יום שישי, 1 באוגוסט 2008

בארי

תצלום: הפגנה בבארי, שמואל רובינשטיין הולך מימינו של נושא הדגל.


בארי:



העבירו אותנו ליד בארי, למחנה צבאי בשם פלזי. במחנה לא היו חיילים, זה היה מחנה עצום. מגודר היטב שאי אפשר או לכל הפחות היה קשה לעשות דברים שלא אוהבים עיניים. היתה יציאה אחת,דרך שער ראשי לכביש הראשי בארי- רומא.
הקומנדט היה בריטי, איש מסוכן, איש האינטיליג'נט סרוויס. האנשים "נעלמו" טיפין טיפין ביחד עם השמיכות והמיטות והמזרונים. היו זקוקים לצנורות בכדי לבנות גשר גישה לאניה בנקודה מסוימת. איפה לוקחים צינורות? בתוך המחנה עמד מיכל ענקי למים. בגובה רב על צינורות. התחלנו בשקט להוריד פה צינור, שם צינור, שהיה נדמה ששום דבר לא יקרה וכל צינור שהורד נעלם... כשלא קרה שום דבר אז הורידו עוד אחד ועוד אחד... עד שהמיכל התמוטט ונפל ברעש גדול.



למזלנו ללא אסון, זה קרה בלילה. אפשר לתאר ולהבין למצב רוחו של הקומנדט, הוא השתגע ממש. הזמין משטרה איטלקית והעמיד שמירה מסביב למחנה ומי שיצא עם איזו חבילה, היתה להם החוצפה לבדוק מה מוצאים. הרימונו קול, מה אנחנו במחנה ריכוז? ואירגננו שוב פעם צעדת מחאה, עם כל מיני סיסמאות. באיטלקית נגד הבריטים, והאיטלקים שנאו את הבריטים יותר מאשר אנחנו... הגענו בצעדה עד הקונסוליה הבריטית ושם עמדו וחיכו לנו מאות שוטרים. ואנחנו צעקנו וזעקנו, נגד הבריטים ואיטלקים התאספו סביבנו באלפים וזה עשה רושם עצום!



בלילה שכבתי לישון באו והעירו אותי, הצילו. העמיסו אוטו עם צינורות ומזרונים ואי אפשר לצאת. השוטרים עומדים בשער ואי אפשר להזיז אותם... בחצי השני של הצריף שלי היה לאחד מכולת. דפקתי לו בדלת, לקחתי ממנו נקניק גדול, כיכר לחם ובקבוק וודקה, ואני יוצא בראש חצי "שיכור ושמח" ושר... ולמלווים אני אומר למחות כפיים, יש לי "יום הולדת"... ואני בא לשער ישר לצריפון של השוטרים והם ראו את "השלל"... נכנסו בפנים והתחילו לשתות ולאכול. בחוץ נתתי רמז והאוטו יצא לשלום... אחד השוטרים הרגיש שאוטו יצא... והוא רצה לרוץ, ואני תופס אותו בשרוול ומראה לו שהוא טיפש, זה היה אוטו שנסע על הכביש הראשי, והוא נרגע...



אחרי כמה ימים קרה עוד פעם אותו הדבר. צריכים להוציא עוד פעם משאית עם סחורה....שוב באו אלי ואני לוקח את אותה התרופה אבל לא יום הולדת, סתם יום שמח. אבל היו הרבה שוטרים, חלק מהם לא רצה להכנס פנימה, רק לעמוד בפתח נשארתי גם אני בחוץ. מאחורי השניים שלא רצו להכנס. הודעתי קודם להפעיל את המשאית, ולפרוץ. אפילו לסכן אנשים, לא יקרה שום דבר. התחילו לשתות ולאכול.



הרגשתי שהמכונית מתקרבת, תפסתי את שני שוטרים וזרקתי אותם בצחוק לתוך הצריף וגם אני נכנסתי איתם ומישהו סגר לנו את הדלת, והאוטו יצא... ראינו שהענין לא ילך ככה, צריכים להיפטר מהקומנדט... מה עושים? קראתי לוועד המחוזי והעליתי הצעה לסדר שביתת רעב. הטבחים שיבשלו כרגיל, רק אף אחד לא יעיז לבוא לקחת את האוכל. ונודיע לקומנדט שאנחנו "מיעצים" לו שלא יבוא למחנה, שלא יקרה לו שום דבר. וזה הודענו לו ברגע שהשביתה פרצה. בשקט הודענו לאנשים להכין להם אוכל שיאכלו בבית ובשום אופן לא בחוץ ולא מהמחנה. הקומנדנט בשעה עשר, שלח "לבקש" שיתנו להכנס למשרד, לכמה רגעים הוא זקוק למשהו הודענו לו שלכמה רגעים הוא יוכל להכנס ואנחנו "נשמור" עליו שלא יקרה לו שום דבר?
הצבנו שתי שורות גברים מהשער עד המשרד, כולם עם מקלות מרחוק. עמדו אנשים וצעקו, הבן אדם היה מפוחד כמו ארנבת, ממש רץ כמטורף, לקח מה שלקח והסתלק.



