מחנה אושוויץ :I
הגענו לאושוויץ בערב, זאת היתה שיטה מיוחדת בעינוי אנשים. כשהיו צריכים להעביר אנשים ממקום למקום, אז קודם החזיקו את האנשים במקום הישן מהבוקר עד הערב או עד לפנות ערב. כל היום על הרגליים כאילו עוד מעט יוצאים לדרך.
ובערב או לפנות ערב, היו מצעידים את האנשים למקום החדש ושם כמובן הגיעו בלילה. שם היו מחזיקים את האנשים כל הלילה עד שסדרו כל הסידורים ועד שהגיעו לצריפים או בלוקים המיועדים היה עובר עוד חצי יום, בינתיים שככו שלושיםוכמה שעות לאכול ולשתות... הגענו לשער ברזל רחב עם כתובות למעלה: "ארביט מאכט פריי!" (עבודה משחררת!). השער נפתח, שוב פעם ספירה שלא תהיה חס וחלילה טעות...ומשם לבית המרחץ.
הכניסו אותנו לחדר החימום איפה שעומד התנור ומחמם את המים. נתנו פקודה להתפשט, רק לשמור על הנעליים והחגורות, למי שיש. בכל מקום חדש היו לוקחים את הבגדים. שתי מטרות היה לזה: אחת בכדי להעביר את הבגדים דרך מכונות חיטוי ושנית המשרתים והקאפות היו בודקים כל בגד בשבע עיניים אולי ימצאו שלל? איך העברתי 15 רובל זהב רוסיים אינני זוכר, מצאתי אותם בבירקנאו בתוך אחד המעילים, שקיבלנו לחלוקה. כפי הנראה שהחבאתי את זה בתוך הנעליים שלי, אני לא בטוח, אינני זוכר אבל העברתי.
עמדנו בתוך החדר צפופים כמו אווזים... בכדי להתעלל בנו, כל פעם שרת אחר לקח צינור גומי כדי להזרים עלינו מים קרים. צעקנו, ואז אחר היה מחליף לצינור אחר והזרים מים חמים, ממש רותחים. וככה לסירוגין וכשנמאס מהמשחק הזה והצעקות גברו, אז הפעילו מקלות...ככה עד חצי הלילה. בחצי הלילה הכניסו אותנו כבר למקלחות, ושם שוב אותו "המשחק", מים קרים כקרח, צעקות, מים רותחים, צעקות, מים קרים! אחרי המקלחת, קבלנו ב"ה בגדים, לבנים ואפילו כובע משונה אבל "כובע"!. הכל בפסים כחולים-לבנים, בגדי אסירים. הובילו אותנו לקומה השלישית. שם ישבו עשרות חייטים, שוב היינו צריכים לעמוד או לשבת, ערומים ולחכות עד שיתפרו לנו על המכנסיים ועל המעיל את המספר האישי עם מגן דוד צהוב-אדום. ככה ישבנו עד הבוקר. בבוקר הוציאו אותנו החוצה ערומים, רק נעולי נעליים בשלג והרוח חתכה בבשר כמו עם סכין קהה. וזאת מפני שאת הבגדים החדשים, ראש הבלוק שלח שוב לדיזנפקציה (חיטוי). ככה עמדנו בחוץ במסדר כשלשת רבעי שעה, זה היה נצח.
אחרי המסדר הכניסו אותנו לבלוק, בכניסה קבלתי את הסטירה הראשונה עבור איזה חטא שעד היום אינני יודע. בדרך כלל אני זוכר מתי שקבלתי מכות וידעתי גם את "החטא", פה לא ידעתי, כפי הנראה זה היה דמי קדימה ...
