יום שישי, 1 באוגוסט 2008

יידן, האלט זיך

יידן, האלט זיך
יהודים , החזיקו מעמד


זכרונות שמואל מרדכי רובינשטין ז"ל





מאלטש 1939-1941
אושויץ 1943-1945
אבנזיי חורף 1945

הקדמה

זיכרונותיו של אבי נכתבו בשנת 1987, כשלש שנים לפני פטירתו בחג שני של פסח תש"ן (1990). אחותי הנהיגה מנהג כי לכל אחד מהנכדים תוענק חוברת הזיכרונות ביום הבר/בת המצווה שלהם/ן. לא עמדנו במשימה זו במלואה, אך בחלקה הגדול. מרבית הנכדים ביקרו במחנות ההשמדה ובמיוחד באשוויץ I ובביקרנאו, שם היתה חוברת זו למדריך פרטי וחלקם אף הקריאו קטעים מהזיכרונות לחבריהם. הם הנהיגו מינהג שבו כל אחד המגיע לבירקנאו חיפש בעזרת המפה שלנו את בלוק 18 והדליקו שם נר זיכרון לזכר כל בני המשפחה שניספו במחנה השמדה זה ובמקומות אחרים. הם הותירו אחריהם פתק עם שם והבאים אחריהם , שנים אחדות אחר מכן, מצאו את הפתק והדליקו את נרם שלהם. פינה אישית בתופת.
בכך הם תרמו להמשך הזיכרון - שזו מטרת הבלוג. שנדע כולנו ונזכור את הימים האפלים. זהו סיפורו של יהודי אחד ממאות אלפים, ממליוני היהודים שעברו מסלול בלהות דומה. קשה להכיל את הסיפור האישי ולא ניתן לתפוס את מכפלת כל הסיפורים האישיים. יהודי שאינו סופר, ומספר לתומו את אשר אירע לו, בהדגישו מה שחשוב לו. כך סיפר לילדיו, כך כתב וכך רצה שנזכור אותו.
הוספנו מפות ותצלומים, ונוסיף עוד בכדי להגדיל את הידיעה ואת ההבנה.
לא נשכח ולא נסלח!

מוטו

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני."
תהילים כג, ד'.

"... לעינינו ראינו מידי יום, אלפים, אבל אלפים חפים מפשע, נעלמים בארובה... היינו יכולים לראות בעינינו מה בכלל המשמעות של אדם... חשבנו שאנחנו נטושים. שהעולם, האנושות, הפקירו אותנו. ובמצבים כאלה גילינו דווקא הבנה גדולה ביותר לאפשרות של הישרדות. כי ראינו מה הם חיי אדם, והיינו משוכנעים שהתקוה נמצאת תמיד בתוך האדם, עד לרגע, כל עוד הוא חי. אסור לאדם לאבד תקוה כל עוד הוא חי. וכך בתוך כל הקשיים נאבקנו מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה. בתקוה שאולי בכל זאת נצליח לצאת מהתופת הזאת..."

פיליפ מולר, פס הקול של הסרט "שואה"

"פעם אחרת הייתי בעיר (מילנו, איטליה). הופיע מולי יהודי ומחבק אותי ואומר לי: אתה לא מכיר אותי אבל אני מכיר אותך, והודות לך נשארתי בחיים. לא פחות ולא יותר! ומספר, לא השגחת ולא שמת לב, איך שתמיד השתדלתי ללכת לעבודה בקרבתך. מאוד אהבתי לשמוע את העידוד שלך, את המילים החמות שלך "יידן האלט זיך". טיפסנו על ההר רעבים נחשלים במחנה אבנזי ואתה אף פעם לא אבדת את האמונה והבטחון."יהודים תחזיקו מעמד" בקרוב נשתחרר! וזה החזיק אותי בחיים ובזכותך נשארתי בחיים! זרם של חום התפשט בגופי, שום עושר בעולם לא יכול היה לתת יותר סיפוק מאשר המקרה הזה והמילים האלו... מפני שבאמת אף פעם לא משה ממני התפילה הזו."
ש' מ' רובינשטיין, "יידן האלט זיך"

לזכר

בלוג זה נכתב לזכר:
לזכר:

סבא: טודרוס בר' שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד, נפטר בגיטו פרוזני י"ד שבט תש"ג.
סבתא: חיה דבורה בת ר' אברהם אליה ז"ל.
אבא: שמואל מרדכי רובינשטין ז"ל שנלב"ע בפרדס חנה כ' בניסן תש"ן.
רעייתו ביילע לבית חומסקי הי"ד שנרצחה באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
אח: מאיר בן שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד בן שש, שנרצח באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
דוד: צבי הרשל רובינשטין ורעיתו חיה וביתם בלומה הי"ד שנרצחו עם כל יהודי קרטוז- ברזה ביער ברונו-גורה.
דוד: מאיר אליהו רובינשטין רעייתו לאה ושלשת ילדיהם הי"ד שנרצחו באשוויץ כ"ה שבט תש"ג.
בן-דוד: הנק (חנוך) בן מאיר אליהו בן 12 הי"ד שנרצח באשוויץ, י"א באדר תש"ג.
דודה: טייבל (יונה) לבית רובינשטין וארבעת ילדיה הי"ד שנרצחו באשוויץ, בכ"ה שבט תש"ג.
ובעלה בנימין הי"ד אשר נפטר בבית החולים במחנה הריכוז אבנזיי ימים ספורים לאחר השחרור מאי 1945.

