מחנה סוונטוכלוביץ.

מחנה סוונטוכלוביץ.
מהתחנה הלכנו ברגל, באנו למגרש עם חמישה צריפי עץ ועוד שני צריפי עץ שנשארו מחוץ לגדר בשביל הס.ס., אחד למשרד והשני למגורים בשבילם. אותנו חלקו לשני צריפים, זה היה נקרא 2 בלוקים. צריף אחד למטבח, ועוד שני צריפים, בשביל תוספת אסירים וצריף אחד למקלחת. גדר עוד לא היתה. עבור זה הביאו לעת עתה רק יהודים, מפני שהם היהודים לא היו כל כך "זריזים" לברוח... מפני שכל העולם היה עוין להם! כל אחד מהגויים היה מוכן להרוויח קילו סוכר עבור מסירת יהודים לידי התליינים! יומיים הסתובבנו שם מבלי לצאת לעבודה פעם באו וחיפשו 5 מתנדבים, אני אף פעם לא קפצתי להיות מתנדב.
האמנתי בעקרון אחד "לא מעוקצך ולא מדובשך"... החמישה נמצאו, והלכו למטבח לעבודה, כולם "קינאו בהם". אחד מהם היה חבר שלי, דוד זשוק ז"ל הוא מת בקנדה. כשהוא חזר מהעבודה הביא לי קצת מלח, זה מה שיכול היה להוציא.
"הטוב שלהם היה" שהם יכלו לאכול חתיכת סלק או כרוב או תפוח אדמה. הכל חי, אך אם תפשו אותם בזה, קבלו מקלות כהוגן גם עבור "הפשע" הזה. אחר כך באו לחפש עוד עשרה "מתנדבים", גם שם לא הלכתי וביום השלישי באו לדרוש " מאה מתנדבים". פה לא עזרו לי כל "ההתחמקויות" ולא התחכמויות... עם מקל הרימו את כל ה"מתנדבים" ואני "המתנדב" בין כולם...

היינו כבר רעבים ככלבים. ארבעה ימים חיינו על קצת מרק מימי ולפנות ערב פרוסת לחם של 200 גרם. לך לעבוד! הובילו אותנו דרך העיר לתחנת הרכבת ושם עמדו קרונות מלאים בעפרות ברזל. חילקו שני אנשים לקרון, לפנות אותו, עם את שפיכה ביד, "ושפוך חמתך על הגויים"... אתה לוקח קצת על האת ואין לך כח להרים אותה, אך כשאין ברירה אז יש... שום ברירות, או תן הנשמה או תעשה המוטל עליך! ונשמה יש רק אחת, כל אחד רוצה לשמור עליה עד כמה שאפשר.
במשך היום גמרנו את הפריקה. לפנות ערב הבגדים היו צבועים במקום כחול לבן בצהוב אדום כמו חלודה מעפרות הברזל. למחרת, כל אחד רצה להתחמק מהעבודה הזו אבל לא עזר, כולם היו ניכרים לפי צבע הבגדים. עבדנו עוד יום שלם ולמזלנו, מנהל החברה אמר שלא "משתלם" לו פועלים כאלו. הוא אמר ששני אנשים צריכים לפרק שני קרונות ולא אחד... נודע לנו שהס.ס. הם הקבלנים והספקים עבדים לחברות והחברות צריכות לשלם לממשלה שכר עבודה...
נשארנו לעוד יום מובטלים, באה שבת, ו"לכבוד שבת" לקחו אותנו לעוד יום עבודה לתחנת הרכבת והפעם הייתה עבודה עוד יותר "עדינה". עם "שינוי לכבוד שבת", להוריד מקרונות חבילות ארוזות של פסולת פחים, כל חבילה שקלה כ-60 ק"ג אם לא יותר ושוב פעם שני אנשים לקרון.
לוח עץ שימש כגשר מהקרון לערמה על האדמה. תתפוס בבקשה חבילה כזו, בלי כפפות עבודה, עם מעיים ריקים...עד שהורדנו את החבילה הראשונה, הידיים
היו חתוכות בכל מיני זיגזגים והדם נזל כמים! עד שמצאתי שתי חתיכות של סמרטוטים אותם קשרתי מסביב לכפות הידיים וב"לב שמח" עם גב שבור עד הערב השלמנו את המלאכה. גם זה לא "השתלם" לחברה וגם לי לא!!
