רומא

רומא:
אחרי זמן לא רב עברנו לרומא. לפני זה חנה חלתה בצהבת, היא הבריאה פחות או יותר. ואני נסעתי קודם לרומא לבדי. היו לי ארבע מאות סגריות, וזה היה כל רכושי. בשעת מעשה, ירדתי בתחנת הרכבת ברומא, והנה משטרה עומדים ובודקים כמעט כל נוסע ואחד השוטרים מזמין אותי לתוך תחנת המשטרה ופותח לי את התיק ומצא את הסגריות ורוצה להחרים אותן. ואני באנגלית נתתי עליו צעקה קאם טו די קווירינלי! הוא שמע "אנגלית" וקווירינלי, זה היה הבית מלון של האו"נרא.

החזיר לי את הסגריות, ואמר "אקסקוזיטו"(סליחה). יצאתי עם צחוק בלב ומיד מכרתי את זה והיה לי מה לאכול. התחלתי לחשוב איפה ללון? הלכתי לקווירינלי, שם היו לי הרבה ידידים, שליחי ארץ ישראל ואנגלים מהאו"נרה. ישבתי בבר כל היום. קודם ללמוד ולראות את המנהגים והסידורים שם. בינתיים בא מכיר אחד והזמין אותי לכוס בירה, ואחר כך עוד אחד והפקידים התחילו להתרגל אלי כאילו אני עוד אחד מהאורחים.

התקרב הערב, פגשתי שליח מארץ ישראל ידיד טוב ממש. צבי אלדובי שמו. וספרתי לו שאין לי איפה לישון. הוא הזמין אותי לחדר שלו. ישנתי אצלו שלושה לילות.

בינתיים חלתה איילין היימן,חברה של חנה והיא הלכה לבית חולים. לקחתי ממנה את המפתח שלה מהחדר והחזקתי אותו אצלי, מבלי להחזיר לפקיד הקבלה. וכל ערב הייתי עולה לחדר, מתי שהיו הרבה אנשים על יד המעלית. בדרך כלל הפקידים מבית המלון, התרגלו אלי מפני שראו אותי כל יום יושב בבר, ובכל פעם משהו אחר היה מזמין בשבילי כוס בירה. ערב אחד באתי מאוחר מידי והתחלתי לעלות במדרגות. לא רציתי "להטריד" את איש המעלית, מפני שלא רציתי שהוא ידע לאיזה חדר אני נכנס, והפקיד תפס אותי ושאל לאן אני הולך? עניתי לאלדובי, נדמה לי שלא האמין ביותר... אבל נתן לי ללכת.

לנתי עוד אותו הלילה, יותר לא רציתי להסתכן. בינתיים חנה באה לרומא ושוב נפלה למשכב, ונכנסה גם היא לבית חולים, ואז החלטנו להתחתן. גרני באה לרומא, והלכה לגור בבית המלון "שלי" קווינלי ואני הלכתי ושכרתי דירה, זאת היתה דירה "מעניינת". הדירה הייתה ברחוב וייא נאציונאלי, על יד בית המלון קווירנלי. בדירה גרו קודם ד"ר שפירא, שליח מארץ ישראל, שעבד בג'וינט ואחר כך גרו בה החבר אבוש עם אשתו הישראלית רבקהל'ה. הלכתי לשאול אותו בנוגע לדירה, אמר לי הדירה בסדר, רק להזהר מהבעל בית... היא היתה אלמנה זקנה, אשת אדמירל אטלקי והיה לה בת רווקה. אסור להדליק את החשמל אפילו לרגע, אחרת תשלם עבור החשבון של כל הבית...אל תכנס למטבח ואל תשתמש אפילו רגע עם הגז, אותו הדבר, תשלם עבור כל החשבון של הגז וכן עבור המים!!! מים מילא, יתר הדברים נזהרתי... ומתי שתלכו לאכול, הן תבאנה להסתכל מה אתם אוכלים? הלכנו וקנינו מכונה קטנה על ספירט ועל זה היינו מרתיחים תה. ואוכלים בחדר ארוחת בוקר ובערב ארוחת ערב. בצהריים היינו הולכים, היתה מסעדה כשרה באופן מיוחד בשביל הפליטים. היינו הולכים לשם לאכול ארוחת צהריים נגד תשלום.

