חיסול הגיטו 28/1/43:
בלילה האחרון אף אחד לא ישן, מי התהלך, מי ישב תוהה, מבלי לדעת מה יקרה כל רגע. לפנות בוקר התחילו לזרום עגלות עם גויים לתוך הגיטו וקלגסים עם אקדחים שלופים בידיים, הלכו מבית לבית אף על פי שכל האנשים כבר עמדו עם משפחותיהם, עם החבילות בחוץ וחיכו לפקודה האחרונה והקלגסים עוד נכנסו לתוך הבתים לבדוק... מה? מי יודע מה? עד שבאה הפקודה: ארבעה, ארבעה, לעלות על העגלות, בעצם מגלשות חורף היו, עשרים ושמיני לינואר אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ככה רוקנו רחוב אחרי רחוב. יצאנו מהגיטו וכל הגויים מחוץ לגיטו עמדו על יד הבתים, רוב הבתים היו של יהודיים, שגזלו מהיהודים בעת יצירת הגיטו. הם עמדו עם חיוך על הפנים, מי עם שמחה בלב. בכל פעם, שקלגס-מלווה "בנדיבות ליבו" השחצני והאכזרי זרק אחת החבילות מהעגלות, לטורפים הגויים, והם בלי בושה חטפו את זה כמוצא שלל רב! אוי, רבונו של עולם, הכאב והדם שנזל מן הלב בלי לפצוע בו בסכין! בדרך המלווים הנאצים, בדקו את הידיים של האנשים אצל מי שראו שעון, לקחו עם הוספה אכזרית צינית: אתה כבר לא צריך...
ככה הגענו לתחנת הרכבת בשם לינעווע[1] ושם חכתה לנו רכבת משא עם קרונות של בהמות וזה נמשך עד הערב, עד שהפרידו בין הגברים והנשים והטף, נתתי הנשיקה האחרונה ליקיר הנפש שלי מאירקה היפה שחור העיניים, ואדום הלחיים, הנשיקה הזאת על הפנים הקרות לא תסור ולא תישכח עד יומי האחרון, רק ה' י"ד.
אחרי שהפרידו את האנשים מהנשים והילדים, נפתחו הדלתות של קרונות המשא וכולם עלו ונכנסו לקרונות. כל אחד השתדל להיות עם הקרובים לו שנשארו. הצפיפות היתה איומה, ממש אחד עמד על השני. הדלתות נסגרו מבחוץ, חלונות קטנטנים בגובה של כ 15-10 סנטימטרים, היו קשורים ומכוסים עם חוטי תייל. ואז התחילו לנחש לאן פני הרכבת, האם מובילים לאיזה יער להריגה ולקבור בקברי אחים, בבורות מוכנים על ידי אחרים, כמו שעשו עם כל הסביבה שלנו, או איזה מיתה משונה אחרת? עד שסוף סוף הרכבת זזה, לפי זה ידענו שמובילים אותנו מערבה. על אושוויץ אף פעם לא שמענו, ידענו על מחנות עבודה אבל לא מחנות השמדה לשמצה, לא הזכרתי את השמירה הקפדנית עם המכונות יריה, שמא "חס וחלילה", יצליח אחד לצאת ולברוח. הם עמדו כמו כלבי שמירה הם דאגו שבשבילם יהיו קרונות נוסעים נוחים בכדי שיוכל לנוח אחרי העמידה בשמירה. נסענו כל הלילה והשכם בבוקר הגענו לתחנת הרכבת טרספול, זאת התחנה כ- 10 ק"מ אחרי ברסט ליטובסק. בדרך לוורשה שם ראינו דרך החריצים של האשנבים גויים פולנים והם הראו לנו עם האצבע על הצוואר שמובילים אותנו לשחיטה, כאילו לא ידענו.
אי אפשר היה לדעת אם רצו להזהיר אותנו או שרצו פשוט להתגרות ולהכאיב יותר, עמדנו שם קצת, לא זוכר כמה זמן והעינים יצאו אחרי קצת מים, וזה לא היה. על אוכל, אף אחד לא חשב, אף על פי שבתרמיל הצד שלי היתה חתיכת לחם עם מלח...
בא יום שישי, נסענו כל היום כמו כבשים צפופים. הרכבת מתנועעת מצד לצד, והגלגלים משקשקים ולאט לאט נעשה קצת רווח בין האנשים וחלק מצאו מקום לשבת על חבילתו או על הרצפה ונמנמו קצת וגם אלו שעמדו עייפים עד מוות, גם הם נמנמו, ואחר כך התחלפו אלו שישבו עמדו ואלו שעמדו התישבו להרגיע קצת את הרגליים הכואבות. יום שישי בערב הגענו לתחנת הרכבת של וורשה, שם ראינו המון פולנים עוזרי הנאצים, התחלנו לבקש קצת מים, למי שהיה טבעת זהב או שעון טוב יכול היה לקבל בקבוק מים. בעד כסף גרמני או שעון פשוט אפשר היה לקבל רק קצת שלג! אנשים נתנו כל מה שהיה להם רק לקבל משהו בכדי להרטיב את השפתיים היבשות, על אוכל עוד לא התחילו לחשוב, אף על פי שעברו כבר יומיים ולא טעמנו טעם אוכל. בלי אוכל אפשר לחיות כשאין ברירה אבל בלי מים זה גיהנום ממש!! אנשים התעלפו, חוץ מזה לא נתנו לעשות הצרכים האנושיים.