עבר עוד יום מנוחה והגיע עוד טרנספורט. משלוח של יהודים ונוצרים, הרוב נוצרים, ומלאו את שני הצריפים הנותרים. אז חלקו כל האנשים לקומנדוס-עבודה. את הרוב לקחו לבית חרושת לנשק. גורלי נפל "לקומנדו".
קבוצה קטנה של 10 אנשים ומחנה כזה קטן, זה לבד מוות בטוח, וקבוצת עבודה קטנה בתנאים כאלו, זה מוות בטוח ומהיר מאוד... אבל ב"ה ניסים תמיד ישנם.
קיבלנו מייסטער גרמני, אזרח כפי הנראה מהנדס, היה רציני, כמו כל יקה... הביאו אותנו לשדה קרוב, בסביבה הקטנה של בתי חרושת לנשק, לאן שכל האנשים הלכו לעבודה. והקבוצה הקטנה שלנו היתה מיועדת לבנות קו ביוב. בנוסף לעשרה איש שלנו הוסיפו פועל אזרח, פולני, בחור טוב, הוא היה ה"פאר ארבייטער[1]" (מין פועל מומחה), אבות אבותי לא ידעו מה זה ביוב, ובגורלי נפל לנקות קו ביוב! המייסטער "זרק עין" עלי וקרא לי שאני אלך איתו לעשות מדידות. מצא "מהנדס חדש" ... איך אומרים "אבן לאן שזורקים אותה שמה היא נופלת" יש ברירה? ב"ה מצאתי חן בעיניו והוא החזיק אותי על ידו כמה ימים למדידות. ומאותו יום, כל פעם שהיה צריך מישהו לעבודה קצת יותר מסובכת עם קצת חוש, היה לוקח אותי עם הפועל האזרח הפולני שנעשה ידיד שלי. ככה התיידדתי עם הגוי הזה, ולפעמים הגוי הזה היה מביא איזה חתיכת ירק לאכילה! והרעב הציק נורא, החבר שלי דוד זשוק ז"ל היה מביא מלח, הייתי לוקח קצת מלח ואוכל, אחרי זה הייתי שותה הרבה מים, בכדי להשתיק את הרעב, עד שהרגליים התנפחו, והראש הלך והתייבש, מיום ליום, ביחד עם כל הגוף!
חוץ מהרגליים שהתנפחו יותר ויותר, לא נשאר בי כמעט כלום איבדתי 40 ק"ג משקל מרעב ועבודה קשה. זה קרה תוך 14 שבועות של עבודה. אנשים נפלו כזבובים מהעבודה הקשה ומרעב.
בנינו קו ביוב. היינו צריכים לחפור כל אחד קטע תעלה של שני מטר אורך ומטר רוחב, ושלושה מטר עומק, ביום. הגוף התייבש עד כדי כך, שבקיץ היינו עומדים על יד קיר מול השמש ורועדים מקור. אנשים מתו כזבובים מרעב ומעבודת פרך!
אני רוצה לספר כמה דברים ממחנה סוונטוכלוביץ. בבלוק שלנו היו כולם יהודים, רק ראש הבלוק (בלוק עלטעסטער) היה גוי גרמני, חרש ולא רע והיה גם הספר של הבלוק. סדרתי מנין, בין המיטות והיינו מתפללים בבוקר לפני צאת לעבודה. הלא כולנו היינו אבלים, וכל אחד רצה להגיד קדיש. בהתחלה עשינו מנין וכל פעם התווסף עוד כמה, עד שהתחילו להצטרף יהודים גם מצריפים אחרים. ראש הבלוק שלנו היה גוי חרש ולא ידע בכלל מה שנעשה, עד שהצריף שלנו נהפך לבית כנסת "מקדש מעט". זה נמשך עד שעזבתי את המחנה.