אחרי שחנה החלימה, הלכנו לרבנות של רומא ונרשמנו. אחרי כמה ימים, העמדנו חופה בבית הכנסת הגדול הספרדי. זה היה יומיים לפני שבועות, בית הכנסת היה מלא פרחים, קשה לתאר את היופי של בית הכנסת בכלל, ובפרט כשהיה כולו "טבול" בפרחים. היה לנו מנין אנשים, כולם שליחי ארץ ישראל, וגרני היתה. אז נכנסנו לגור ביחד לדירה של השתי "כלבות"... כל פעם אחת מהן היתה פותחת את הדלת, לראות אם אנו אוכלים משהו? כמעט שהן אף פעם לא הצליחו לראות אותנו אוכלים.
בכל פעם היו שואלות, למה אנחנו לא מדליקים חשמל. קודם כל זה היה קיץ ובקיץ הימים הם מאוד ארוכים. שנית היינו חוזרים בערב די מאוחר ועוד נוסף ממול החלון שלנו לא רחוק היתה אופירה פתוחה, זה נתן לנו מספיק אור בחדר ונוסף היינו שומעים אופירה חינם! אותו הדבר עם הגז, נזהרנו לא לנגוע בזה והן יום יום היו מבלבלות את המוח ומבקשות להשתמש עם הגז, פעם אחת חנה שכחה והרתיחה על הגז, כוס או שתי כוסות תה, בסוף החודש הביאה לנו את החשבון לשלם עבור הגז, לא עזרו שום טענות ושילמתי את החשבון. שמרתי טינתי בליבי, בא היום וחנה נסעה לישראל. היה לה פספורט אנגלי וקיבלה ויזה לשלושה חודשים "להבראה".

עזבנו את הדירה וביום האחרון ארזנו את המזוודות שלה, לא היה הרבה מה לארוז חוץ מ"הרדיו" שלי וכמה בגדים שלה. חנה נכנסה למטבח לקחת לדרך בקבוק מים, והבקבוק התחלק מידה, ונפל על קצה של קערה פורצלן יפה, ועשתה פגימה קטנטונת, כמעט שלא היה נראה! הבת המרשעת, ראתה את זה ונכנסה לחדר עם סקנדל שאשלם לה פיצויים חמש מאות לירטות והתחלנו להתווכח פשוט לא היה לי כסף, ושנית למה?

רציתי לתת לה מאה לירטות ומאתיים לירטות והיא בשום פנים ואופן לא,רק חמש מאות! נתתי לה חמש מאות לירטות ולקחתי את הקערה ונתתי צז'בנג בקיר, והקערה התפוררה ממש לחול. והגויה תפסה את הראש בידיים והתחילה לצרוח ולילל, וברחה למטבח. חנה פרצה בצחוק והתגלגלה בצחוק. חשבתי בשעת מעשה שגם היא תבכה, שמחתי שהיא צוחקת... והגויה חזרה עם מכסה ביד. להראות לי כמה דבר יקר ערך זה היה ורצתה עוד אלפיים לירטות עבור הקערה. רציתי לתפוס את המכסה וגם לשבור. היא החזיקה את זה חזק וצרחה. לקחנו את המזוודות והתחלנו ללכת, היא עמדה בדרך ולא נתנה לצאת נתתי לה בעיטה בישבן ויצאנו אמרתי לה שזה גם בשביל הגז... ממש סחטניות הן היו.