בצהריים קבלנו את הבגדים וגם ארוחת צהריים - ליטר מרק. עלי גם לציין שהבלוק היה נקי, הרצפה צבועה אדום, שטיח ארוך בין מיטות עץ. לכל אחד מטה, שתי שמיכות, מזרון קש עבה וטוב וגם כרית קש. נקיון למופת, למטה בכניסה מקלחות מסודרות ובתי שימוש. הכל נקי מאה אחוז ממש מבריק.
אחרי הצהריים שוב מסדר החדשים, מסביב ראשי בלוקים וקלגסי ס.ס. רושמים עוד פעם שמות, מספרים ומקצועות. לפי המקצועות חלקו את האנשים לבלוקים, לכל מקצוע היה בלוק לחוד - נרשמתי כתפר שלחו אותי ל"באקליידונג ווערקשטעלע" (לבתי המלאכה להלבשה) זאת אומרת לסנדלרים. איך אוכלים את זה נראה אחר כך. כתפר הם לא היו צריכים אותי, לכן הפכו אותי "לסנדלר". היו שם שני סוגים של סנדלרים: לסנדלרים מומחים נתנו לתקן נעלי עור, ולסנדלרים כמוני למרות שבינהם היו גם סנדלרים טובים (מה שאני הכרתי)... נתנו לתקן נעלי עץ, נו באמת לזה לא צריכים אקדמאים עם דיפלומות. לדפוק מסמרים, מסמרי ברזל, זה יכולתי, אבל טלאי לתפור עם היד? זה קדחת, לא הולך ולגמרי לא פשוט למי שלא למד את זה.
למזלי היה לי חבר בן עירי מנדל יונגרמן הי"ד. לב זהב היה לו והוא היה סנדלר טוב, הוא היה עושה לי את התפירות ואני הייתי דופק לו המסמרים. היינו צריכים לתקן שישה זוגות נעליים ביום, וזה היה לפי המזל: אם קבלתי שישה זוגות שלא היה בהם הרבה תיקונים, זה היה יום טוב, הייתי צריך לדעת להחזיק אותם "שיספיקו" לך לכל היום. אבל אם קבלת שישה זוגות של סמרטוטים, אוי ואבוי היה. לפנות ערב, כחצי שעה לפני גמר העבודה היו צריכים לנקות את המקום ולמסור את הנעלים המתוקנות. הקאפו, גוי פולני, רוצח, היה המקבל והיה לו עוזר, גוי זקן פולני, רשע בן רשע שאצל יהודים הוא היה מחפש, כמו שאומרים מתחת לאדמה, בכדי למצוא משהו לא בסדר, מספיק מסמר קטן נשאר בפנים. אז היה מאושר, מוסר לקאפו והוא היה מכניס כמה מקלות טובים. הנעל היתה חוזרת לתיקון ולמחרת נוסף לשישה זוגות "טריים".
בבתי המלאכה היו כ-600 איש, סנדלרים, תפרים, חייטים, כובענים, רצענים וסתם פועלים בסיסים. המקום היה גדול, מרתפים, בנינים בעלי שתי קומות ואורוות. המקום היה פעם בית חרושת יהודי, רציני מאוד לעיבוד עורות. הבריכות עם המים הסרוחים עוד עמדו שם. היו שם קאפות רוצחים ו"אובער מייסטער" (מנהל ראשי) שהיה אזרח גרמני. ספרו עליו שהוא היה אסיר במחנה ריכוז והיה מסורס בגלל משכב זכר. אינני יודע עד כמה שסוף הסיפור הוא אמת וגם לא חשוב. שחררו אותו מהמחנה ריכוז מפני שהיו לו קרובים "בחלונות הגבוהים". אחרת ממחנה ריכוז לא היה שחרור לאף אחד, זה היה החוק. התכנית של המפלצת הנאצית היתה, אחרי הנצחון להפוך את מחנות הריכוז לערי עבודה בשביל הכלואים עד סוף חייהם. והאובר מייסטער הזה היה רוצח, ממש מפלצת. הוא היה גר בתוך המפעל בדירת לוקסוס. כשהוא היה יוצא לחצר, כולם רעדו, מבלי לדעת לאן להיעלם מעיניו...
