הזמנים התחילו להשתנות, גזרות חדשות בכל יום, שמועות ולחישות מאוזן לאוזן, והפחד מתגבר. יום אחד ניגש אלי חייל מהקסרקטין והוא היה הטבח של החיילים, ומבקש ממני טובה: אולי אני יכול להשיג בשבילו עור לזוג מגפיים? אמרתי, חצי בספק, אולי זה אפשרי, אבל זה צריך לעלות המון כסף, הוא שואל אותי כמה ואני אומר: אני חושב מאה מרק, בטח... ידעתי שלא אשיג סחורה טובה במחיר הזה אבל גם ידעתי שמאה מרק בשבילו זה הון! ורציתי להפחיד אותו ולכוון אותו לדרך אחרת, ואמרתי לו בתור עצה.. למה לך לחשוב על כסף, תתן לי מהמטבח קצת חומרי מזון ויהיו לך מגפיים, והוא כמו יקה: מה אתה מדבר? אני צריך לאנשים לאכול!
ואני ממשיך בשקט אל תהיה טיפש תן להם ח...לאכול מה הם לא גוזלים מספיק אצל האיכרים בכפרים? ושנית אני מבקש ממך הרבה? זה לא לקח רבע שעה והוא יצא אלי עם סל מלא כל טוב, אורז, קמח, סוכר, חמאה וגבינה שוויצרית ומה לא? סל מלא ונותן לי, ואני אליו בחיבה ... טיפש אתה רוצה שיהרגו את שנינו, איך אתה רוצה שאני אסחוב את זה? אז מה אתה רוצה? הוא שואל אותי. חכה, אגיד לך, יש לך אופניים? קח את זה על האופניים ואני אלך קדימה כשאני אכנס לגיטו אסתובב שם על הגשר ואתה שים מעיל על הסל, ותבוא לשער תראה אותי "במקרה" ותתחיל לצעוק אלי איך שאתה רוצה: למה שכחתי לקחת את המעיל שלך לתיקון. ואז אני אגש ואתנצל יפה. בשביל השוטרים הפולניים זה יהיה תיאטרון יפה ואני אקח את הכל ומחר יהיו לך מגפיים. העצה מצאה חן בעיניו והוא עשה בדיוק כפי שהדרכתי אותו.
הוא בא ואותי מצא "בדיוק" על הגשר והצעקות עם הפנינים שלו הלכו עד לב השמיים. הפולנים נהנו וגם אני נהניתי, עבור סל המזון יכולתי לקנות 2 זוגות מגפיים. חלק קטן מכרתי והיה לי כסף בשביל מגפיים והיתר השארתי בבית ולמחרת היום הבאתי לו את המעיל עם הסחורה למגפיים, והוא, החייל שמח ושאל אותי מה מגיע לי עוד? ואני כוותרן גדול מתוך "צניעות", אמרתי תתן לי עוד מנה כזו ודי. למחרת היום הוא הביא לי עוד סל מזון... היקים כל אחד לחוד הוא ממש טיפש, אבל כולם יחד הם עם חכם וחרוץ. עם כל אחד לחוד, אפשר היה להסתדר מצויין עד שלא קיבלו פקודה, קבלו פקודה ותוך רגע כולם נהפכו לרוצחים וגזלנים. גנבים ואוהבי שוחד הם היו כולם, עם פקודה ובלי הפקודה.