שוב הרכבת זזה ונסענו ככה שוב כל הלילה ובשבת בבוקר הגענו לתחנת הרכבת של צ'נסטוכוב, שם פגשנו יהודים עובדים וגם הם הראו לנו שנשתדל לברוח מפני שמובילים אותנו לחיסול, האצבע שלהם היתה לגמרי אחרת זאת היתה אצבע יהודית רועדת, וכואבת מצער ועגמת נפש, ועצבות. חשבתי בליבי לנו אתם מיעצים? ואיפה אתם? למה אתם לא בורחים? אתם עוד לא כלואים בתוך כלובי מוות, אבל ידעתי התשובה: גם להם לא היתה ברירה ולא היה להם לאן לברוח כמו שלנו לא היה!
וחיכו "אולי ירחם"? התפללנו התפילה האחרונה 'שבת מברכים' ראש חודש אדר א' היה.. על ידי ישב יהודי זקן, אני לא רוצה להזכיר שמו, ראיתי איך שהוא גונב מחבילה של אחר חתיכת עור לסוליות, קבלתי גועל כזה שקשה לי לתאר את זה. ולא יכולתי להתאפק ולהשתיק את זה ואמרתי לו ר'.... עכשיו בזמן הזה? שאין אנו יודעים מה יקרה לנו בעוד שעה קלה? אינני זוכר אם הוא לקח או השאיר, נדמה לי שהשאיר ולא ענה לי מרוב בושה. בשבת בצהריים, הרכבת נעצרה בשדה פתוח, והקלגסים פתחו את הדלתות והם עמדו מסביב עם המכונות יריה ונתנו לאנשים לצאת לעשות את הצרכים, לא יצאתי ולא הייתי זקוק לזה..."נהפכתי למלאך".. חשבתי ששם תהיה הקבורה... עלו בחזרה לקרונות והדלתות נסגרו וזזו הלאה.
[1] Linowa
בלילה האחרון אף אחד לא ישן, מי התהלך, מי ישב תוהה, מבלי לדעת מה יקרה כל רגע. לפנות בוקר התחילו לזרום עגלות עם גויים לתוך הגיטו וקלגסים עם אקדחים שלופים בידיים, הלכו מבית לבית אף על פי שכל האנשים כבר עמדו עם משפחותיהם, עם החבילות בחוץ וחיכו לפקודה האחרונה והקלגסים עוד נכנסו לתוך הבתים לבדוק... מה? מי יודע מה? עד שבאה הפקודה: ארבעה, ארבעה, לעלות על העגלות, בעצם מגלשות חורף היו, עשרים ושמיני לינואר אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. ככה רוקנו רחוב אחרי רחוב. יצאנו מהגיטו וכל הגויים מחוץ לגיטו עמדו על יד הבתים, רוב הבתים היו של יהודיים, שגזלו מהיהודים בעת יצירת הגיטו. הם עמדו עם חיוך על הפנים, מי עם שמחה בלב. בכל פעם, שקלגס-מלווה "בנדיבות ליבו" השחצני והאכזרי זרק אחת החבילות מהעגלות, לטורפים הגויים, והם בלי בושה חטפו את זה כמוצא שלל רב! אוי, רבונו של עולם, הכאב והדם שנזל מן הלב בלי לפצוע בו בסכין! בדרך המלווים הנאצים, בדקו את הידיים של האנשים אצל מי שראו שעון, לקחו עם הוספה אכזרית צינית: אתה כבר לא צריך...
ככה הגענו לתחנת הרכבת בשם לינעווע[1] ושם חכתה לנו רכבת משא עם קרונות של בהמות וזה נמשך עד הערב, עד שהפרידו בין הגברים והנשים והטף, נתתי הנשיקה האחרונה ליקיר הנפש שלי מאירקה היפה שחור העיניים, ואדום הלחיים, הנשיקה הזאת על הפנים הקרות לא תסור ולא תישכח עד יומי האחרון, רק ה' י"ד.
