"העובד"

"העובד":

ערב אחד אני הולך ברחוב ורואה התקהלות של אנשים, ניגשתי וראיתי שלושה אנשים שבאו מרומא לארגן את "העובד". עמדתי מן הצד ושמעתי מה שלא היה "מה לשמוע"... למחרת היום עמדה להתקיים ועידה מנציגי כל הפליטים. בעיר "בארי" בהשתתפות נציגים, חברי הסוכנות הציונית מארץ ישראל, גם על זה דיברו וסיפרו מה שקודם לא ידענו. ובמקום החליטו ובחרו שלושה או ארבעה נציגים "מהפראים".
בתוך אלו מישהו הציע גם אותי להיות נציג, לא חשבתי על זה וגם לא ידעתי שמישהו מהאנשים מכיר אותי. בחרו בי ללא הסכמתי, במילא לא היה מה לעשות.
אחרי האסיפה הזמנתי את שלושת האורחים מרומא אלי הביתה והתחלתי לשאול ולהתעניין מזה בכלל "העובד"? מי בהנהגה? מה הם עושים וכן הלאה וכך הקמנו את "העובד". למחרת נסענו לבארי לועידה, שם פגשתי הרבה מכירים וידידים ותיקים הועידה נמשכה שלושה ימים. דיבורים ומלל היה מספיק. מעשים ותכלית, שום דבר ומה ששהינו יותר במחנה ראינו שהעליה לארץ ישראל, בלשון המעטה, לא קרובה.
חזרנו כל אחד למחנה שלו והחלטתי לקרוא לאסיפה של כל ה"פראים" בשבת אחרי צהריים ולמסור להם דין וחשבון. לספר על מה דיברו וגם להציע הצעות מה עלינו לעשות, בכדי שאחרים לא יגזלו ויגנבו את חלקנו, ולגלות את הגנבים האמיתיים... היתה אסיפה מאוד מוצלחת, קודם כל האולם היה מלא מפה לפה, זו היתה הפעם הראשונה שהאנשים התארגנו והתלכדו. נעשה כוח ומחקו את החותמת "פראים"! דרשנו בחירות לוועד חדש ובחרו ועד חדש, אני עם עוד שני חברים נכנסנו לוועד, בנוסף לנציגי הקיבוצים. הדבר הראשון ביקשתי דו"ח מהחנויות, ומיתר הדברים. כשחברי הועד הקודם ראו שאנחנו לוקחים את הענין ברצינות, הם ניסו בצורה "אלגנטית" לשחד אותי. אמרתי: רבותי, זו לא שאלה או בעיה של איש אחד, זאת בעיה של חמישים אחוז מאנשים. אלו אנשים שגזלו מהם כל הזמן את הזכות מכל עזרה, הדביקו להם שם של "פראים" ותווית של "גנבים". בינתיים על חשבונם אתם עשיתם מה שרציתם כבתוך שלכם, הלאה זה לא ילך ככה. בדלית ברירה בחרו בי כמנהל על שתי החנויות. בבתי המלאכה של החייטים, היו נותנים להם בד לתפור חולצות. הם היו גונבים חצי מהבד ומהיתר הם היו צריכים לעשות את מכסת החולצות. במילא יצאו חולצות תואמות, לגופו של כריסטוס על הצלב...
נכנסתי לחנויות ומסרתי להם את "האני מאמין" שלי"! הזהרתי אותם שיתנו את הדין על כל גרוש ואם לבדוק שיסמכו עלי אדע איך... שנית מחירים, אני אקבע, וזה יהיה מפורסם על לוח! ניכנסתי לבתי המלאכה ונתתי הוראות מה ואיך לעשות ושיעזבו את הדרכים הקודמות ואני אדאג שכל אחד, ירוויח מה שמגיע לו! ביושר אבל לא בגניבה. אירגנתי עוד בתי מלאכה וכל מיני קורסים ללימוד מקצוע והעיקר שיפסיקו להסתובב ברחובות כסהרורים. מפני שהתחילו להופיע מקרי רצח ועושי דין ומשפט לעצמם, וכל מיני דברים שליליים מתוך בטלה ללא סיכויים לעליה, וללא מוצא אחר. פתחתי מספרות שכל אחד יוכל להסתפר ולהתגלח במחיר מינימלי ביותר.