הזכרתי קודם שהיה לי ידיד בגיטו, יהודי מביליסטוק, צורף היה. אחרי העבודה תמיד נכנסתי אליו, קצת לשבת ולשוחח איתו. יום אחד, פתאום נכנס קלגס, רוצח, קצין מהגיסטפו עם פרגול ביד, ושואל על הטבעת שלו, ואני בשעת מעשה חושב, איך מתחמקים משם? החנות קטנטונת ודלת אחת, והקלגס עומד על יד הדלת. היתה לי הרגשה שלא אצא חלק ויבש... החלטתי לשבת בשקט כאילו לי זה לא נוגע. היהודי מוציא לו טבעת זהב, משהו פנטסטי, טבעת עם ראש של אריה, ממש עבודת אמנות! הגזלן יצא מהכלים מעבודה, כזו יפה. הכל טוב, אומר לו לשקול את הטבעת! הוא רצה שהטבעת תשקול 18 גרם, ושם היה חסר אולי רבע גרם, הוא התחיל להשתולל, כחיה מטורפת עם הפרגול, והיהודי המסכן מסביר שעבודה כזו, עבודת יד לא יכול לצאת בדיוק, והוא בשלו, צועק: "אתם יהודים ארורים עוד תגידו תודה למנהיג ימ"ש, הוא יעשה אתכם לעם". צעק צעק לקח את הטבעת והלך לעזאזל. אז שאלתי את היהודי מי נתן לו את הזהב? איפה? הוא הזמין וועד הקהילה נתן את הזהב, והוא עשה את זה, ובתור תודה ככה הוא השתולל.
החורף של שנת 1942 היה קשה, ובשביל היהודים באופן מיוחד קשה. עצים אין, הבגדים דלים והגרמנים בחזית הרוסית לא לקקו דבש, הקור הציק להם לא רע. באה פקודה לוועד הקהילה לאסוף כל הפרוות של היהודים ולמסור לגרמנים, והפקודה של הגרמנים, זה לא כרוז של הסוכנות היהודית או כרוז להבדיל של רבנים לתמיכה בישיבות או בעניים... הפקודה הנאצית היתה מלווה עם מלאך המוות! בלי שום איומים, או אזהרות, והגיטאות זה היה הסופר מרקטים שלהם. מה שרצו ומה שעלה על דעתו של אחד הרוצחים מהשלטון המקומי או מהשלטון העליון נתן פקודה לראש הוועד הקהילה של הגיטו וזה סופק להם בלי ויכוחים אחרת... חיסלו את הוועד או כמה נכבדים אחרים, אחרי פעולה כזו, סופק הכל ועוד עם ריבית.
פקודת "מפעל" הפרוות באה ביום. ובלילה יצאו כל שוטרי הגיטו ואילו היו כמובן יהודים משרתי וועד הקהילה ועשו חיפושים בתוך הבתים של היהודים והחיפושים לא היו קשים, מפני שלמי שהיה איזה מעיל פרווה, היה לו 2 שימושים: ביום כלבוש יום ובלילה ככסות לילה. לאף אחד לא עלה על הדעת להחביא דבר כזה, בפרט שכל התעמולה הנאצית היתה להוריד את היהודי לתת אנושיות ולתאר אותו כמכוער, כמלוכלך מלא כינים ושרצים, בלי שום תרבות, ומנהגים. מכאלו יקחו מעילים בשביל החיילים "האצילים" עדיני הנפש? עובדה הם לא בחלו גם בזה, השוטרים אספו באותו הלילה אלפי מעילים, במקרה לי נשאר מעיל פרווה אחד שבמקרה השוטרים לא ראו אותו מהצד החיצוני הוא לא נראה כפרווה, בגד אחר לא היה לי וחשבתי בבוקר שהאקציה נגמרה, לבשתי את המעיל ויצאתי החוצה, בא מולי שוטר יהודי, דווקא מכיר טוב שלי, ומרים לי את הכנף של המעיל, ורואה שזה פרווה, קורא לי הביתה ולוקח לי את המעיל האחרון...מסירות נפש כזאת, "בשביל המולדת", מצד יהודי, על זה לא חשבתי...