ערב אחד ישבתי בפינה, קרוב לבריכות, עם עוד כמה אסירים, וטיפלנו בשערות נשים. היינו צריכים לפרק צמות, להוציא ולאסוף כל מיני סיכות ומסרקות. פתאום אני רואה שהאכזר הזה בא עם פרגול מיוחד שהיה לו: אבר המין מיובש של שור.
והביא איתו יהודי מסכן. גם עכשיו כשאני נזכר, רעד וצמרמורת עוברים בגופי. אמר לו לעמוד על יד הבריכה, ונתן לו בעיטה המסכן נפל לתוך הבריכה. בחורף המים קרים, וסרוחים להגעיל, ולהרעיד! וכל פעם שרצה לצאת והתקרב לקיר הבריכה, הוא קיבל שוב בעיטה בריאה עד שהראש ירד מתחת למים. אחרי כמה בעיטות כאלו, נתן לו לצאת ול"קינוח" אמר לו לשכב על ספסל והכניס בו עם הפרגול עשרים וחמש מלקות ועזב אותו. אל תשאלו איך הבן אדם נשאר בחיים? כפי הנראה שישנם יהודים, בזמנים מסוימים, שיש להם נשמות רזרביות, אחת יוצאת והשניה ממלאת את מקומה. או שהגוף נעשה כמין פלדה שמחזיקה מעמד בכל הייסורים והצרות שבעולם.
נעלי העץ שהיו לי העלו לי פצעים איומים על כפות הרגליים. לא רציתי ללכת לרופא, פחדתי מהם... הקאפו הוציא אותי בכח מהמסדר ושלח אותי למסדר חולים, הוא ראה שאני לא יכול ללכת. לא ידעתי את הסידורים בבית חולים. היה לי מעיל קצר, חום מרופד עם צמר גפן ושם היו חבויים ה-15 רובלים זהב. זה היה מקום מסתור נהדר. ראשית, בזמן חיפוש אי אפשר היה למצוא אותם. שנית, אם היו מוצאים אותם, היה לי תירוץ טוב: לא ידעתי ובאמת איך יכולתי "לדעת" כשקבלתי מעיל שכזה? בקיצור באתי לבית החולים, מיד לקחו ממני את הבגדים, כרגיל כמו בכל מקום חדש... והשאירו לי הנעליים! הלך החבל אחרי הדלי... הלכו ה-15 רובלים ביחד עם המעיל... מיד לקחו אותי לתגלחת ומשם למקלחת, ומשם ישר לשולחן הניתוחים. האדם כפי הנראה השתנה שם, כל פצע שנעשה היו מנתחים. אחרי הניתוח שכבתי עם עוד שני חולים במיטה אחת, פשוט מי שהיה יותר חזק שכב איכשהו, היתר ישבו מקופלים. אני "ברצון" ישבתי, מפני שפחדתי שלא יכאיבו לי עוד יותר אחרי הניתוח. ככה שכבתי שם כמה ימים, ושם האוכל היה עוד פחות. כיוון שלא עבדו נתנו פחות לחם. אלה שעבדו קבלו פעמיים בשבוע תוספת לחם, 500 גרם חצי לחם, ומאה גרם נקניק, וגם את הנקניק אפשר היה להחליף למנת לחם (מאתיים וחמישים גרם לחם) ובבית החולים זה לא היה. אחרי כמה ימי שכיבה שם, יצאתי חיוור כסיד ולפלוגת הסנדלרים לא החזירו אותי.