שיעורי נהגות, חשמל, כריכה, וזה מאוד מצא חן בעיני הנהלת האו"נרא, והם נתנו לי כל עזרה, באתי במגע עם הגו"ינט, גם הם עזרו לי, ובאופן מיוחד שליחי ארץ ישראל שמחו על הרעיון, העיקר להחזיק את האנשים במסגרת ולהוציא אותם מהשיעמום של מוצאי שבת. היינו אוספים את האנשים ומסדרים ערב. זה עשיתי בארבע מחנות, והמרחק ממחנה למחנה כעשרים ק"מ. מתי שרציתי קבלתי ג'יפ עם נהג, והיה לי מכתב מהמנהל הראשי של האו"נרא בדרום איטליה, מר צימרמן. ומכתב המלצה לכל מחנות הפליטים בכל איטליה, להגיש לי כל עזרה שאבקש. חוץ מרכב לא בקשתי מאף אחד אפילו ארוחה אחת, וללא שום כסף, בכדי שלא ידביקו בי שום כתם או חשד של אי יושר. קיבלתי משכורת שלושת אלפים לירטות לחודש מהג'וינט. הכי הרבה אהב אותי מר צ'יעס, גוי מאוד פיקח, נציג או"נרא יליד הודו, נתין בריטניה, והוא היה אחד מהאיטליג'נס סרוויס.
יום אחד קראו לאסיפה כללית של כל עובדי או"נרא ושליחי ארץ ישראל הרשמיים, והיחידי שלא היה שייך להם, הייתי אני. מעט מאוד הבנתי מה שדברו שם מפני שדיברו אנגלית. באמצע האסיפה, ניגש אלי מר צ'יעס והציע לי משכורת מטעם האו"נרא. שאלתי כמה תתן לי? אמר שלושת אלפים לירטות לחודש, זה היה בערך עשרה דולר... אמרתי לו, לא תודה. הופתע מאוד מתשובתי החדה, על המקום, מבלי לחשוב. שאל אותי: למה? אמרתי לו, תראה שלושת אלפים לירטות אני מקבל מהג'וינט, חשבתי שתציע לי ששת אלפים, הייתי לוקח ממך ומתפטר משם. ואם זה אותו דבר, אני נשאר במקום הישן. אמר לי תראה לפליט, איננו יכולים לתת יותר משלושת אלפים לירטות, קח משני המקומות... אמרתי לו יש לי ביום רק שתיים עשרה שעות ואני לא יכול לעבוד כפול ביום אחד, ואני לא יכול לקחת שתי משכורות בעד אותו יום. הוא ממש יצא מהכלים ולקח אותי ביד, להוביל אותי לצימרמן שהוא היה הראש של כל הדרום. והציג אותי לפניו וסיפר לו כל הסיפור... אמרו על צימרמן שהוא "נאצי" והוא "שונא ישראל" וכל מיני דברים רעים עליו, והיתה ביניהם דיעה "שכל הפליטים הם גנבים ושודדים ומה לא?" ופה הוא מוצא יהודי שלא רוצה לקחת כסף, אפילו באופן רשמי. ההיפך מכל הסיפורים.
ניגש אלי לחץ לי את היד, ונתן לי את המכתב. ספרתי את זה לאחד השליחים הבלתי ליגלים בין הפליטים, קראו לו חיים אפלבוים, השם האמיתי שלו היה אברהם הקליס. היה בן אדם ישר, ומאוד אהבתי אותו. הוא העריך מאוד התנהגותי. ואמר לי אם אני זקוק לכסף יתן לי כמה שארצה... אמרתי תודה אני מסתפק עם מה שיש לי... ואני מאוד שמח וגאה שלא לקחתי מאף אחד.