מילא אפשר לחיות גם בלי מעיל, אפשר להתרגל לכל דבר. על ידי גרה אשת חבר וועד הקהילה, בעלה היה 'שר העבודה'. נכנסתי לשם. לא חשבתי להתאונן וגם לא לבקש משהו, חס וחלילה זה לא מהטבע שלי לבקש... רציתי לשמוע אולי משהו, ואני מעיד שהם היו אנשים טובים והגונים. כפי הנראה שהעצבים שלהם עבדו יותר חזק משלי, אני רק נכנסתי, אמרתי בוקר טוב והאשה מתפרצת אלי "ויועצת לי" תתלה את עצמך!... נדהמתי, אבל בלי התרגשות, ובשקט אמרתי לה: לא באתי לבקש עצות ושום דבר, אבל היות שאת כבר נתת לי עצה, אחזיר לך עצה. היות שאני כבר רגיל להרבה דברים ובאופן נפשי מוכן כבר לכל דבר, אבל את עוד לא טעמת מכל מה שאני טעמתי, ובכדי להמנע מזה שלך זה לא יקרה חו"ש אני מייעץ לך לתלות את עצמך לפני זה ולפני... והלכתי. באושוויץ, בעלה בא לבקש ממני תפוח אדמה, ברצון הייתי נותן לו אפילו דבר יותר טוב אבל באמת לצערי הגדול אז לא היה לי והייתי לבד רעב ככלב עזוב...
אם הגיטו הוא "סופרמרקט", באה פקודה מהמושל (בירגרמייסטר[1]) לוועד הקהילה לספק להם פחים? מאין לקחת פחים בגיטו? לאדון בשמים פתרונות. ראש וועד הקהילה נותן פקודה למשטרה שלו לצאת לרחובות ולרשום על איזה גג נמצא פחים וכמה? יצטרכו להוריד אותם ולמסור לגרמנים, אין ברירה. יהודים יכולים לגור בחורף בבתים בלי גג. שמעתי את זה אמרתי לבריגדיר שלנו, שהוא אח של 'שר העבודה' ואזרח יליד פרוז'ני, ולא פליט כמוני, שיגש לראש הוועד ויציע לו לא לנגוע בגגות של יהודים, בעד עשרה מרק לפח נספק לו כמה שהוא רוצה...
הבריגדיר שאל מאיפה תקח אותם? עניתי לו: אתה תראה ראשון, ואל תשאל. הוא הלך ובא עם תשובה חיובית. הלכתי וקניתי ארנק יפה לאשה, עטפתי אותו יפה והלכתי לעבודה מבלי לספר לאף אחד מה אני מתכנן "וזומם" לעשות. באנו לעבודה, נכנסתי לסמל עם בוקר טוב "חם" והגשתי לו מתנה עבור אשתו. הוא התרגש כילד קטן, הארנק היה באמת יפה, שלמתי עבורו מרק, והוא לא ידע איך להודות לי, נתתי לו "להרגע" וסננתי מבין השינים "כמתבייש" שיש לי בקשה קטנה אליו, מה? אמרתי לו אני מאוד זקוק לכמה פחים, והוא מסתכל עלי כאילו על "משוגע", הסמל שואל מניין יש לו פחים? ואני בצחוק מה אתה לא רואה כל הבנינים ריקים ומכוסים עם פחים. נוריד כמה פחים וזהו זה. והוא: לך וקח! אבל אני חשבתי זה לא כל כך פשוט, צריכים לעשות את זה עם קצת בטחון וזהירות.
אמרתי לו שהחברה לא ישמעו בקולי, אני מבקש ממך תגיד אתה לחאצקל ודוד, אלו היו שני מופקרים וזריזים כשדים, שהם יורידו קצת פחים, ציינתי כבר "קצת", קודם אמרתי כמה, עכשיו קצת, ומספר אני לא מזכיר. הוא יצא החוצה ואומר לשני החברה ללכת להוריד פחים ולי הוא אומר תראה להם מאיפה. חוץ מהבריגדיר, איש לא יודע שום דבר, בשביל מי ומה הפחים? הסמל צריך. אמרתי להם להוריד 100 פחים והשניים כשדים תוך שעתיים הם הכינו 100 פחים. בקשתי מהסמל "תעודת משלוח לפחח", העמסנו את זה על העגלה, קשרנו עם חבל וזה הגיע לוועד הקהילה. אנחנו קבלנו 1000 מרק. הורדתי עבור הארנק והיתר חלקנו בין כל החברה וכולם היו מבסוטים. אז צחקתי, המושל זקוק לפחים הוא פונה לוועד הקהילה, הוועד פונה אלי ואני מספק למושל פחים מהקסרקטין שלו... והוא לבד לא יכול להשיג את זה.