עליה לארץ ישראל

הבאתי את חנה לתחנת הרכבת ונפרדנו. ואני נסעתי לנקודת איסוף מועמדים לעליה.
זאת היתה וילה בודדת על הר לא רחוק מגנואה. היינו שם כעשרים או עשרים וחמישה איש, אלו היו "פרוטקציונרים" ובעלי "זכויות", זה היה מקום סודי, וסודי מאוד... העליה משם היתה נקראת עליה ד' (דלית) שם על הגג היו מזייפים פספורטים, מחליפים תמונות, מזייפים ויזות וכל הפולעשטיק... הדיירים שישבו למטה בחדרים, אפילו לא ידעו מה שנעשה למעלה. היה אסור לצאת משם, בשביל לטייל ואם מישהו יצא, היו אזהרות, למען השם לא לדבר עם בן אדם. הייתי נוסע, פעם פעמיים בשבוע, העירה וכל היום ישבו ולמדו עברית ופלסטינוגרפיה, מפני שהתירוץ היה צריך להיות שאנחנו היינו אזרחים של א"י. לפני המלחמה נסענו להתראות עם ההורים והמלחמה "תפסה" אותנו באירופה, ונפלנו לידי הנאצים ועכשיו אנחנו חוזרים... אם ככה צריכים לדעת עברית... וצריכים להכיר את הארץ, או איזה אוטובוסים נוסעים בין הערים, מה הצבע שלהם? ואיזה בתוך הערים, ולמי הם שייכים, איזה בתי חרושת ישנם? נעבאך היה "עלית" ו"דובק". כן תחנות משטרה? ואיפה הן נמצאות פחות או יותר ואיפה גרנו לפני המלחמה, אני גרתי בעפולה... אצל סנדלר, רחוב לא אמרו לי הבנתי שאין שם רחובות, שם של הסנדלר גם לא אמרו לי אמרתי לעצמי שמו בישראל יקרא חיים יענקל... ככה ישבנו שם כחודש ימים.

עד שבא היום, שהיינו צריכים לעלות על אניה. אמרו לנו לקנות מזוודה או מזוודות חדשות, למלא עם סמרטוטים, העיקר שהמזוודות תהיינה חדשות... כל השאלות האפשריות העלו על נייר וחלקו בין הנוסעים, היינו עשרה איש, בינהם משפחה של שני הורים עם שני ילדים, אשה אחת משוגעת עם בת ואחותה שהיתה באמת מארץ ישראל, באה לקחת את אחותה ועוד שלושה איש. רק לה היה דרכון אמיתי והיתר הכל מה"הגדה". אני הייתי האחראי על "הטרנספורט" והפספורט שלי היה "הכי טוב". נייר מהאו"נרא על שמי האמיתי והיו שם כבר כעשר או יותר ויזות, אטלקיות ושוויצריות וצרפתיות ואנגליות ומה לא? נסעתי איתו כל כך הרבה אז הכניסו באמצע עוד ויזה א"י פלסטינית. הזהירו אותנו לא לקשקש יותר מידי. וטרם שנגיע לביירות היה עלי לאסוף את השאלונים לקרוע לחתיכות ולהוריד לים.

ולי מסרו בסוד, שכשנגיע לחיפה שאחזיק רשימה קטנטונת עם כל השמות בין האצבעות, האניה תעצר בים הפתוח, ועל הסיפון יעלו קצינים אנגלים ושוטרים וביניהם יהודי "עובד" סולל בונה והוא קרח ויחזיק מקטרת בפה. שאני אחבק אותו ולהתנשק איתו כמו שני ידידים וותיקים שנפגשים אחרי כל כך הרבה זמן...ובינתיים להעביר לו את הרשימה.

לפני "התיאטרו האחרון"... עלי לחזור ולספר על האניה ויתר הנוסעים ביחד איתנו, נסעו כמרים ונזירות, האניה היתה אניית משא והיו שם איזו שלוש קבינות בשביל אנשים. עלינו על האניה וכבר היינו רעבים... הביאו "אוכל" הכל טרף, ממש חזיר, לחם, כמה פרוסות דקיקות. החברה התנפלו על האוכל, אני קבלתי פרוסה קטנה לחם וזהו זה... את המנה שלי אכלו, אבל על פרוסת לחם נוספת אף אחד לא מוותר. הלכתי לסטיוארט, מדבר אליו, הוא יודע רק יוונית שום שפה אחרת לא יודע. אנגלית לא מבין, כשר לא יודע מה זה? צמתי כמעט יומיים, מה עושים, ס"ה היו 2.5 לירות ישראליות. לקחתי חצי לירה, הכנסתי לו ביד. מיד ידע את כל השולחן ערוך על כשרות בעל פה... הביא לי ביצים אפויות על אש לא בכלי, סרדינים, חמאה, לחם, קופסא קומפוט נהדר ומה לא? ככה שלוש פעמים ביום והבטחתי לו שיקבל עוד... הדלות שלי... החברה, כמה זמן אפשר לאכול חזיר? רצו לעבור לכשר אבל זה לא עבד הם לא ידעו איך "לפתוח לו" את "השולחן ערוך"...אז ראיתי שלכסף יש לשון ושפה בינלאומית, מין אספרנטו כולם מבינים אותה...