בין פקידי האו"נרא היו גם מתנדבות בחורות יהודיות מאנגליה. מ"ג'ויש רעליף יוניט" [[Jewish Relif Unit אחת מהן היתה בסנטה מאריה דיבגני. ושמה חנה אטינגהאוזן. כולם קראו לה חנה'לה. היא לא עבדה לפי השעון, שמונה שעות. אפשר היה לפגוש אותה ולהטריד אותה לפנות בוקר, ולמצוא אותה במשרד גם בשעה עשר, ובאחת עשרה בלילה, ועזרה לכל אחד. תמיד היתה מלובשת בבגדי צבא, ותמיד עם אותו חיוך על הפנים. היא היתה אחראית על המחסן של החומר גלם. התעמולה העוינת נגד הפליטים, שהם גנבים "קטנצ'יקים", כאילו פושעים פרופסיונלים. היו בודדים ואלי יותר מבודדים, שגרמו לשם רע לכלל הפליטים, וזה השפיע במידה מסוימת גם עליה. לא היה לה אמון לאף אחד. הייתי זקוק לעזרתה הן בענין חומר הגלם והן בתור מתורגמנית ביני ובין האנגלים. לא לקח הרבה זמן והיא השתכנעה שאני לא פושע ב"ה ולא גנב, וראתה בי כאחד שרוצה טובת הכלל. מי שבא לבקש משהו, דרשה להביא אישור ממני ומאוד עזרה לי. הצלחתי להנהיג סדר בכל מקום.
הקומנדט[1] של המחנה פליטים היה גוי בריטי, גם הוא העריך את עבודתי.
התקרב הפסח הראשון, והיתה דאגה גדולה איך לסדר פסח כשר, ושאנשים לא יסבלו רעב? פנו לג'וינט, ומנהל הג'וינט אמר שיתן בשביל המטבחים הכשרים אלפיים לירטות לאיש, ולמטבחים הטרפים יתן רק 500 לירטות לאיש, שזה היה בערך דולר ורבע... נעשה רעש וקמו צעקות, התיתכן הפליה שכזו? וחוץ מהצעקות, אף על פי שלא השתייכתי לא לאגודה ולא למזרחי, רציתי בכל נפשי ביחד עם בודדים אחרים להכשיר את כל המטבח. נסעתי אני עם יהודי יוגוסלווי, היה לו תואר ד"ר, לצערי שכחתי את שמו, אדם הגון היה ונחמד מאוד. נסענו לרומא למנהל הראשי של הג'וינט, נדמה לי, ששמו היה ד"ר שוורץ. לקחתי איתי, שני עיתונים אמריקאיים ביידיש "זא יורקער מארגנזשורנאל" (מורגנז'ורנל) ו"טאג בלאט". היה שם קול קורא מטעם הג'וינט ליהדות אמריקה, קול קורא "קורע לבבות", "רבבות פליטים רעבים, עירומים ויחפים, הפסח מתקרב וצריכים מצות, בשר, ויין" וכן הלאה וכן הלאה. באנו אליו בלי לבקש שיוסיף לדתיים, אף על פי שגם אלפיים לירטות היה סכום מצחיק. דרשנו רק את תיקון האפליה שכל יהודי יקבל אותו הדבר, בכדי לאפשר לנו להכשיר את המטבחים לכל הפחות לפסח ואולי על ידי זה הם ישארו כשרים... והוא ד"ר שוורץ בשלו. הדתיים יקבלו מפני שהם מקבלים חיי דת, ואלו מקבלים חמש מאות לירטות, בכדי שגם להם תהיה ארוחה אחת חגיגית ולא עזרו שום נימוקים, אי אפשר להבדיל בין יהודי ליהודי, יש הבדל בין טרף ובין חמץ בפסח.
לא עזר שום דבר. הוצאתי את "הנשק האחרון והכבד שלי"... ואמרתי ד"ר שוורץ:
שתדע בשעה שאתה תשב לסדר עם כל התענוגות, בדרום איטליה תתקיים צעדת מחאה ענקית עם דגלים שחורים ונקרא לכל עיתונאי איטליה שיצלמו ויראו את לעולם כולו... ואני מוציא את שני העיתונים האמריקאים ואני אומר הפעולה שלנו תעזור לכם! והוא קפץ, כאילו נחש נשך אותו, והוא עם צעקה אלי: אתה תהיה אחראי לכל דבר שיקרה. ואני מלא בטחון ובשקט אמרתי: ד"ר שוורץ, בקשה קטנה לי אליך.
תעשה לי הכל, רק לאושוויץ אל תחזיר אותי... והלכנו.
אבל כסף אין לי... הלכנו למרכז אגודת ישראל ושם סיפרנו את המצב, ובקשנו עזרה. הם היו מוכנים לתת הרבה עצות, אבל לא כסף. סיפרתי להם מה שהיה אצל ד"ר שוורץ. אחד מהם אמר לי זאת התרופה הכי טובה, אל תדאגו תקבלו כסף!