הדרישות מהנאצים אף פעם לא נפסקו. תמיד הם היו צריכים משהו אחר והכל מ"הסופרמרקט". באה דרישה: מיטות. משלחת גדולה של רוצחים היתה צריכה לבוא לפרוז'ני, דברו בגיטו, גיסטפו, אס. דה., .[2]S.D (זונדר דונסט) שרות מיוחד, אלו היו הסופר תליינים, ובשבילם צריכים מיטות, ומיטות ממי אפשר לקחת? מיהודים. את זה מהפליטים כבר אי אפשר לקחת, זה אפשר עוד לקחת רק מהתושבים שעוד לא זזו מהמקום. שמעתי על הגזירה הזו, ונזכרתי שבקסרקטין איפה שאנחנו עובדים ראיתי מחסן מלא מיטות, מיטות ניקל עם קפיצים יפות, צריכים רק להעביר אותם משם לוועד הקהילה, ומוועד הקהילה לרוצחים. אני שולח שוב פעם את הבריגדיר לראש הקהילה עם הצעת מחיר, ובמחיר אף פעם לא הפרזתי, הסתפקתי במועט, סוחר אנוכי, רע מאוד! הוועד קיבל את ההצעה בשמחה רבה, שוב פעם השיטה הישנה והאמצעי הידוע "מנחה לעשיו". מתנה בכיס שוב ל"חבר" שלי, ספור חדש עם בקשה חדשה, ושוב אני צריך לגלות לו איפה מונחות מיטות. את הסכמה קבלתי, ובא הזמן שצריכים להוציא אותן...
המחסן היה בדיוק על יד הכביש הראשי, רק הגדר הפריעה ותמיד כדאי "קניה" כזו, להוציא מבלי שהרבה עיניים תראינה את זה. קרוב למחסן היה שער שפתחו אותו בפעם האחרונה, אולי בזמן הצאר הרוסי ע"ה. הוא לא היה סגור על מנעול, רק קשור וקלוע עם כל מיני ענפים. אחרי התיעצות קצרה, החלטנו לפרק כל זה ולפתוח את השער. בינתיים העמסנו את המיטות על העגלה, קשרנו אותן טוב ויפה, ויצאנו לדרך. ומבלי שמישהו יראה או ירגיש, הגיע המטען למקומו...
כדאי כאן לציין שמזל היה לגיטו פרוז'ני שרוב הוועד היה מורכב מאנשים הגונים שלא כמו במקומות אחרים וגם כשרונים היו, אבל החגורה כל הזמן התהדקה ואת הגיטו כל הזמן היו מקטינים. המצוקה גדלה באופן מיוחד אצל הפליטים והזקנים שלא יכלו להסתדר, עבור העבודות לא קבלו תשלום, וגם בכסף לא קל היה להשיג מזון רוב המזון השיגו בזמן שהיו מחוץ לגיטו, ולא בכל מקום, ואם כבר השיגו, היתה בעיה איך להכניס לגיטו?
אנשים התהלכו נפוחים ומתו מרעב. בשורות האיוב הגיעו, ועיירות אחרי עיירות נחרבו. תושבי גיטו "קרטוז ברוזה" נשחטו ביער "ברונו גורה", שם מאיפה שהובלנו את החול... שם נספה גם אחי הבכור הערשל (צבי) ואשתו חיה עם בתו היחידה בלומה ז"ל הי"ד. מצד שני באו בשורות טובות מהחזית הרוסית - מפלת סטלינגרד. יש תקווה, "אולי ירחם", אבל ככל שהמפלות היו יותר גדולות וככל שהגרמנים היו צריכים לסגת ולזוז אחורה, היד הנאצית והארוכה הלכה וקשתה על היהודים. מה שהנאצים קבלו יותר מכות הם זרזו יותר את השמדת עם ישראל. בכל מקום ומקום השיטות היו שונות, הטכניקה היתה משוכללת ומנגנון החיסול היה יעיל. להלחם נגד היהודים היה הרבה יותר קל מאשר בחזית הרוסית, בפרט שהאוכלוסיה הלא יהודית עזרה די יפה... ליהודי לא היה לאן לברוח. אפילו היער היה צר בשביל היהודי, גם שם ארב לו המוות. יהודים מגיטו פרוז'ני הצליחו לברוח ליער, והפרטיזנים הגויים חיסלו אותם. לשנאה ליהודי לא היה גבול.