אחד מראשי הבלוק היה יהודי שמו נוימן ימ"ש, היחידי מהיהודים שפגשתי שהיה לו מגן דוד צהוב-וירוק ולא צהוב-אדום כמו לכל יהודי. הצהוב סימל את ה"כיעור" של היהודי והאדום את הקומוניזם. אצל הנאצים כל יהודי היה קומוניסט. הירוק סימל פושע כללי. כל היהודים נשאו מגן דוד אדום צהוב ונוימן זה, ירוק צהוב. כפי הנראה היה פושע בין לאומי הידוע לגרמנים! יום אחד עמדנו צפופים באחד הצריפים, כפי הנראה שיום ראשון היה, אני לא זוכר, למה עמדנו שם. ונוימן זה עבר על יד הצריף ודרך החלון הוא ראה שאחד מעשן.
זה היה גיס של אהרון דובינסקי משפיים. מאיפה הוא השיג סיגריה עד היום אינני יודע? רק כשלבן אדם מזומנים צרות, השטן מכין לו דרכים לזה... ממציא לו אפילו סיגריה, שם איפה שאי אפשר היה להשיג דבר כזה, לשטן יש הכל!!! בקיצור הנוימן זה נכנס לצריף אף על פי שזה לא היה הצריף שלו...אבל מה זה משנה, אם לרשע נתונה הרשות, איך לא ינצל את זה? היהודי הספיק כבר לכבות את הסגריה ולא השאיר סימן מזה. אבל לרשע יש עיניים טובות. ושנית מה זה משנה אם הוא לא אשם? הגזלן הזה השכיב את הבן אדם על ספסל והכניס בו עשרים וחמש מלקות. זה היה איום ונורא לראות. גמר את המלאכה ויצא "כגיבור". דרך אגב, משה פומרנץ הכיר את שניהם. כל רשע בא על עונשו.
יום אחד ספרו לי, שאחרי שעזבתי את המחנה כמוזלמן[2], הוא נתפס על ידי איש ס.ס. בגניבת מזון. הוא קבל על הישבן מה שהוא אהב לתת ביד רחבה לאחרים, עשרים וחמש מלקות! והורידו אותו מ"המלוכה". לפני סוף המלחמה כשהעבירו את האסירים לגרמניה ולאוסטריה. הביאו את האסירים ממחנה סוונטוכלוביץ למטהאוזן שבאוסטריה, בהרי האלפים. בהגיעם לשם, הגויים סיפרו: שם היו שולטים "מכבי האש". ספרו להם שנוימן זה היה אחד מראשי הבלוקים וזה היה מספיק בשבילם! הם הכבאים לקחו אותו והרביצו בו כלכך הרבה עד שביקש שיהרגו אותו ויפסיקו להרביץ לו. הם הביאו דלי מים ואילצו אותו להכניס את הראש לתוך הדלי וכך הוא גמר את חייו. זה סיפרו לי.
אני נזכר בדברים, הלא כל שעה וכל רגע קרה משהו, מי יכול לספר ולזכור כל דבר? עינויים היו על כל צעד וצעד, מהבוקר עד הערב. כל החיים שם היו גיהנום אחד. פעם בשבועיים, היה יום ראשון אחד "יום מנוחה". אז היו מוצאים הרוצחים, כל מיני עבודות "בהתנדבות"... יום ראשון אחד כזה לקחו אותנו לפרק עשרה קרונות מלט "בהתנדבות" כמובן. הרוצחים עמדו בשתי שורות עם מקלות ואנחנו רצנו עם שקי המלט. וכל פעם "נפל במתנה" מקל על הראש או על הגב! הרי הרוצחים רצו לגמור את העבודה מה שיותר מהר! המלט היה חם ששרפנו פשוט את הגב. אבל מי שם לב על דברים כאלו, כשרוצחים עומדים עם מקלות ומרביצים. לא חשוב אם זה על הראש או על הגב, העיקר שתרוץ עם שק המלט על הגב! תוך שעתיים פרקנו "בהתנדבות" עשרה קרונות מלט...