בינתיים חזרנו עם ידיים ריקות. רק הגענו למחנה שלנו, בישרו לנו שהג'וינט שלח בשביל כולם אותו הסכום אלפיים לירטות לכל אחד... יצאנו והכשרנו את כל המטבחים! העמדנו משגיח כשרות.
על יד אחד המטבחים, מצד אחד היה משרד הקומנדטורה, רק קיר משותף הפריד. ומצד השני, כשלשה מטר מהמטבח, היה הדואר. יום האחרון של חול המועד, ישבתי בדואר וכתבתי מכתבים. באה בריצה חנהל'ה: בוא תציל, במטבח ממש שפיכות דמים, רוצים "להרוג" את המשגיח ואת הטבחים, התפשטה ידיעה שמחר לא יהיה אוכל... אני קמתי ורצתי למטבח ושם ממש מלחמה. הרימותי את הידיים למעלה וצעקתי: רבותי שקט!!
כמו במקל קסם, נעשה שקט. אני מבקש לדעת על מה הריב? אמרו לי מפני שמחר לא יהיה אוכל. אמרתי: אם ככה יהיה לכם זמן לעשות את המלחמה מחר, למה היום?
אני מבקש מכם, קחו את האוכל ולכו הביתה, ואני מבטיח לכם שגם מחר יהיה לכם אוכל, חג שמח! כולם לקחו את האוכל נרגעו הרוחות והלכו כל אחד לביתו.
הקומנדט עמד בקומה העליונה וראה את כל זה... אמרתי לחנהל'ה, עכשיו אין הרבה זמן, בואי איתי, שיתנו לנו ג'יפ וניסע מהר לסנטה צזריה. גם זה, מחנה פליטים מרחק מאיתנו כ 25 - 30 ק"מ ושם היו שני יהודים יקירי נפש, שליחים מארץ ישראל מטעם המזרחי, אלנר וברוך דובצקי ז"ל, שניהם ממש צדיקים, עדיני נפש.
באנו לשם, סיפרתי להם מה שקרה, ומה שעלול לקרות מחר, אם לא יהיה לנו כסף.
הם נתנו לי עשרים אלף לירטות, וממש "טסנו" חזרה. באנו לקומנדט, זה היה כבר לפנות ערב, נתתי לו את הכסף ובקשתי ממנו שמחר לפנות בוקר שישלח אוטו ויתן לנהג את הכסף, שיביא דגים. בבוקר הגיעו הדגים למטבח, והחג עבר בשלום.

באחד הימים הגיע משלוח גדול של בגדים משומשים מארץ ישראל. באה אלי חנה, לשאול מה לעשות עם זה? אמרתי לה קודם כול, לא להכניס את זה למחסן הכללי, מפני שאת החצי מיד יגנבו. להכניס את זה לחדר ריק אחר ולסגור הייטב. לא לחכות הרבה זמן, מיד להתחיל למיין ולחלק. שמעה בקולי, הכניסו את זה לחדר גדול בבנין של הקומנדנטורים. בחרו בי ובעוד יהודי, סמסונוב שמו, יהודי ישר מאוד. הסכמתי בתנאי אחד, שגם חנה תהיה שם במחסן ושהמפתח יהיה אצלה ורק אצלה. ואם היא היתה צריכה לצאת, בקשנו שהיא תסגור את הדלת. ואנחנו עבדנו כמה ימים. מייננו את הבגדים, חילקנו את זה לחבילות, לפי ערך הפחות או יותר, הלבשת גברים לחוד והלבשת נשים לחוד. כל החבילות היו ממוספרות, כל מספר שתי חבילות 1-1 2-2 האוכלוסיה היתה חצי חצי. חצי קיבוצים וחצי בלתי מאורגנים.
חצי מהחבילות, מסרנו מיד לקיבוצים, איתם זה היה קל, הם לקחו את זה במאורגן וחלקו את זה ביניהם. את החצי השני חילקנו לפי הגרלה. שמו מספרים בתוך התיבה וכל אחד איזה מספר הוציא וקיבל חבילה עם אותו המספר. זה התחלק כל כך יפה ובשקט, שלא שמעו מאף אחד מילה רעה או ביקורת. הציעו לי לבחור מה שאני רוצה או צריך, אמרתי אני לא לוקח שום דבר. אז, אני חושב התאהבה בי חנה. זה עשה עליה רושם עצום. מדבר נוסף היא התרשמה, שתמיד ראתה אותי באותה חולצה והיא תמיד הייתה נקייה... ולא ידעה את הסוד, איך אני עושה את זה. עד שיום אחד היא "העיזה" לשאול אותי... אמרתי לה פשוט ביום, אני לובש אותה ובערב אני יורד לים מכבס אותה ובמשך הלילה היא מתייבשת ואני שוב לובש אותה...