שלחו אותו לפלוגה "כלבויניקים". זאת היתה פלוגה גדולה כ-400 איש והם היו יוצאים למקום שהיה נקרא "בוי פלאץ" (מגרש בניה"). שם היו מונחים מאות ואולי אלפי צריפים מוכנים להרכבה, ואותם היו צריכים להעמיס על משאיות ולשלוח את זה לכל מיני מחנות. שם נמצאו גם עובדים אזרחיים. המקום היה גדול והקלגסים לא עמדו על ידינו אלא רק מסביב ומרחוק בכדי לשמור שלא תהיינה בריחות. חשבתי ששם יהיה מקום "לא רע", אפשר יהיה להסתדר ולהרוויח חתיכת לחם. אבל היות שזאת היתה פלוגה של כלבוניקים ואני הייתי חדש עמדתי בזמן היציאה או הכניסה למחנה בין האחרונים. ביום השני בבוקר, בזמן המסדר, בא קאפו נמוך גרמני ולקח אותי עם עוד כמה לעבודה אליו. כמו "תרנגולות מהכלוב לכפרות"... בכל הקומנדו היינו 10 איש לעבודה. אני עם יהודי מאוד צעיר מגרמניה, ועלינו קאפו ו"עוזר", ושני ס.ס., ארבעה "כלבים" על עשרה איש והעיקר כולם ביחד נגד שני יהודים. נו "מי מקנא בתענוג שכזה?".
תודה לה' שאף פעם לא הייתי מפונק וה' נתן לי חוש להסתגל מהר מאוד לכל עבודה ולכל מצב. כמו שאחד אמר ה' תמיד נותן לכל מום - פיצוי. למשל לאחד יש רגל אחת קצרה הוא נותן לו פיצוי השניה יותר ארוכה... ככה איתי, תמיד ישנם ניסים בעולם. מצאתי חן אצל הקאפו והוא ניגש אלי ושאל אותי איפוא למדתי לעבוד כל כך יפה. וב"ה ההומור אף פעם לא סר ממני, אמרתי לו אני ממשיך עוד ללמוד "בבית ספר מקצועי אושוויץ" הוא נורא צחק, מצא חן בעיניו, אם ככה, הוא שאל אותי, איפה האוניברסיטה? אמרתי לו "בבונקער". בתוך המחנה היה מרתף ובגרמנית "בונקער". מי "שחטא", תלוי איזה "חטא", בנוסף לכל העונשים ה"רגילים" ארבעים חסר אחת, סקילה שריפה או חנק, היה גם מרתף, שגם היו מחזיקים ברעב, ומלקות לשובע כמה פעמים ביום. למי שהיה הרבה מזל וכוחות, היה עוד יוצא משם חי.
הרוב שבקו חיים לכל חי. מאז בכל יום היה שואל אותי הקאפו מתי אני נכנס לאוניברסיטה והייתי עונה לו "שהציונים שלי יותר מדי גרועים". עבור זה כמעט כל יום הוא היה נותן לי את מנת המרק שלו, או שהיה מחלק אותה ביני ובין הבחורצ'יק מגרמניה. הגויים היו מתפוצצים ממש מרוב קנאה. וזה לקח מהם גם את התיאבון להתלוצץ על חשבוננו.
פעם באו לשמור עלינו שני אורקאינים - ס.ס. אלו היו הקוויזלינגים שערקו מהצבא האדום והתגייסו לס.ס. של הגרמנים. "אהבתם" ליהודים היתה ידועה והם רצו לעשות לי משהו. לא הצליח להם, כפי הנראה שמלאך הפריד בינינו והם עמדו לא רחוק ממני וחרקו שיניים כמו כלבים משוסעים: ז'יד יהודי עם תוספת קללות עסיסיות ברוסית. ואני כאילו לא שומע, עד שהביאו את ארוחת הצהרייים בדוד קטן מרק. קבלתי מהקאפו את המנה שלי עם תוספת כרגיל... ואחרי חלוקת האוכל שני הכלבים מצאו במה להתנקם בי.. שאני אנקה את הדוד... הם חשבו מי יודע איזה עלבון זה היה גורם לי? ולא ידעו שכל בר מזל, חיפש מציאה כזו שיתנו לו דוד לנקות, בכדי שיוכל ללקק כל מה שנשאר על הדפנות ועל התחתית!