יום חופשי כזה לקחו אותנו אל מחוץ למחנה. שם היה בור ענק, מין בריכה והיה על ידה הר גדול של פסולת. תפקידינו היה לקחת עפר מן ההר בקרוניות, ולשפוך לתוך הבור, ככה הלוך וחזור. הס.ס. עמדו עם כלבים וזרזו את העבודה "התנדבותית"... פסי הברזל לא היו בנויים כל כך בטוח והקרון שלנו ירד מהפסים... סמל הס.ס. התנפל עלי עם שוט עשוי מחוטי חשמל והתחיל להרביץ לי על הראש, ושיסה בי כלב גדול שאולף באופן מיוחד "לטפל" באסירים. בתפיסה הראשונה הוא תפס את המכנס ובמשיכה אחת הוא קרע לי את המכנס מלמעלה עד למטה. פעמיים הכניס לי את השיניים. ברגל לא היה לו מה לנשוך, הרגל הייתה רק עצם יבש, הבשר הלך כבר מזמן... והרוצח צעק לכלב "נעם פעסטר" - "קח יותר חזק את היהודי!". הוא הכניס בי פעמיים את השיניים ועזב אותי. אבל הכלב על "שני הרגליים" לא עזב אותי עד שהרימונו את הקרון וישרנו את המסילה. כשחזרנו אל המחנה ניגש אלי יהודי ושאל אותי למי הס.ס. הרביץ כל כך חזק, אמרתי לא ראית...
מה היה לי עוד לספר לאחרים שלא ראו את זה, מספיק שאני "ידעתי גם ידעתי".
בין הקלגסים היה אחד ס.ס. צעיר מאוד, אולי בן 19 או 20 והיה נראה כילדה. בלונדיני, לחיים עגולות עם סומק, וכך קראנו לו "הילדה". בחור טוב היה, ימ"ש. היה זורק לנו לפעמים חתיכת לחם, והיה מתלוצץ איתנו. וכל פעם שהוא היה השומר, נורא שמחנו! בשביל הביוב חפרנו בור ענקי, אולי 16 מטר מרובעים ועמוק כמטר ורבע. עמדנו כולנו, ופתאום כאילו טירוף תפס אותו, הוא הוריד את הרובה מהכתף והתחיל עם הקנה להרביץ לאותו קרבן עד שהוא נפל על האדמה והוא לא עזב אותו עד שהדם נזל מהאף מהאוזניים ומהפה. אז אמר לו לשכב לא לעבוד, אחרי כמה רגעים אמר לקרבן לפנות ערב לבוא בפינה על יד ה"בית שימוש" הוא יתן לו לחם... הבחור הלך לשם, והוא זרק לו חצי לחם - "היה כדאי מה?".
ציינתי קודם שהמחנה עוד לא היה מגודר. לקחו אותי עם עוד כעשרה איש להכין בורות בשביל העמודים של הגדר. יצא לנו לחפור בשדה של תפוחי אדמה, התנפלנו על התפוחי אדמה, וזללנו. ניסיתם פעם לאכול תפוחי אדמה חיים? תנסו. תחסכו לי עבודה לתאר לכם את הטעם. מול השדה, לא רחוק מאיתנו, עמד הצריף של הס.ס. ואחד מהם כפי הנראה שהוא ראה שאוכלים משהו, או אולי לא עבדו מספיק מהר כפי רצונן. ראיתי שהוא רץ, עם מקל, הזהרתי את החברה והתפוחי אדמה "נעלמו חזרה לתוך האדמה"... בא חילק כמה מקלות לשניים, שלושה והלך בחזרה... שלחו אותי עם מריצה להביא לבנים, בשביל לבנות מסביב לעמודים. המרחק מהמחנה לשדה לא היה גדול. על יד השער מצד המטבח היתה ערימה של ראשי כרוב וממול למטבח היה משרד של הקלגסים. החלון שלהם היה פתוח ושניים מהם ישבו על יד שולחן עם הגב לצד הכרוב, והיצר הרע, עם הפיתוים שלו... והרעב המציק היה "לעזר בצידו"... כך ראש כרוב! ואני מנסה להתגבר על היצר הרע, והכוח לא עמד לי. התחלתי לתכנן איך לעשות את זה מבלי ליפול לידים של המרצחים. שמים את הלבנים מסביב ובאמצע השארתי חור ועל החור לבנה. הגעתי עם הלבנים עד הכרוב ונעצרתי כאילו לנוח?! הסתכלתי ימינה, ושמאלה תפסתי ראש כרוב והכנסתי אותו בין הלבנים וזזתי... באתי עם השלל לחברה, איזו סעודת מלכים...