יום אחד באו אלי בעלי המלאכה להתאונן שחסרים להם כלי עבודה, והיו זקוקים לסכום כסף רציני בכדי לספק את כל זה. ביקשתי רכב, בדרך כלל זה היה ג'יפ.
ונסעתי ללעצ'ע [[Lecce זאת עיר בדרום איטליה, כחמישים ק"מ מסנטה מריא דיבג'ני. נגשתי למיסטר צ'עס ואמרתי לו שאני צריך כסף בשביל כלים. שאל כמה אני רוצה אמרתי כ- 30 אלף לירטות. מבלי להגיד מילה נתן לי את הסכום מבלי לקחת ממני קבלה. נסעתי לבארי [[Bari זאת היא עיר נמל, כמאה או מאה ועשרים ק"מ מהמחנה ונכנסתי לחנות גדולה מאוד עם כלי עבודה. מה שרציתי היה שם. כל דבר שלקחתי ביד, כמה שביקש אמרתי חצי, או קצת יותר מחצי, והמוכר "לא רוצה" ו"לא יכול" ובסוף הסכים. ככה בחרתי כל מה שהצטרכתי. הוא הכין חשבון ויצא עשרים ושמונה אלף לירטות. אמרתי אין לי יותר מעשרים ושתיים אלף. והמוכר מה זאת אומרת, איך הוא יכול? זה בלתי אפשרי?! וכן הלאה וכן הלאה ואני בסדר אם אתה לא יכול אז לא אקח. אם ככה בסדר כך, ונתן לי. ספרתי לי את הכסף ואמרתי לו את ההפרש להוריד מהחשבון. והוא אלי מראה לי עם אצבע על הראש: אל תהיה טיפש, זה בשבילך? ואני לא מבקש, תוריד את זה מהחשבון. חשבתי שהוא משתגע, כל כך חרה לו. הוריד את הסכום ששת אלפים לירטות. לקחתי את החשבון בנסיעה חזרה, עצרנו בליצה ומסרתי את החשבון עם העודף למר צ'עס. התפלא: אני לא יודע על הטפשות שלי או על יושר שלי! בכל אופן מאז היתה לי גישה חופשית אליו. בענין כסף עד היום, יש לי מכתב המלצה ממנו שנתן לי כשהצטרכתי לנסוע בפעם הראשונה לאנגליה, איזה מכתב חם לשגרירות האנגלית ברומא. לא היה לי פספורט ולא שום דוקומנט, נכנסתי לאו"נרא והם נתנו איזה נייר כתוב, עם כל מה שאמרתי להם...
ועל הנייר הזה קבלתי את הויזה האנגלית, השוויצרית והצרפתית.
יום אחד נסעתי העירה לליצ'ה, לקנות סחורה בשביל החנויות. הסתובבתי ברחובות, אבות אבותי לא חלמו להיות שם, וגם אני לא... אני רואה המון אנשים אבל לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. פתאום בא מולי בן אדם מחבק אותי ומתחיל לנשק אותי, ואומר לי, אתה זוכר שסחבת באושוויץ על הגב, בן אדם עם רגל שבורה בזמן ההפצצה? זה אני, שמי בוצ'ן... מאוד שמחתי, עוד יהודי נשאר בחיים שעזרתי לו, ב"ה, הודו לה' כי טוב! עשיתי את הקניות שלי ונסעתי הביתה. אני בא למחנה, מוסר את הסחורה לפי קבלות ומתיישב לעשות חשבון עם הכסף. חסר לי 6,000 לירטות. אני מתבייש לספר, ומפחד שיחשדו בי ש"גנבתי" את זה, למחרת בבוקר הלכתי ולקחתי איתי יהודי יוגוסלווי, הם ידעו לדבר איטלקית כשפת האם שלהם. ונסענו לליצה, לאותה החנות שחשדתי ששם טעיתי בחשבון. אני מדבר ליהודי והוא מתרגם ומוסיף ...משלו: הקופאי בשלו, לא היה לו מיותר בקופה ואצלו זה לא נשאר. ואנחנו יוצאים החוצה בלי כסף אמרתי ליהודי: אתה יודע למה לא קבלתי כסף? מפני שאתה מדבר יותר מדי טוב אטלקית. וחשבתי בליבי: ועוד יותר בגלל התוספות בדיבור שלו... השארתי אותו בחוץ ונכנסתי עוד פעם ואמרתי לקופאי שיביא לי את בעל הבית. הבעל בית בא, ואני עם הידיים והרגליים, מילה איטלקית ומילה ביידיש ואנגלית ומראה לו אני איש עני והוא עשיר ורוצה ששת אלפים לירטות שלי? הוא הסתכל עלי ושאל את הקופאי משהו והוא ענה משהו ופתח את הקופה ונתן לי את הששת אלפים לירטות. יצאתי החוצה והראיתי את זה ליהודי חשבתי שהוא משתגע...