יש כל מיני שאיפות הכל בזמנו, ישנם שאיפות להתעשר, ישנן שאיפות לאושר מיוחד במינו. החלום הכי גדול שלנו היה להשיג חתיכת לחם, וקצת מרק להשתיק במעט את הרעב. איזה גרויים, ממש כאבי בטן שהרעב גורם. מי יכול לתאר את השלדים, שהיו נסחבים על יד הבנינים ונוברים בתוך חביות האשפה אולי יצליחו למצוא איזו קליפה טובה או רקובה, לא חשוב, או חתיכת לחם מעופש. אבל מי העשיר שיכול היה לזרוק את זה?
בוקר אחד החלטתי להתחיל לסחור בכדי להרוויח משהו. לקחתי את מנת הלחם שלי ויצאתי לרחוב. באושוויץ היו רחובות ובין שני בלוקים 19-18 היה "שוק". למי שהיה משהו למכור היה בא לשם וכל מי שרצה לקנות, בא לשם. ובשני בלוקים אלו היו אורבים בכדי לתפוס את "הסוחרים". השלל היה נשאר בידם, עם האזניים של מי שהם הצליחו לתפוס.
בלכתי ברחוב פגשתי בשיגץ רוסי ושאלתי אותו מה יש לו למכור? ענה לי יש לו חבילה מאכוארקע, מין טבק גס וחבילת נייר דק לעישון. מה אתה דורש? מנת לחם, יפה, עשינו עסק! עכשיו, מה לעשות עם הטבק, הולכים הלאה. בא אחד, מחפש טבק, בבקשה כמה? מנה לחם, והנה יש לי מנת לחם ורווח חבילת נייר לעישון. מצאתי גם סוחר לזה וקיבלתי חצי מנה לחם. מאותו היום התחלתי לסחור.
אבל לכל חגיגה ולכל שמחה יש סוף, בערב כשחזרנו מהעבודה במקום לשחרר אותנו כרגיל, מובילים אותנו אל מגרש המסדרים. זה סימן רע... משהו קרה או יקרה! במגרש עמדו שולחנות ועל יד השולחנות יושבים "מלאכי חבלה" בצורת בני אדם. עשרה עוברים, אחד מעכבים ורושמים, כל עיכוב וכל רישום זה פגע ולפעמים זה היה פגע רע מאוד מאוד. ואיך זה היה יכול להיות בלעדי? בקיצור צרה? גם אני בתוכה.. רשמו את שמי ומספר הבלוק שלי, מה זה, רק ה' יודע? אני הולך לבלוק. מודיעים לי שמחר אני לא יוצא לעבודה, אלא הולך ל"טרנספורט", משלוח למקום אחר. לילה לפני זה חלמתי, שאמא שלי ז"ל באה אלי בחלום והביאה לי זוג נעליים במתנה... ידעתי מיד שדרך מזומנת לי...
כולם יצאו לעבודה, ואני נשארתי בבלוק, ביחד עם השרת הבית. הוא היה גוי צ'כי, שייגץ טוב, בדרך כלל הצ'כים היו אנשים טובים. הם יכלו לשנוא יהודים, אבל אף פעם לא הרימו יד על יהודי. אדרבה מהר יותר יכול היה לתת חתיכת לחם או קצת מרק... הוא קרא לי ואמר לי להחליק את המיטות, לישר שמיכות, איפה שצריך. הבטיח לי לתת קערת מרק בצהריים עבור זה. התחלתי "לעבוד", אני מעביר את היד ובאחת המיטות אני מרגיש חתיכות קשות... במזרון. אני מרים את השמיכה בכדי לישר אותה... נעשה לי חושך בעיניים. מנות לחם עטופות בנייר כחול וכל מיני כוסות עם ריבה ושומן "תאווה לעיניים". הגירוי בפה מתחיל והריר כבר זז ונוזל מהפה. והיד, אוי היד, כבר מושטת ורוצה לאחוז בלחם, ואני שומע הד ג נ ב אני מושך את היד ובורח מהמיטה... ויצר הרע בא ומסית, טיפש אתה במילא תמות! אתה רעב, קח מנה לחם, הגוי הזה, השד הלא יקח אותו, יש לו מספיק...