[1] Burgomeister – ראש העיר (בעיר גדולה) או המושל
[2] אס דה (SD) הם ראשי תיבות שמה של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, "שירות הביטחון" (Sicherheitsdienst).
ואני ממשיך בשקט אל תהיה טיפש תן להם ח...לאכול מה הם לא גוזלים מספיק אצל האיכרים בכפרים? ושנית אני מבקש ממך הרבה? זה לא לקח רבע שעה והוא יצא אלי עם סל מלא כל טוב, אורז, קמח, סוכר, חמאה וגבינה שוויצרית ומה לא? סל מלא ונותן לי, ואני אליו בחיבה ... טיפש אתה רוצה שיהרגו את שנינו, איך אתה רוצה שאני אסחוב את זה? אז מה אתה רוצה? הוא שואל אותי. חכה, אגיד לך, יש לך אופניים? קח את זה על האופניים ואני אלך קדימה כשאני אכנס לגיטו אסתובב שם על הגשר ואתה שים מעיל על הסל, ותבוא לשער תראה אותי "במקרה" ותתחיל לצעוק אלי איך שאתה רוצה: למה שכחתי לקחת את המעיל שלך לתיקון. ואז אני אגש ואתנצל יפה. בשביל השוטרים הפולניים זה יהיה תיאטרון יפה ואני אקח את הכל ומחר יהיו לך מגפיים. העצה מצאה חן בעיניו והוא עשה בדיוק כפי שהדרכתי אותו.
הוא בא ואותי מצא "בדיוק" על הגשר והצעקות עם הפנינים שלו הלכו עד לב השמיים. הפולנים נהנו וגם אני נהניתי, עבור סל המזון יכולתי לקנות 2 זוגות מגפיים. חלק קטן מכרתי והיה לי כסף בשביל מגפיים והיתר השארתי בבית ולמחרת היום הבאתי לו את המעיל עם הסחורה למגפיים, והוא, החייל שמח ושאל אותי מה מגיע לי עוד? ואני כוותרן גדול מתוך "צניעות", אמרתי תתן לי עוד מנה כזו ודי. למחרת היום הוא הביא לי עוד סל מזון... היקים כל אחד לחוד הוא ממש טיפש, אבל כולם יחד הם עם חכם וחרוץ. עם כל אחד לחוד, אפשר היה להסתדר מצויין עד שלא קיבלו פקודה, קבלו פקודה ותוך רגע כולם נהפכו לרוצחים וגזלנים. גנבים ואוהבי שוחד הם היו כולם, עם פקודה ובלי הפקודה.
הזכרתי קודם שהיה לי ידיד בגיטו, יהודי מביליסטוק, צורף היה. אחרי העבודה תמיד נכנסתי אליו, קצת לשבת ולשוחח איתו. יום אחד, פתאום נכנס קלגס, רוצח, קצין מהגיסטפו עם פרגול ביד, ושואל על הטבעת שלו, ואני בשעת מעשה חושב, איך מתחמקים משם? החנות קטנטונת ודלת אחת, והקלגס עומד על יד הדלת. היתה לי הרגשה שלא אצא חלק ויבש... החלטתי לשבת בשקט כאילו לי זה לא נוגע. היהודי מוציא לו טבעת זהב, משהו פנטסטי, טבעת עם ראש של אריה, ממש עבודת אמנות! הגזלן יצא מהכלים מעבודה, כזו יפה. הכל טוב, אומר לו לשקול את הטבעת! הוא רצה שהטבעת תשקול 18 גרם, ושם היה חסר אולי רבע גרם, הוא התחיל להשתולל, כחיה מטורפת עם הפרגול, והיהודי המסכן מסביר שעבודה כזו, עבודת יד לא יכול לצאת בדיוק, והוא בשלו, צועק: "אתם יהודים ארורים עוד תגידו תודה למנהיג ימ"ש, הוא יעשה אתכם לעם". צעק צעק לקח את הטבעת והלך לעזאזל. אז שאלתי את היהודי מי נתן לו את הזהב? איפה? הוא הזמין וועד הקהילה נתן את הזהב, והוא עשה את זה, ובתור תודה ככה הוא השתולל.