פעם אחרת הייתי בעיר. שוב הופיע מולי יהודי ומחבק אותי ואומר לי: אתה לא מכיר אותי אבל אני מכיר אותך, והודות לך נשארתי בחיים לא פחות ולא יותר!
ומספר, לא השגחת ולא שמת לב, איך שתמיד השתדלתי ללכת לעבודה בקרבתך. מאוד אהבתי לשמוע את העידוד שלך, את המילים החמות שלך "יידן האלט זיך". טיפסנו על ההר רעבים נחשלים במחנה אבנזי ואתה אף פעם לא אבדת את האמונה והבטחון.
יהודים "תחזיקו מעמד", בקרוב נשתחרר! וזה החזיק אותי בחיים ובזכותך נשארתי בחיים! זרם של חום התפשט בגופי, שום עושר בעולם לא יכול היה לתת יותר סיפוק מאשר המקרה הזה והמילים האלו... מפני שבאמת אף פעם לא מש ממני התפילה הזו.
המילים האלה היו אצלי כתפילה מתמדת "יידן האלט זיך" (יהודים החזיקו מעמד).
"מיר וועלן זיי איבערלעבן!" (אנחנו נבלה אותם). בשעת מעשה אלו היו כאילו דברי סרק, עכשיו קבלתי אישור חי שזה השפיע וזה עזר. בע"ה, עוד רבבות פעמים!! לא לשם זה באתי העירה, באתי לקנות סחורה. הלכתי לחנות לקנות חבלים וכל מיני חוטים. קניתי בסכום כסף רציני מאוד, הגוי עשה את החשבון, העמסתי את הסחורה על האוטו, ואני רוצה לשלם את החשבון, והגוי אומר לי, לך לשלום כבר שולם. אני טוען שלא שלמתי. והוא טוען ששילמתי וכבר קשקשתי כמה מילים אטלקיות, אני בשלי והוא בשלו. ואני שואל אותו פרלי טדסקו? אתה מדבר גרמנית?
ואני רוצה להסביר לו בגרמנית שלא שלמתי, והוא מראה לי צ'ק ומסביר לי הוא ילך לבנק ויקבל את הכסף, אז הבינותי את הטעות שלו הוא הוציא את הקופה מהמגירה ומתחת לקופה היו מונחים דפים וצק אחד נדבק לקופסה. כשהחזיר את הקופסא למגירה נשאר הציק על השולחן ובו היה רשום בדיוק אותו סכום כמו שאני הצטרכתי לשלם, אז הוא חשב שזה הציק שלי... הראיתי לו שהציק לא שלי. אז הוא תפס את הראש בידיים ויצא מחוץ לשולחן וחיבק אותי ועם התפעלות קרא פולונזי "פולני" אמרתי לו: נו פולונזי, העבריה.! לא פולני, יהודי!! עשר פעמים עבר על המילה העבריה, ליווה אותי עד לאוטו ונפרד ממני עם נשיקות.
הידידות ביני ובין חנהל'ה הלכה וגברה. אנשים ברחוב דברו שאנחנו "מתחתנים".
חנה אפילו לא חלמה על זה ואני לא ניסיתי עוד אפילו לרמוז בכיוון הזה...