ואתה במילא כל רגע תעזוב את המקום ותלך למשלוח. אני חוזר מושיט את היד בכדי לקחת את הלחם. אני שוב פעם שומע את ההד ג נ ב! אני בורח ושוב מסתכל מסביב, אין אף אחד רק אני והשטן שלי.היצר הרע שוב פעם עם צחוק לגלגני, פחדן שכמוך, פחדן, מוג לב, קח מנה לחם!אני אוזר אומץ, תופס מנה לחם ורץ כמו מטורף מקומה שלישית למטה. כמו שרצתי, ככה בלעתי את מנת הלחם, כאילו לא טעמתי טעם אוכל ונשארתי אותי הרעב!!
ריבונו של עולם, אם יש גיהנום, עברתי באותו היום שבעה מדורי גהינום... אותו השטן, אותו היצר הרע, נדבק אלי והתחיל להתגרות בי: נו, אידיוט מה יהיה עכשיו? יחזרו האנשים מהעבודה ובן אדם יבוא למיטתו ויראה שחסרה מנה לחם, יתחיל לשאול מי היה כאן? ויראו עלי, הנה יהודי הזה גנב, הוא גנב את הלחם וראש הבלוק עם עוזריו, ישכיבו אותי בפרוזדור לעיני כל ויכניסו בי שאזכור שלגנוב אסור!!
הלכתי עד הערב כסהרורי וכמטורף. תפילה אחת בלב הלואי שיבואו ויקחו אותי לאן שלא יהיה, רק להיעלם מכאן... אבל לא כל תפילה הקב"ה מקבל ושומע, בפרט של "גנב".. הערב הגיע וביחד איתו הפועלים, כולם עליזים משוחחים, רק אני חפוי ראש. המסדר, הספירה? הכל בסדר. אחרי המסדר, כולם רצים למעלה, למטה שלו וגם אני נסרח למעלה והלב? הלב מתפלץ, לא כל כך מפחד כמו מבושה, מחרפה. לא כגנב אלא כמהוגן ונתפס בקלקלתו. יש הבדל בין זה לזה, הבדל עצום... בדיוק מטתי עמדה מול המיטה שממנה גנבתי את הלחם. נעמדתי על יד מיטתי כרגיל, רק עם פיק ברכיים הסתכלתי ורציתי לראות את תגובת הגוי, על הגניבה... ראיתי בן אדם צעיר למראה, אינטליגנטי, גוי צ'כי. הם היו מקבלים חבילות מזון מהבית שלהם ולא היו רעבים, הוא בא, עלה על המיטה, הוריד את הנעליים, התפשט חצי גוף ערום. לקח כלי גילוח והרחצה, וירד למקלחת ואני עומד ורועד...
"בשעה טובה" חזר, לבש פיז'מה והתחיל להוציא את האוכל בכדי לסעוד ליבו.הסתכל וראה שחסרה לו מנת לחם. בלי התרגשות אמר: היה כאן גנב ולקח מנת לחם, כפי "הנראה" רעב היה, שיהיה לו לבריאות! דמעות כמעט נזלו מהעיניים וכל כך רציתי לגשת אליו ולהגיד לו שזה אני הייתי הגנב ולהודות לו על הסליחה שסלח שלא מדעת... ואז קבלתי עלי למות חו"ש מרעב, ולא לקחת מאחרים!