הקדמה לחוברת בכתב

הקדמה
אבא כתב את זכרונותיו כאשר פרש מעבודתו בשנת 1978 , לאחר חיי עבודה מלאים. הזכרונות מכסים בעיקר את תקופת השואה, למן פלישת גרמניה לפולין בראשון לספטמבר 1939 וחלוקתה של פולין בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועד לעליתו ארצה לאחר תום המלחמה ב-1947.
אוד מוצל מאש, אשר שכל את כל משפחתו וניצל יחידי לאחר ששהה 27 חודשים במחנות ריכוז, מאשוויץ שבדרום פולין ועד לאבנזיי שבאוסטריה, שם שוחרר על ידי האמריקאים. חזק בנפשו ויהודי באמונתו, עמד בכל הקשיים וניצל בדרכי נס. הישיר עיניו אל מלאכי ההשמדה ויכל להם.
במשך השנים שמענו את הסיפורים וחיינו את האירועים כפי שסופרו בלשונו הציורית ותיאוריו החיים. אבא, שלא כאחרים, הרבה לספר על השואה והפך את האימה לסיפורים אנושיים, על התמודדות בקשה מנשוא תוך שמירה על צלם אנוש, אמונה באלוהים והומור.
זכרונות אלו נכתבו בעיקר לצאצאיו, ומטרת הספר למסור את הדברים לשמונה עשר נכדיו למען ידעו ולא ישכחו. הם, הענפים המתחדשים מאילן כרות, ילמדו את סיפורו של יהודי רגיל, אחד ממליוני יהודים שנזרקו לתופת והצליח לצאת ממנו חי ובריא בגופו ובנפשו. סיפור של התמודדות והתחכמות יומיומית על פי התהום עם מלאך המות ומשרתיו עלי אדמות.
כדי לשמור על חיוניות הסיפור ועל שפתו הבלתי אמצעית של אבא, השתדלתי לערוך את החומר מעט מאד ובדחילו. כמעט שלא שיניתי דבר מלבד שיבושי אותיות וכדומה. הוספתי מעט מפות הממחישות את הכתוב ומספר הערות.
בנוסף על סיפור השואה הוספתי פרק על העיירה מאלטש שנכתב ב-1985 ושילבתי ליקוטי סיפורים וקטעים ממכתבים שכתב. בסוף הספר נוספו שירים אשר אבא כתב ביידיש לפני עליתו ארצה, במחנה הפליטים שבסנטה מריה די בגניה, שבדרום איטליה. שירים אילו מצאתי בפנקס שדפיו הצהיבו בין ניירותיו של אבא לאחר מותו. חותני יעקב אורלובסקי, פיענח את הכתב, העתיקו ותירגמם לעברית. הבאתי אותם במקור ובתרגום.
חתמתי את הספר בעץ משפחה. העץ אינו שלם, חלק מהמידע חסר וענפיו גדומים, הי"ד.
שנים רבות נהג אבא לספר את סיפוריו בעל פה לתלמידי המדרשיה בפרדס חנה, ביום השואה וקיים מצות יזכור. סימלי הדבר, שבשבוע בו ישבנו שבעה על אבא, בשנת תש"ן, חל יום השואה והגבורה. יהדהדו דבריו בספר זה ולא יישכח לעד.
יהי ספר זה להנצחת זכר השואה, קדושיה וגיבוריה.
חיים רובינשטיין
ירושלים, תמוז ה'תשנ'ב

הערות העריכה:
הההערות בגוף הספר הוספו על ידי החתום מטה במטרה להבהיר מושגים לבני הדור השלישי, נעזרתי בכתיבתם בספרם של אוטא קראוס ואריך קולקא "בית חרושת למוות – אושוויץ", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"א. ובמקורות אחרים שיצויינו להלן. המפות נלקטו מאתרי אינרנט ומספרים.
חיים רובינשטיין
מקורות:
1. א' קראוס א' קולקא. בית חרושת למוות אושווויץ, יד ושם ירושלים, תשכ"א
2. לזכר קדושי פרוז'ני ובנותיה שנפלו מידי מרצחים טמאי אדם. כ"ד בשבט - כ"ז שבט תש"ד 1943 .30.1-2.2 ב'. ארגון יוצאי פרוזני והסביבה, דפוס אחדות, ת"א , 1955.


תצלום: משפחת רובינשטיין לפני השואה יושבים: טודרוס רובינשטיין ורעיתו חיה. עומדים מימין טייבל (יונה), הערשל (נפתלי) ושמאל-מרדכי (המחבר).