אחרי שהפרידו את האנשים מהנשים והילדים, נפתחו הדלתות של קרונות המשא וכולם עלו ונכנסו לקרונות. כל אחד השתדל להיות עם הקרובים לו שנשארו. הצפיפות היתה איומה, ממש אחד עמד על השני. הדלתות נסגרו מבחוץ, חלונות קטנטנים בגובה של כ 15-10 סנטימטרים, היו קשורים ומכוסים עם חוטי תייל. ואז התחילו לנחש לאן פני הרכבת, האם מובילים לאיזה יער להריגה ולקבור בקברי אחים, בבורות מוכנים על ידי אחרים, כמו שעשו עם כל הסביבה שלנו, או איזה מיתה משונה אחרת? עד שסוף סוף הרכבת זזה, לפי זה ידענו שמובילים אותנו מערבה. על אושוויץ אף פעם לא שמענו, ידענו על מחנות עבודה אבל לא מחנות השמדה לשמצה, לא הזכרתי את השמירה הקפדנית עם המכונות יריה, שמא "חס וחלילה", יצליח אחד לצאת ולברוח. הם עמדו כמו כלבי שמירה הם דאגו שבשבילם יהיו קרונות נוסעים נוחים בכדי שיוכל לנוח אחרי העמידה בשמירה. נסענו כל הלילה והשכם בבוקר הגענו לתחנת הרכבת טרספול, זאת התחנה כ- 10 ק"מ אחרי ברסט ליטובסק. בדרך לוורשה שם ראינו דרך החריצים של האשנבים גויים פולנים והם הראו לנו עם האצבע על הצוואר שמובילים אותנו לשחיטה, כאילו לא ידענו.
אי אפשר היה לדעת אם רצו להזהיר אותנו או שרצו פשוט להתגרות ולהכאיב יותר, עמדנו שם קצת, לא זוכר כמה זמן והעינים יצאו אחרי קצת מים, וזה לא היה. על אוכל, אף אחד לא חשב, אף על פי שבתרמיל הצד שלי היתה חתיכת לחם עם מלח...
בא יום שישי, נסענו כל היום כמו כבשים צפופים. הרכבת מתנועעת מצד לצד, והגלגלים משקשקים ולאט לאט נעשה קצת רווח בין האנשים וחלק מצאו מקום לשבת על חבילתו או על הרצפה ונמנמו קצת וגם אלו שעמדו עייפים עד מוות, גם הם נמנמו, ואחר כך התחלפו אלו שישבו עמדו ואלו שעמדו התישבו להרגיע קצת את הרגליים הכואבות. יום שישי בערב הגענו לתחנת הרכבת של וורשה, שם ראינו המון פולנים עוזרי הנאצים, התחלנו לבקש קצת מים, למי שהיה טבעת זהב או שעון טוב יכול היה לקבל בקבוק מים. בעד כסף גרמני או שעון פשוט אפשר היה לקבל רק קצת שלג! אנשים נתנו כל מה שהיה להם רק לקבל משהו בכדי להרטיב את השפתיים היבשות, על אוכל עוד לא התחילו לחשוב, אף על פי שעברו כבר יומיים ולא טעמנו טעם אוכל. בלי אוכל אפשר לחיות כשאין ברירה אבל בלי מים זה גיהנום ממש!! אנשים התעלפו, חוץ מזה לא נתנו לעשות הצרכים האנושיים.
שוב הרכבת זזה ונסענו ככה שוב כל הלילה ובשבת בבוקר הגענו לתחנת הרכבת של צ'נסטוכוב, שם פגשנו יהודים עובדים וגם הם הראו לנו שנשתדל לברוח מפני שמובילים אותנו לחיסול, האצבע שלהם היתה לגמרי אחרת זאת היתה אצבע יהודית רועדת, וכואבת מצער ועגמת נפש, ועצבות. חשבתי בליבי לנו אתם מיעצים? ואיפה אתם? למה אתם לא בורחים? אתם עוד לא כלואים בתוך כלובי מוות, אבל ידעתי התשובה: גם להם לא היתה ברירה ולא היה להם לאן לברוח כמו שלנו לא היה!
וחיכו "אולי ירחם"? התפללנו התפילה האחרונה 'שבת מברכים' ראש חודש אדר א' היה.. על ידי ישב יהודי זקן, אני לא רוצה להזכיר שמו, ראיתי איך שהוא גונב מחבילה של אחר חתיכת עור לסוליות, קבלתי גועל כזה שקשה לי לתאר את זה. ולא יכולתי להתאפק ולהשתיק את זה ואמרתי לו ר'.... עכשיו בזמן הזה? שאין אנו יודעים מה יקרה לנו בעוד שעה קלה? אינני זוכר אם הוא לקח או השאיר, נדמה לי שהשאיר ולא ענה לי מרוב בושה. בשבת בצהריים, הרכבת נעצרה בשדה פתוח, והקלגסים פתחו את הדלתות והם עמדו מסביב עם המכונות יריה ונתנו לאנשים לצאת לעשות את הצרכים, לא יצאתי ולא הייתי זקוק לזה..."נהפכתי למלאך".. חשבתי ששם תהיה הקבורה... עלו בחזרה לקרונות והדלתות נסגרו וזזו הלאה.
[1] Linowa