הוא הודיע על המצב לרומא ולמחרת היום באה וועדה מרומא, לוויא גרובא, בבארי לחקור מה קרה. האנשים סיפרו שהקומנדט מתנהג איתנו כמו נאצי וחושב אותנו כאסירים. אחד מהם אמר, אנחנו יודעים שיש ביניכם "איש אחד ישר מאוד", רובינשטיין שמו, היינו רוצים לשמוע את דעתו. רמזתי לחברה לא לגלות אותי. אני צריך להשאר ה"ישר"... ולא יצאתי אבל הקומנדט לא בא יותר למחנה. לאן שלחו אותו לא ידענו...



הורידו את המשטרה מסביב למחנה. וכל הפעולות בנוגע לעליה התנהלו לפי הצרכים, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לפעול בכדי לעלות לא"י. כל רכושי אז היה עשרה דולר. החלטתי לקנות רדיו. נסעתי לבארי. היה קו מיוחד אוטובוס, שיצא כל חצי שעה מהמחנה פאלזי לבארי ובחזרה. אני מציין שבאוטובוס הזה, היו נוסעים רק יהודים. קניתי רדיו ונשאר לי כסף רק בשביל לקנות כרטיס בכדי לחזור למחנה.



באתי לאוטובוס, עוד לא היה שם אף בן אדם חוץ מהנהג על יד ההגה. ובחוץ עמד מוכר הכרטיסים, קניתי את הכרטיס, ונכנסתי לתוך האוטובוס והתיישבתי מאחורי הנהג. מצאתי על הספסל ארנק מלא. לקחתי את הארנק וחשבתי קודם כל של מי זה יכול להיות? והיה ברור שזה איבד אחד הנוסעים, החלפתי ספסל וישבתי בצד השני ומול הספסל של המציאה. פתחתי את הארנק והיה מלא דולרים. עכשיו התחילה "המלחמה" בין היצר הרע, והיצר הטוב?... היצר הרע: התעשרתי, רד מהאוטו ולך ותשמח, היצר הטוב: זה כסף יהודי ודע את העוגמת נפש של היהודי? החלטתי להשאר במקום, אם לא יבוא היהודי עכשיו, אבוא למחנה ואתלה מודעה שמצאתי ארנק עם כסף,ואחזיר נגד סימנים. מההתרגשות, כל ה"תוכניות" מוכנות. האוטו התמלא מפה לפה, ואין שום שמועה על אבידה.



הנהג הדליק את המוטור, והמוכר כרטיסי נסיעה כבר נכנס לתוך האוטו. אני ראיתי יהודי נמוך רץ בלי נשימה, אמרתי בליבי: זה היהודי שאיבד את הכסף"! הוא הגיע לאוטו, בעומדו על המדרגות הוא התכופף והסתכל מתחת לספסל, ועל הספסל וספק ידיים והכריז בקול בכי! "האשה השמנה גנבה כספו". ואני אליו: אדוני, האשה השמנה לא גנבה את כספך, והוא בגרמנית שלו: "רק האשה ולא אחר גנבה את כספי", ואני עוד פעם:"לא אדוני" והוצאתי את הארנק ושאלתי:" זה שלך?" והוא שוב עם בכי: כן זה כל רכושי, ומתחיל להגיד לי סימנים, בפנים יש מפתחות. ואני חשבתי שאלו חתיכות זהב... אמרתי לו:" אני לא צריך שום סימנים ברגע שראיתי איך שרצת, מרחוק כבר ידעתי שהארנק שלך" ומסרתי לו את הארנק, כל האנשים קמו על הרגליים לראות ולשמוע את ה"טיפש"... היהודי פנה אלי: כמה אני רוצה שיתן לי?אמרתי: אדוני אם הייתי מוכן לקחת ממך משהו? לא הייתי מחזיר לך את הארנק בכלל. ותודה רבה לך אתה לא חייב לי שום דבר. ומאוד שמחתי שנפל בידי הנסיון... שיכולתי לעמוד בו ויכולתי לשמח לב יהודי ואולי להציל חייו.