החורף של שנת 1942 היה קשה, ובשביל היהודים באופן מיוחד קשה. עצים אין, הבגדים דלים והגרמנים בחזית הרוסית לא לקקו דבש, הקור הציק להם לא רע. באה פקודה לוועד הקהילה לאסוף כל הפרוות של היהודים ולמסור לגרמנים, והפקודה של הגרמנים, זה לא כרוז של הסוכנות היהודית או כרוז להבדיל של רבנים לתמיכה בישיבות או בעניים... הפקודה הנאצית היתה מלווה עם מלאך המוות! בלי שום איומים, או אזהרות, והגיטאות זה היה הסופר מרקטים שלהם. מה שרצו ומה שעלה על דעתו של אחד הרוצחים מהשלטון המקומי או מהשלטון העליון נתן פקודה לראש הוועד הקהילה של הגיטו וזה סופק להם בלי ויכוחים אחרת... חיסלו את הוועד או כמה נכבדים אחרים, אחרי פעולה כזו, סופק הכל ועוד עם ריבית.
פקודת "מפעל" הפרוות באה ביום. ובלילה יצאו כל שוטרי הגיטו ואילו היו כמובן יהודים משרתי וועד הקהילה ועשו חיפושים בתוך הבתים של היהודים והחיפושים לא היו קשים, מפני שלמי שהיה איזה מעיל פרווה, היה לו 2 שימושים: ביום כלבוש יום ובלילה ככסות לילה. לאף אחד לא עלה על הדעת להחביא דבר כזה, בפרט שכל התעמולה הנאצית היתה להוריד את היהודי לתת אנושיות ולתאר אותו כמכוער, כמלוכלך מלא כינים ושרצים, בלי שום תרבות, ומנהגים. מכאלו יקחו מעילים בשביל החיילים "האצילים" עדיני הנפש? עובדה הם לא בחלו גם בזה, השוטרים אספו באותו הלילה אלפי מעילים, במקרה לי נשאר מעיל פרווה אחד שבמקרה השוטרים לא ראו אותו מהצד החיצוני הוא לא נראה כפרווה, בגד אחר לא היה לי וחשבתי בבוקר שהאקציה נגמרה, לבשתי את המעיל ויצאתי החוצה, בא מולי שוטר יהודי, דווקא מכיר טוב שלי, ומרים לי את הכנף של המעיל, ורואה שזה פרווה, קורא לי הביתה ולוקח לי את המעיל האחרון...מסירות נפש כזאת, "בשביל המולדת", מצד יהודי, על זה לא חשבתי...
מילא אפשר לחיות גם בלי מעיל, אפשר להתרגל לכל דבר. על ידי גרה אשת חבר וועד הקהילה, בעלה היה 'שר העבודה'. נכנסתי לשם. לא חשבתי להתאונן וגם לא לבקש משהו, חס וחלילה זה לא מהטבע שלי לבקש... רציתי לשמוע אולי משהו, ואני מעיד שהם היו אנשים טובים והגונים. כפי הנראה שהעצבים שלהם עבדו יותר חזק משלי, אני רק נכנסתי, אמרתי בוקר טוב והאשה מתפרצת אלי "ויועצת לי" תתלה את עצמך!... נדהמתי, אבל בלי התרגשות, ובשקט אמרתי לה: לא באתי לבקש עצות ושום דבר, אבל היות שאת כבר נתת לי עצה, אחזיר לך עצה. היות שאני כבר רגיל להרבה דברים ובאופן נפשי מוכן כבר לכל דבר, אבל את עוד לא טעמת מכל מה שאני טעמתי, ובכדי להמנע מזה שלך זה לא יקרה חו"ש אני מייעץ לך לתלות את עצמך לפני זה ולפני... והלכתי. באושוויץ, בעלה בא לבקש ממני תפוח אדמה, ברצון הייתי נותן לו אפילו דבר יותר טוב אבל באמת לצערי הגדול אז לא היה לי והייתי לבד רעב ככלב עזוב...