כולם חשבו אותה ל"עשירה" מאוד ולא ידעו שכל רכושה זה הבטלדרס והחצאית הצבאית מה שהיא לובשת... המשכורת שלה זה היה דמי כיס, כמה לירות אנגליות, שהיא היתה מקבלת כל חודש, בקבוק וויסקי ארבע מאות סגריות אמריקאיות וארבע מאות גרם שוקולד. זה היה כל המשכורת שלה. אוכל היתה אוכלת עם כל הפקידים בחדר האוכל של האו"נרא. היות שהאוכל היה טרף, אז היא חיה על לחם עם מרגרינה וריבה, וכוס תה שהטבח היה מרתיח באופן מיוחד השבילה בקופסת פח. את הוויסקי היא "תרמה" לגויים, הם אהבו את זה, את השוקולד היתה נותנת לאישה זקנה שחיה במחנה. את הסיגריות היתה מחלקת לכל מיני אנשים. לי לא נתנה מפני שידעה שאני לא מעשן... אסור היה לי אפילו לרמוז לה שאפשר למכור את זה ולקבל הרבה כסף.
העליה לארץ ישראל התנהלה במחתרת ובסודיות גמורה. הבריטים לחמו בכל האמצעים נגד העליה. בכל מחנה פליטים היה חלק מפקידי האו"נרא אנשי בולשת, וכל תפקידם היה לבלוש אחרי אנשים העוזבים את המחנות. ולהשיג מקומות איסוף של המועמדים לעליה. האנשים התחמקו מהמחנות בשקט, שמותיהם הופיעו כאילו קיימים ובמטבח היו מקבלים מנות מזון כאילו כולם נמצאים ואוכלים! את עודף האוכל, היינו נוסעים ואוספים את זה מהמטבחים ואת זה היו מעבירים לאוניות בשביל העולים הבלתי ליגליים. קרו המון קוריוזים, והיו המון מכשולים. פעם הובלתי עשרה איש מסנטה צזריה לבארי, משם היו מעבירים אותם למקום שבו תעגון האניה. באיטליה האוכל היה אז על כרטיסים במנות זעומות ובדרום איטליה היה המצב מאוד קשה.
רוב האוכלוסיה היתה עניה מאוד, במילא היה פיקוח, בדרך היה מחסום ומשטרה עצרה אותנו. ירדתי מהאוטו, ושאלתי מה הבעיה? הם רוצים לעשות חיפוש. היתה לנו משאית עם המון מזון ושמיכות, מזרונים ועשרה מועמדים לעליה. במקרים כאלו תמיד היתה לי "תרופה" אחת, ככר לחם או יותר טוב קופסת בשר. עם זה אפשר היה לשחד כל אחד מפני שכולם היו רעבים, נתתי והמחסום "התרומם" ונסענו.

יום אחד נתנו לי כמאה איש להביא אותם לליצ'ה ומשם לדאוג לרכבת בכדי שיגיעו לרומא. הגענו לתחנת הרכבת, איש הרכבת עומד להרים את הדגל לסמן לנהג הקטר לזוז. נתתי לו סימן ורצתי אליו, עם מילים בודדות וסימנים ברורים מיד עצר את הרכבת, שלח את הנהג עם הקטר והביא עוד קרון והחברה עלו ונסעו לשלום. הוא המנהל, קיבל לחם עם שתי קופסאות בשר, כרטיסים אף פעם לא ידענו אפילו איפה קונים אותם... פעם קראו לועידה גדולה ברומא. אז היתה אסיפה של נציגי כל הפליטים בכל איטליה. את הועידה קיימו באוסטיה. זה היה לא רחוק מרומא, מקום נופש מלכותי... על שפת הים, מקום נהדר. התאספנו מדרום איטליה, אולי 50 איש, בתחנת הרכבת של נורדאו. הגענו לתחנה בזמן, והרכבת כבר היתה מלאה וגדושה עם אנשים, נגשתי למנהל התחנה עם "התרופה" הבדוקה שלי... ומבלי לדבר, ידע מה לעשות... הוסיף קרון נכנסנו, התיישבנו והתחלנו לשיר. נכנסה אישה מסכנה, עניה ומרודה עם חבילה גדולה ומרופטת, ומבקשת רחמים מאיתנו שניתן לה מקום בינינו. היינו גם מכניסי אורחים, נתנו לה מקום ונסענו. בדרך נכנס מבקר כרטיסים, אמרנו לו (צאווע טוטו קונגרסיסטי) פה כולם אנשי קונגרס, ראה את האישה, שואל מי זאת? זאת אחת משלנו, הצדיע והלך... יש כבוד לקונגרסיסטים או לא?..
