מאלטש:
הערה מיוחדת בנוגע למקום איפה שנולדתי וגדלתי. המקום עיירה קטנטונת ושמה מלץ[1], ביידיש מאלטש. בזמן הצאר הרוסי זה היה פלך גרודנה ובזמן הפולנים מחוז פרוז'ני וואיעוודסטווא פאליעסקע (.Wojewodstwo Polesk) ברסט ליטובסק.
העיירה מלץ היתה עיירה עניה בלי כבישים, ורחובות בוציים. הבתים היו בתי עץ קטנים, רוב הגגות היו מכוסים בקש וכשהיתה פורצת שריפה באחד הבתים, היתה סכנה תמידית שרחוב שלם או אחר ישרף. היתה תחנת מכבי אש פרימיטיבית מאד. אנשי מכבי האש היו מתנדבים. כמעט כל המתנדבים היו יהודים. השתדלנו מאוד לא לתת לגויים להשתתף במכבי האש בגלל פחד שהם ישתלטו על זה ועל ידי זה יתנקמו ביהודים ויגרמו ליהודים נזקים כבדים. בזמן של שריפה יש הזדמנויות פז כאלו בלי אפשרות להוכיח כוונות רעות.
בתי ספר לא היו. חוץ מבית ספר עממי פולני אחד ויחיד. ילדי היהודים לפי החוק היו נאלצים ללכת לבית הספר הפולני ביחד עם כל ילדי הגויים שהם היו רוב האוכלוסיה. האוכלוסיה הגויית היתה רוסית וסביבה המון כפרים קטנים ויותר גדולים, כולם כמעט בלי בתי ספר.
פה ושם היו בתי ספר של 3-2 כיתות. ילדי היהודים למדו יהדות אצל מלמדים שהיו מאורגנים כחדרים קבוצות של 15-20 ילדים. בין המלמדים היו יהודים תלמידי חכמים חלקם יותר מודרניים שידעו ללמד חוץ מתלמוד ותנ"ך גם דקדוק וגם מתמטיקה (שקראו לזה חשבון). חלק מהם היו יהודים די פשוטים שהם בעצמם לא ידעו הרבה. אך כשאין פרנסה אז גם ללמד ילדים זו פרנסה. רוב האוכלוסיה היהודית היתה עניה, ועניה מאוד. יהודים חיו ממלאכה כמו סנדלרות, חייטות, נגרות וכו'. וחלק חנוונים שמצבם היה יותר טוב.
מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל ציינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל, בשיבה טובה היה גאון עולם ובעל מופת אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם .
העיירה היתה שרופה מהמלחמה[2]. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה ום ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.
בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה .אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד. הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.
כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה. הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה חדשה?
פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.
[1] Maltch, Maletch, Malec.
[2] העולמית הראשונה
הערה מיוחדת בנוגע למקום איפה שנולדתי וגדלתי. המקום עיירה קטנטונת ושמה מלץ[1], ביידיש מאלטש. בזמן הצאר הרוסי זה היה פלך גרודנה ובזמן הפולנים מחוז פרוז'ני וואיעוודסטווא פאליעסקע (.Wojewodstwo Polesk) ברסט ליטובסק.
העיירה מלץ היתה עיירה עניה בלי כבישים, ורחובות בוציים. הבתים היו בתי עץ קטנים, רוב הגגות היו מכוסים בקש וכשהיתה פורצת שריפה באחד הבתים, היתה סכנה תמידית שרחוב שלם או אחר ישרף. היתה תחנת מכבי אש פרימיטיבית מאד. אנשי מכבי האש היו מתנדבים. כמעט כל המתנדבים היו יהודים. השתדלנו מאוד לא לתת לגויים להשתתף במכבי האש בגלל פחד שהם ישתלטו על זה ועל ידי זה יתנקמו ביהודים ויגרמו ליהודים נזקים כבדים. בזמן של שריפה יש הזדמנויות פז כאלו בלי אפשרות להוכיח כוונות רעות.
בתי ספר לא היו. חוץ מבית ספר עממי פולני אחד ויחיד. ילדי היהודים לפי החוק היו נאלצים ללכת לבית הספר הפולני ביחד עם כל ילדי הגויים שהם היו רוב האוכלוסיה. האוכלוסיה הגויית היתה רוסית וסביבה המון כפרים קטנים ויותר גדולים, כולם כמעט בלי בתי ספר.
פה ושם היו בתי ספר של 3-2 כיתות. ילדי היהודים למדו יהדות אצל מלמדים שהיו מאורגנים כחדרים קבוצות של 15-20 ילדים. בין המלמדים היו יהודים תלמידי חכמים חלקם יותר מודרניים שידעו ללמד חוץ מתלמוד ותנ"ך גם דקדוק וגם מתמטיקה (שקראו לזה חשבון). חלק מהם היו יהודים די פשוטים שהם בעצמם לא ידעו הרבה. אך כשאין פרנסה אז גם ללמד ילדים זו פרנסה. רוב האוכלוסיה היהודית היתה עניה, ועניה מאוד. יהודים חיו ממלאכה כמו סנדלרות, חייטות, נגרות וכו'. וחלק חנוונים שמצבם היה יותר טוב.
מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל ציינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל, בשיבה טובה היה גאון עולם ובעל מופת אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם .
העיירה היתה שרופה מהמלחמה[2]. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה ום ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.
בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה .אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד. הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.
כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה. הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה חדשה?
פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.
[1] Maltch, Maletch, Malec.
[2] העולמית הראשונה
מפת הסביבה של מאלטש. העיירות העיקריות : קרטוז ברזה, סעלץ ועיר המחוז פרוג'אנה (פרוז'ני) - לחיצה על המפה תגדיל אותה.