אם הגיטו הוא "סופרמרקט", באה פקודה מהמושל (בירגרמייסטר[1]) לוועד הקהילה לספק להם פחים? מאין לקחת פחים בגיטו? לאדון בשמים פתרונות. ראש וועד הקהילה נותן פקודה למשטרה שלו לצאת לרחובות ולרשום על איזה גג נמצא פחים וכמה? יצטרכו להוריד אותם ולמסור לגרמנים, אין ברירה. יהודים יכולים לגור בחורף בבתים בלי גג. שמעתי את זה אמרתי לבריגדיר שלנו, שהוא אח של 'שר העבודה' ואזרח יליד פרוז'ני, ולא פליט כמוני, שיגש לראש הוועד ויציע לו לא לנגוע בגגות של יהודים, בעד עשרה מרק לפח נספק לו כמה שהוא רוצה...
הבריגדיר שאל מאיפה תקח אותם? עניתי לו: אתה תראה ראשון, ואל תשאל. הוא הלך ובא עם תשובה חיובית. הלכתי וקניתי ארנק יפה לאשה, עטפתי אותו יפה והלכתי לעבודה מבלי לספר לאף אחד מה אני מתכנן "וזומם" לעשות. באנו לעבודה, נכנסתי לסמל עם בוקר טוב "חם" והגשתי לו מתנה עבור אשתו. הוא התרגש כילד קטן, הארנק היה באמת יפה, שלמתי עבורו מרק, והוא לא ידע איך להודות לי, נתתי לו "להרגע" וסננתי מבין השינים "כמתבייש" שיש לי בקשה קטנה אליו, מה? אמרתי לו אני מאוד זקוק לכמה פחים, והוא מסתכל עלי כאילו על "משוגע", הסמל שואל מניין יש לו פחים? ואני בצחוק מה אתה לא רואה כל הבנינים ריקים ומכוסים עם פחים. נוריד כמה פחים וזהו זה. והוא: לך וקח! אבל אני חשבתי זה לא כל כך פשוט, צריכים לעשות את זה עם קצת בטחון וזהירות.
אמרתי לו שהחברה לא ישמעו בקולי, אני מבקש ממך תגיד אתה לחאצקל ודוד, אלו היו שני מופקרים וזריזים כשדים, שהם יורידו קצת פחים, ציינתי כבר "קצת", קודם אמרתי כמה, עכשיו קצת, ומספר אני לא מזכיר. הוא יצא החוצה ואומר לשני החברה ללכת להוריד פחים ולי הוא אומר תראה להם מאיפה. חוץ מהבריגדיר, איש לא יודע שום דבר, בשביל מי ומה הפחים? הסמל צריך. אמרתי להם להוריד 100 פחים והשניים כשדים תוך שעתיים הם הכינו 100 פחים. בקשתי מהסמל "תעודת משלוח לפחח", העמסנו את זה על העגלה, קשרנו עם חבל וזה הגיע לוועד הקהילה. אנחנו קבלנו 1000 מרק. הורדתי עבור הארנק והיתר חלקנו בין כל החברה וכולם היו מבסוטים. אז צחקתי, המושל זקוק לפחים הוא פונה לוועד הקהילה, הוועד פונה אלי ואני מספק למושל פחים מהקסרקטין שלו... והוא לבד לא יכול להשיג את זה.