לפנות בוקר היינו צריכים לרוץ למקלחות ולהתרחץ חצי ערומים. בשבילנו זה היה קור כלבים, מפני שהיינו כל כך רזים ככה שהדם כבר בכלל לא חימם.
יהודי אחד הסתכן ורץ עם הכותונת למקלחת, וס.ס. אחד ראה את זה מעבר לגדר, בא בריצה כמו חתול אחרי עכבר. המסכן כבר הוריד את הכותנת בתוך המקלחת, אבל איך אפשר לעבור בסלחנות על "פשע" כזה?... אמר לו להתפשט לגמרי, והמקלחות היו מסודרות בשולחנות ארוכים המכוסים פח. לכל אורך השולחן היה צינור עם ברזים בגובה של כחצי מטר מהשולחן ומשני הצדדים היינו עומדים ומתרחצים במים שהיו קרים כקרח. אמר לו לשכב על השולחן ופתח עליו ברזים לכל אורך גופו, ועם מברשת עשויה מקש אורז, התחיל לשפשף לו את כל הגוף. אחרי כמה שפשופים, כל הגוף היה מכוסה בדם. אז נתן לו לרדת מהשולחן והגזלן ליקק מרוב תענוג את השפתיים כמו "חתול רעב אחרי שבלע עכבר".
ריבונו של עולם, כמה תעבתי את הגזלנים האלו! כמה תפילות התפללתי והתחננתי לזכות לראות את דמם הטמא שישפך כמו שנשפך שלנו!
רוב המוזלמנים היו מקבלים את מנת הלחם ולא היו אוכלים אותה, מפני שאחרי האכילה זה היה נראה כאילו הלך לאיבוד - הלחם נעלם... והרעב לא פסק. מה שהיו עושים היה כך: עוטפים את הלחם בחתיכת סמרטוט ותולים את זה על החגורה, או החוט שקושר את המכנסיים, וכך היו מסתובבים עם ההרגשה שעוד יש לחם, והעיניים רואות את זה והנשמה יוצאת לאט לאט... בחור כזה בא לבית שימוש ושכח לרגע את הלחם. פתח את החגורה והלחם נפל לתוך הבור של בית השימוש. הבחור עמד עם מקל ארוך, הבור היה גדול ועמוק. הוא עבד קשה מאוד והוציא את הסמרטוט עם הלחם! עיני ראו את זה. מי יכול לתאר איך זה היה נראה עם כל "המריחה" מסביב! והבחור שטף את זה עם קצת מים... ואכל את זה!! מנה אחת כזאת הייתי מאכיל את הרייכסקאנצלער מגרמניה בכדי שידע למה הוא משלם פיצויים לקרבנותיו!
היה קלגס אחד שהיה עומד בשמירה, בפינה על יד הצריף שלנו. כמובן מחוץ לגדר על מגדל עם מכונת יריה וגם רובה. והיה לו טבע, שכשראה אסיר היה קורא לו כאילו מבקש טובה, ובין הגדר לצריף היה מרחק שני מטר, כשהאסיר היה מתקרב אליו היה מעמיד מולו את הרובה ואומר לו לשכב, להתגלגל, ולנגוע בגדר בכדי שיתפוס זרם חשמל. או שהיה אומר לו לקום ולרוץ הלוך וחזור ולהתקרב מה שיותר קרוב לגדר ואז יהיה לו נימוק לתת לו כדור, כאילו רצה לברוח. פעם הלכתי ושכחתי את הטריק שלו והוא קרא לי. כשנגשתי, העמיד את הרובה ואמר לי לרוץ, רצתי הוא צעק בחזרה! ואני ברחתי.
כשהיינו חוזרים בערב מהעבודה, אז ראש המחנה (לאגער קאמענדאט) היה מחכה לנו. כשנכנסנו למחנה, היה לו "משחק". שכולם יתכופפו וישימו אצבע על האדמה ולהסתובב סביבו. רוצים לדעת מה זה? תנסו ובאופן מיוחד כשאתם "קצת" רעבים. אחרי שלושה ארבעה סיבובים הראש הסתובב כמו גלגל בלי בלמים... וכולם היו מתהפכים אז היה מתחיל לבעוט עם המגפיים שלו בכל חלקי הגופות הרזים והרעבים.