במקום מבוא

במקום מבוא

בדיוק עשרים יום אחרי שגמרתי פרק חשוב בחיים. אחרי הרבה שנים של תלאות ויסורים. אחרי שנים גם של שמחה אושר וסיפוק. הרבה שנים של עבודה קשה ועמל הגעתי לגיל פרישה. לא קלה היתה ההחלטה להפסיק לעבוד ולעבור לחיי בטלה. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. והזמן הוא היועץ הכי טוב. הוא מביא את הנימוקים המחייבים להחליט.
ועכשיו החלטה שניה: להעלות על הכתב את הזכרונות שלי והאירועים שקרו לי. אינני מתימר להיות סופר ואינני מתכוון לכתוב ספר וגם אין לי את הכשרון לזה. כוונתי היא לספר במילים פשוטות דברים שלא קורים כל יום והעיקר שבכוונתי, לכתוב, לספר, ולמסור לילדים שלי שהם עלי כל כך אהובים. אולי זה יהיה להם לתועלת ולקח בחיים בעתיד. לקח שהחיים הם לא דרך סלולה וזרועה רק בשושנים. ישנם גם קוצים וישנם גם מכשולים קשים ומרים. המסקנה היא מה שלא קורה לא צריך להיכנס למרה שחורה לא לאבד עשתונות רק תמיד לחפש ולמצוא עצה ודרך ולעבור כל קושי. תמיד לחיות בתקווה ובאמונה.
אמרתי שברצוני לספר זכרונות, הדבר הקשה ממתי להתחיל? הקושי השני הוא שאין לי שום רשימות והכל עלי להעלות מהזכרון ע"י זה זה יהיה לקוי בצורה הכרונולוגית. בסופו של דבר החלטתי להתחיל מיום פרוץ מלחמת העולם השניה יום ראשון לספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע.






שמואל רובינשטיין
פרדס חנה .20.1.81



מפה: ביאולורוסיה מסומנת בצבע אדום במזרח אירופה. היא כוללת את החלק המזרחי של פולין ערב המלחמה (מקור המפה: ויקיפדיה אנגלית


מפת ביילורוסיה הנוכחית. פרוג'אני מסומנת בעיגול בצד שמאל למטה (המפה: בריטניקה).


מפת חבל גורודנו: פרוז'אני, מסומנת בעיגול שחור בחלק התחתון של המפה, ומאלץ מסומנת בעיגול אדום לידה.

מאלטש:

מאלטש:
הערה מיוחדת בנוגע למקום איפה שנולדתי וגדלתי. המקום עיירה קטנטונת ושמה מלץ
[1], ביידיש מאלטש. בזמן הצאר הרוסי זה היה פלך גרודנה ובזמן הפולנים מחוז פרוז'ני וואיעוודסטווא פאליעסקע (.Wojewodstwo Polesk) ברסט ליטובסק.
העיירה מלץ היתה עיירה עניה בלי כבישים, ורחובות בוציים. הבתים היו בתי עץ קטנים, רוב הגגות היו מכוסים בקש וכשהיתה פורצת שריפה באחד הבתים, היתה סכנה תמידית שרחוב שלם או אחר ישרף. היתה תחנת מכבי אש פרימיטיבית מאד. אנשי מכבי האש היו מתנדבים. כמעט כל המתנדבים היו יהודים. השתדלנו מאוד לא לתת לגויים להשתתף במכבי האש בגלל פחד שהם ישתלטו על זה ועל ידי זה יתנקמו ביהודים ויגרמו ליהודים נזקים כבדים. בזמן של שריפה יש הזדמנויות פז כאלו בלי אפשרות להוכיח כוונות רעות.
בתי ספר לא היו. חוץ מבית ספר עממי פולני אחד ויחיד. ילדי היהודים לפי החוק היו נאלצים ללכת לבית הספר הפולני ביחד עם כל ילדי הגויים שהם היו רוב האוכלוסיה. האוכלוסיה הגויית היתה רוסית וסביבה המון כפרים קטנים ויותר גדולים, כולם כמעט בלי בתי ספר.
פה ושם היו בתי ספר של 3-2 כיתות. ילדי היהודים למדו יהדות אצל מלמדים שהיו מאורגנים כחדרים קבוצות של 15-20 ילדים. בין המלמדים היו יהודים תלמידי חכמים חלקם יותר מודרניים שידעו ללמד חוץ מתלמוד ותנ"ך גם דקדוק וגם מתמטיקה (שקראו לזה חשבון). חלק מהם היו יהודים די פשוטים שהם בעצמם לא ידעו הרבה. אך כשאין פרנסה אז גם ללמד ילדים זו פרנסה. רוב האוכלוסיה היהודית היתה עניה, ועניה מאוד. יהודים חיו ממלאכה כמו סנדלרות, חייטות, נגרות וכו'. וחלק חנוונים שמצבם היה יותר טוב.
מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל ציינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל, בשיבה טובה היה גאון עולם ובעל מופת אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם .
העיירה היתה שרופה מהמלחמה
[2]. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה ום ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.
בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה .אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד. הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.
כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה. הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה חדשה?
פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.
[1] Maltch, Maletch, Malec.
[2] העולמית הראשונה




מפת הסביבה של מאלטש. העיירות העיקריות : קרטוז ברזה, סעלץ ועיר המחוז פרוג'אנה (פרוז'ני) - לחיצה על המפה תגדיל אותה.