הדרישות מהנאצים אף פעם לא נפסקו. תמיד הם היו צריכים משהו אחר והכל מ"הסופרמרקט". באה דרישה: מיטות. משלחת גדולה של רוצחים היתה צריכה לבוא לפרוז'ני, דברו בגיטו, גיסטפו, אס. דה., .[2]S.D (זונדר דונסט) שרות מיוחד, אלו היו הסופר תליינים, ובשבילם צריכים מיטות, ומיטות ממי אפשר לקחת? מיהודים. את זה מהפליטים כבר אי אפשר לקחת, זה אפשר עוד לקחת רק מהתושבים שעוד לא זזו מהמקום. שמעתי על הגזירה הזו, ונזכרתי שבקסרקטין איפה שאנחנו עובדים ראיתי מחסן מלא מיטות, מיטות ניקל עם קפיצים יפות, צריכים רק להעביר אותם משם לוועד הקהילה, ומוועד הקהילה לרוצחים. אני שולח שוב פעם את הבריגדיר לראש הקהילה עם הצעת מחיר, ובמחיר אף פעם לא הפרזתי, הסתפקתי במועט, סוחר אנוכי, רע מאוד! הוועד קיבל את ההצעה בשמחה רבה, שוב פעם השיטה הישנה והאמצעי הידוע "מנחה לעשיו". מתנה בכיס שוב ל"חבר" שלי, ספור חדש עם בקשה חדשה, ושוב אני צריך לגלות לו איפה מונחות מיטות. את הסכמה קבלתי, ובא הזמן שצריכים להוציא אותן...
המחסן היה בדיוק על יד הכביש הראשי, רק הגדר הפריעה ותמיד כדאי "קניה" כזו, להוציא מבלי שהרבה עיניים תראינה את זה. קרוב למחסן היה שער שפתחו אותו בפעם האחרונה, אולי בזמן הצאר הרוסי ע"ה. הוא לא היה סגור על מנעול, רק קשור וקלוע עם כל מיני ענפים. אחרי התיעצות קצרה, החלטנו לפרק כל זה ולפתוח את השער. בינתיים העמסנו את המיטות על העגלה, קשרנו אותן טוב ויפה, ויצאנו לדרך. ומבלי שמישהו יראה או ירגיש, הגיע המטען למקומו...
כדאי כאן לציין שמזל היה לגיטו פרוז'ני שרוב הוועד היה מורכב מאנשים הגונים שלא כמו במקומות אחרים וגם כשרונים היו, אבל החגורה כל הזמן התהדקה ואת הגיטו כל הזמן היו מקטינים. המצוקה גדלה באופן מיוחד אצל הפליטים והזקנים שלא יכלו להסתדר, עבור העבודות לא קבלו תשלום, וגם בכסף לא קל היה להשיג מזון רוב המזון השיגו בזמן שהיו מחוץ לגיטו, ולא בכל מקום, ואם כבר השיגו, היתה בעיה איך להכניס לגיטו?
אנשים התהלכו נפוחים ומתו מרעב. בשורות האיוב הגיעו, ועיירות אחרי עיירות נחרבו. תושבי גיטו "קרטוז ברוזה" נשחטו ביער "ברונו גורה", שם מאיפה שהובלנו את החול... שם נספה גם אחי הבכור הערשל (צבי) ואשתו חיה עם בתו היחידה בלומה ז"ל הי"ד. מצד שני באו בשורות טובות מהחזית הרוסית - מפלת סטלינגרד. יש תקווה, "אולי ירחם", אבל ככל שהמפלות היו יותר גדולות וככל שהגרמנים היו צריכים לסגת ולזוז אחורה, היד הנאצית והארוכה הלכה וקשתה על היהודים. מה שהנאצים קבלו יותר מכות הם זרזו יותר את השמדת עם ישראל. בכל מקום ומקום השיטות היו שונות, הטכניקה היתה משוכללת ומנגנון החיסול היה יעיל. להלחם נגד היהודים היה הרבה יותר קל מאשר בחזית הרוסית, בפרט שהאוכלוסיה הלא יהודית עזרה די יפה... ליהודי לא היה לאן לברוח. אפילו היער היה צר בשביל היהודי, גם שם ארב לו המוות. יהודים מגיטו פרוז'ני הצליחו לברוח ליער, והפרטיזנים הגויים חיסלו אותם. לשנאה ליהודי לא היה גבול.
[1] Burgomeister – ראש העיר (בעיר גדולה) או המושל
[2] אס דה (SD) הם ראשי תיבות שמה של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, "שירות הביטחון" (Sicherheitsdienst).