יום אחד חזרתי מהצהריים לעבודה והיה לי קר מאוד באמצע הקיץ. תפסתי ברזל כזה, "שטנצה" כבד המיועד להדק אדמה ורציתי "להתחמם" על ידי זה והתחלתי להדק עם זה אדמה תחוחה. מרוב חולשה אבדתי את שיווי המשקל ופגעתי עם אצבע אחת בקרש מלמטה והברזל מלמעלה כמו שאומרים בין הפטיש והסדן. והברזל להידוק אדמה היה כבד מאוד והאצבע נסדקה והעצם נשאר "ערום".
גזלן ס.ס. התיישב על אופניים ולי אמר לרוץ לפניו, עד למחנה. לבית החולים אני כבר לא יכולתי ללכת בגלל הכאבים של היד, ופה הוא אומר לי לרוץ?! רצתי ועוד איך! באופן רגיל כבר כמעט שלא יכולתי ללכת , מפחד ועוד איך שרצתי! באתי למרפאה, שם היה רופא, אסיר גוי צ'כי, הוא לקח מין מחט עקומה, ו"תפר" לי את האצבע בלי זריקה, ובלי נרקוזה. כשגמר את התפירה, אמר לי בצ'כית אתה גיבור! ואם הייתי צועק? אמרתי לו הייתי מכניס לי איזה שתי סטירות טובות? צחק והוסיף צדקת! נתן לי 4 שעות מנוחה, לא ללכת לעבודה...
בקשתי ממנו שירשום אותי, שיחזירו אותי בחזרה לאושוויץ בתור "מוזלמן". מי שהתייבש כמוני קראו לו "מוזלמן". זה היה בספטמבר 1943. הרופא אמר לי: בן אדם, אם אני שולח אותך לאושוויץ, אתה הולך למשרפות! ועכשיו יש חדשות כל כך טובות! מוסוליני מת ו"בעוד שבועיים אנו משוחררים!" אמרתי לו: יכול להיות אבל אני אמות לפני זה... אני מבקש תחזיר אותי לאושוויץ, 99% אני אלך למשרפות, אבל אחוז אחד נשאר לתקווה?... אמר בסדר.
למחרת היום הלכתי לעבודה עם היד הפצועה שלי. התנועה הכי קטנה שעשיתי איתה הראש התפוצץ לי מכאבים. עמדתי עם יד אחת וחפרתי תעלה לביוב...בצהריים בא כלב, איש ס.ס. וקרא את המספר שלי, יצאתי מהתעלה והוא אמר לי שוב פעם לרוץ... והוא על האופניים ושוב פעם רצתי... הגעתי למחנה, לקחו ממני את הכובע ואת הנעליים וזה הסימן הכי טוב... מה הסיכויים שלי? ואמרו לי להכנס לאוטו עם צלב אדום. בפנים היו עוד שני אסירים, יהודי, וגוי פולני. קבלנו כל אחד מנה לחם, והאוטו זז!
אנחנו היהודים בלענו את המנות לחם, הגוי לא הסתכל אפילו על הלחם, כל כך חלש היה, היה נראה שהולך למות... על שום דבר לא חשבתי. רק על חתיכת הלחם של הגוי חשבתי "ותקווה אחת בלב, שימות מה שיותר מהר, שאוכל "לרשת אותו".
הוא לא מת ואני לא הייתי היורש שלו! בערב הגענו לאושוויץ, על יד השער המכונית נעצרה וקומנדט המחנה שוורץ ימ"ש עם היד סימן לזוז. והמכונית זזה והביאה אותנו לבית החולים בלוק 9 .זה היה הלילה לפני ערב יום כיפור.
[1] פור-ארבייטא (ראשון הפועלים) – אסיר שסומן בכתובת על שרוולו השמאלי צעק והיכה את חבריו למאסר.
[2] מוזלמן - אסיר שנחלש ביותר מפאת הרעב ועבודת הפרש, תשוש גופנית ופיזית ומועמד לתאי הגזים.