ועוד מקרה שקרה לי לפני זה. באחד השבתות נלקחתי לפלוגת עבודה מסוימת. היינו כשישים איש והוציאו אותנו מחוץ לשער ושם עמדה משאית מכוסה ברזנט. בעליה על המשאית מאחור, היתה התנפלות ככולם כאחד. חיכיתי שניה בכדי שאוכל לתפוס איזה אחיזה כדי שאוכל לטפס על המשאית. פתאום קבלתי מאחור סטירה, מכה כמו עם קרש, בשעת מעשה חשבתי שהראש שלי התפרק, מתוך נסיון ידעתי שאם מקבלים מכה, אסור להסתכל בכדי לראות את המכה. רק להסתלק כמה שיותר מהר בכדי להפסיד "תוספת", יותר גרועה... בלי שהיות קפצתי מעל הראשים והייתי על האוטו... הגענו למגרש סגור מסביב בחומה, זה היה נראה כבית סוהר לשעבר. כלבי הס.ס. התרוצצו שם.
היה מפחיד באופן מיוחד בשביל "חדש" שבא בפעם הראשונה ועוד לא מכיר את הסביבה ולא את התנאים. ניגש אלי הקאפו והראה לי אבן מרובעת, ענקית, גבוהה כמטר גובה, ונתן לי פטיש כבד עם איזמל ואמר לי לפוצץ אותו... בחיים שלי לא ראיתי כזאת. לא אני ולא אבא שלי שברו פעם או פוצצו אבנים. אין זמן לחשוב הרבה, התחלתי להרים במרץ את הפטיש ולדפוק "ולהטריד" את האבן במרץ רב! האבן פשוט "צחקה" עלי ולא "זזה" ואני פשוט מיואש מה עושים? בא הקאפו וראה איך שאני מזיע והאבן לא "עונה". ניגש אלי כבן אדם ממש, והסביר לי את המבנה הגיאולוגי של האבן. באבן יש "ורידים" כאלו, והראה לי להעמיד את האיזמל לפי זה ולדפוק עם הפטיש בלי מאמץ מיוחד, והאבן התחילה להתפרק. אחרי כשעה שברתי כחצי אבן ואז התחלתי לנוח כשלא ראו "כלבים" מסביב. לפני הצהריים בא הקאפו וראה את התוצאות... מבלי להגיד מילה, הלך והביא לי קערה של שני ליטר "כלעבובקע", זה היה מרק סמיך מלחם ישן מבושל, כשהרוצחים היו אוספים את החבילות מהקרונות, שהביאו את משלוחי היהודים לאושוויץ, היו אוספים את הלחם מהחבילות ומוסרים למטבחים ושמה היו מבשלים מזה מרק, וזה היה המרק "הכי טוב" בשביל הרעבים. ולזה קראו כלעבוב'קעס (כלעב chleb בפולנית זה לחם). זה היה פרס עבור שקידתי וכשרוני שהייתי "תלמיד טוב". מהר למדתי כל מקצוע. ב"ה עבדתי שמה רק יום אחד ולא יותר.
אני חוזר למאוחר: נשארתי יומיים בבלוק וחיכיתי לנסיעה שלי, ביום השלישי בצהריים באה הפקודה להתאסף על מגרש המסדרים שהיה על יד המטבח. שם קבלנו כל אחד חצי לחם כ-500 גרם וחתיכת נקניק של בשר סוס... ומי יודע מה עוד היה מעורב בתוך הנקניק? ולא ידענו שזה אוכל ליומיים. העלו אותנו על רכבת משא עם קרונות סגורים ונסענו! אחרי כשעתיים וחצי נסיעה הגענו לתחנה בשם "שווענטראכלאביץ" (סוונטוכלוביץ)[1]. זה לא רחוק מקאטוביץ. מקאטוביץ לסוונטוכלוביץ היתה נוסעת ה"קלמן-באן" (רכבת קטנה).