הגיע הזמן שהחלטנו אני וחנה, שאנחנו ארוסים!! חנה נסעה לחופש לאנגליה, ואני הצטרכתי לבוא יותר מאוחר. מסרתי את תפקידי לחבר שלי. חבר שהתידדתי איתו במחנה הפליטים, דוד רפפורט, גם הוא "מהעובד". היינו כמה חברים, שחיינו כחברים ממש. מבלי להכיר אחד את השני באופן יסודי רק מחיי המחנה. אחד מהם היה אורבך, איש באמת הגון ומאוד אינטליגנטי, בונדיסט לשעבר. ושני אחים אבוש, אליהם התייחסתי בידידות גמורה, אבל עם קצת חשד, מאוד אימפולסיווים היו, אחד מהם התחתן עם שליחה מארץ ישראל. אחד מהם היה אחראי על מחסן הבגדים, יום אחד הוא בא אלי ומספר לי שבלילות גונבים בגדים מהמחסן. מאוד נבהלתי מזה.... שאלתי כל מיני שאלות, קבלתי תשובות ומהתשובות האמנתי שהוא מדבר אמת. יעצתי לו להכין חבילת בגדים ולשים את זה במקום בולט לעין. ולראות מחר בבוקר בכדי להיות בטוח שזה קורה בלילה ולצאת בערב האחרון מהמחסן וכל המפתחות שיהיו אצלו! הוא עשה הכל כפי שהדרכתי אותו... הוא בא בבוקר למחסן והחבילה נעלמה... הזהרתי אותו לא לספר לאף אחד, מכל הענין, מפני שאף אחד לא יאמין ויאשימו את כולנו בגניבות. מזה פחדתי, ישבנו כל חמישת החברים והתייעצנו מה לעשות? איך לתפוס את הגנב? הצעתי שעוד באותו הלילה, אחרי שכול העובדים במחסן, יעזבו את העבודה והוא יצא אחרון וילך הביתה.
בערב, בזהירות רבה, שאף אחד לא ירגיש או יראה שיכנס למחסן עם אחיו. צריך לקחת פנס כיס חזק, והיה להם אקדח, וישכבו בתוך המחסן חבויים, מפני שהגנב בטח בא עם פנס וטרם שהוא נכנס ממש למחסן הוא בודק אם לא נמצא בפנים מישהו.
וכשיהיה בפנים, פתאום להאיר לו ישר בפנים, קודם כל יהמם ולא יידע מה לעשות.
שנית, תראו אם יש או אין לו נשק. ועשר פעמים בקשתי מהם לא להיות פזיזים, ולא להשתמש עם נשק, זה רק להגנה עצמית. וגם לא להרוג. עבר הלילה אף אחד לא בא לפנות בוקר הם יצאו מאוכזבים... בלילה השני הם באו אלי שאני אלך עם אחד מהם לשמור, לא רציתי וניסיתי להתחמק, מה לי להיות בצרה הזו, אני אף פעם לא הייתי במחסן ולא מכיר אותו, ולמה לי להכנס לתוך חשדות... מצד שני, אני חבר או לא? החלטתי ללכת, כל הלילה שכבתי על ידו וכל הזמן שיננתי, לא להשתמש עם נשק, למען השם, לא! מקל טוב הכינותי, זה כן, לשבור קצת את העצמות, לא מזיק לחברהמן כזה... ב"ה הלילה עבר בשלום ושוב פעם אף אחד לא בא. אמרתי לו, שלא להתאכזב, הגנב יבוא. הוא צריך זמן אחרי הגניבה, הוא צריך למכור, זה לוקח זמן. בלילה השלישי שוב הלכו שני האחים לשמור, בבוקר אני קם, יוצא החוצה, במחנה "שמח"... בלילה נכנס גנב, יהודי הונגרי, מבוגר, היה לו לוח פתוח בתקרה ודרך שם היה נכנס ובוחר את הבגדים הכי טובים, ממלא בשק ומסתלק. שני האחים היו אימפולסיוויים ומתוך התרגשות ירו בו כדור ופגעו בחוט השדרה. מיד בא אמבולנס ולקחו אותו לבית חולים. הבן אדם שכב כחודש ימים בבית חולים ונפטר, היה לו בן או שני בנים והם פחדו מנקמת דם ועזבו את המחנה וברחו לרומא.
[1] קומנדט - מפקד