקה והחיילים התחילו לרוץ כמטורפים, וכבר כל המכוניות יצאו עם אורות כחולים והאישור על פרוץ המלחמה בא !!
לחנות אצלי נכנס יהודי, סמל פוליטרוק שתמיד דיבר כאתאיסט, עכשיו נכנס ממש שחור מרוב צער ופחד ואמר אלי רק אלוקים יכול להציל אותנו. וסיפר לי על הנאום של היטלר ימח שמו, על השנאה הלוהטת נגד היהודים והקומוניסטים. על שאלתי איפה חזית, התשובה היתה אין חזית ואנחנו לא יודעים לאן ללכת, הכל מבולבל ואין קשר. בינתיים הם יצאו ליער קרוב לחווה. הצטערתי על הכסף שמסרתי ביום שישי...
בשעה שלוש סגרתי את החנות. לקחתי קצת מזון ואת הכסף של הפדיון מאותו היום ועוד כמה דברים ויצאתי הביתה וחשבתי: מחר בבוקר אחליט מה לעשות. רבות מחשבות בלב איש... בדיוק פגשתי יהודי שכן עם עגלה אבל לא חזרתי איתו לחנות... בגלל זהירות מהפתעות. כל הלילה היתה תנועת צבא, באמצע הלילה נכנס קצין שהיה חייב לי כסף ונתן לי מפתחות ביתו לקחת הכל בשבילי בעבור החוב! על שאלתי איפה החזית תשובה: אין חזית. הגרמנים קרובים מאוד!!!
לא ישנו כל הלילה, בבוקר השכם עוד הלכתי לראות מה עם החנות. הדרך כבר היתה מסוכנת הגעתי לשם, הכל היה כבר הרוס ושדוד על ידי הגויים שבסביבה. עוד נגשתי לבית הקצין, גם שם כבר לא היו אפילו החלונות ולא הדלתות והכל שדוד, חזרתי הביתה והאימה והפחד התחילו, הגרמנים כבר בפרוז'ני, בתי הסוהר נפרצו וכל האסירים חזרו הביתה, בתוכם גם השכן שלי וגם היהודים אבל לא המשפחות.
אף על פי שרציתי לסיים פרשת הרוסים נזכרתי בעוד כמה תמונות שרצוי לספר והלא התנתי בהתחלה שזה לא יהיה בצורה כרונולוגית. על כן אני מרשה לעצמי לחזור אחורנית.
כשהרוסים נכנסו אלינו, הדבר הראשון הם התחילו להתנקם ולבער את אלו שפעם התנגדו או היו חשודים, שהתנגדו לקומוניזם או היו חשודים שעזרו למשטרה לאסור קומוניסטים. בפולניה, הקומוניזם היה מחוץ לחוק, ומי שנתפש בפעילות העונשים היו כבדים מאוד. עכשיו הגיע הזמן להתנקם בהם. בעיירתנו היה שוטר פולני זקן די הרבה זמן לפני המלחמה היה כבר בפנסיה, אנטישמי די גדול בלי עין הרע, אני זוכר שהיה מתלבש בפרווה של עורות כבשים כמו כל הגויים והיה מסית נגד יהודים וחשדו בו שבינתיים הוא שומע גם סיפורים על קומוניסטים, ואת הידיעות היה מביא לאוזניים קשובות. ביום ראשון של סוכות בערך תשעה ימים אחרי בואם של הרוסים אסרו אותו והוליכו אותו לפרוז'ני, כאילו למשפט, בדרך היה יער. הכניסו אותו ליער ושם שברו לו את הידיים, ואת הרגליים וחתכו ממנו איברים והשאירו אותו ביער. ילדים לא היו לו אשתו נסעה עם עגלה והביאה אותו לקבורה.
נסעתי יום אחד לפרוז'ני ראיתי תמונה: כמה אזרחים תפסו שוטר והוליכו אותו.
פתאום התנפלו עליו אנשים. כמובן לא יהודים,. מכל הצדדים כמו זבובים, מבלי לדעת מאיפה הגיעו, עם חרבות וסכינים והתחילו לחתוך ממנו פסים פסים לכל אורך הגוף, חתיכות כבר היו על האדמה והוא עוד עמד על הרגליים עד שנפל והיה לערימת חתיכות...טוב אפסיק לעת עתה . ואתחיל עם הזמן המר והנמהר ביותר, ויהי חושך על פני כל הארץ, איפה שרק גרו יהודים.
[1] מבצע ברברוסה