לפני ביירות אספתי את השאלונים והאשה המשוגעת בשום אופן לא רצתה להחזיר את הנייר והיא בשום אופן לא רצתה לנסוע לארץ ישראל. אחותה לקחה אותה בכח והיה לה פרוטקציה גדולה, אז שלחו אותה ודווקא אותה, ריבונו של עולם מה עושים?
היא תביא אסון עלינו, חוץ מבית סוהר, נקבל מכות רצח, כדי לגלות את הזייפנים. החלטתי להתלבש עליה בצורה אחרת, חיכיתי לערב. הלכתי, לקחתי אותה לטיול על הסיפון והתחלתי לדבר איתה, סיפרתי לה כל מיני צ'זבטים, שאני רווק, וגם אני לא כל כך רוצה לנסוע לא"י אבל נמאס לי להתגלגל לבד במחנות, ללא שום מטרה. החלטתי לנצל את ההזדמנות לעלות ומכאן "נראה" לאן לנסוע הלאה הרמז הראשון... אחר כך שאלתי בת כמה היא? כמה שהיא אמרה אמרתי לה שאני שנתיים יותר מבוגר, רמז שני. לאט לאט לקחתי אותה ביד. והתישבנו בפינה והתחלנו לדבר על... עתיד טוב יותר, והיא... "דעתן נשים קלות". היתה מוכנה שם על הסיפון, להתחתן איתי... קודם כל היא נתנה לי את הנייר וחסלתי אותו אבן אחת פחות על הלב. את החתונה דחינו אחרי שנרד וקצת נסתדר, יש לי משפחה גדולה ואולי גם עשירה וכן הלאה... עד שהבטיחה לי שתתנהג בסדר, הדרכתי אותה עוד קצת וידעתי שהיא לא תקלקל את המשחק. כן, עוד משהו, הזהירו אותנו אם האניה תגיע לתל אביב בשום אופן שלא נרצה לרדת, רק בחיפה.

לפנות בוקר, בשעה טובה הגענו לחיפה. ראינו את האורות מחיפה, הדמעות זלגו מהעיניים, הלב דפק... האניה נעצרה בלב ים וזרקה עוגן. מסביב עמדו ספינות מלחמה עם תותחים. נפל פחד עלי. אבל התגברתי... פתאום ראיתי את ה"קרח" עם המקטרת! נתתי רמז לחברה והתחלנו לשיר שירים עבריים ולרקוד הורה. הם עלו על סולם שהורידו להם מהאניה. אנחנו רוקדים ושרים והם נכנסו לקבינה ואני עומד על יד הסולם והחברהמן שלי איננו. פתאום אני רואה עוד ספינה קטנה מתקרבת, שם שני אנשים, קרח אבל בלי מקטרת? הם עולים ואני מסתכן, קורא בשמו בשקט ממש בלחישה... והוא: רובינשטיין? ואני מתנפל עליו ומכסה את פניו עם נשיקות והחברה רוקדים והוא לוחש לי ככה תתנהגו עד הסוף רק עברית. ואני ומי שלא יודע? ענה לי: גם הם לא יודעים יותר טוב! ומתחילים להכניס אחד אחד וב"ה עוברים בשלום, אני נכנסתי אחרון..הקצין שואל אותי איזו שפה אתה מדבר? רק עברית! ה"ידיד" שלי הוא מתורגמן, איפה גרת? לפני המלחמה, בעפולה. מסתכל בדרכון שלי, קורא לשוטר ערבי ונותן לו את הדרכון שלי ואומר לו משהו באנגלית והשוטר הולך. ולי אומר לחכות...בינתיים קורא לי בלש ערבי הצידה ומתחיל לחקור אותי איפה הייתי בזמן המלחמה, אני מראה לו את מספרי. למה נסעת? אמרתי לו היו לי הורים זקנים ומאוד חולים. ונסעתי לראות אותם, ופרצה המלחמה וגרמנים לקחו אותם למחנה ריכוז ולקחו ממני הכל מה שהיה לי יחד עם הדוקומנטים... הסיפור היה חלק וטוב... רק הרגשתי שהעברית שלי נגמרת...

פניתי אליו אולי אני יכול לצאת על הסיפון מפני שהאוויר מחניק מאוד... אמר לי בבקשה... יצאתי פגשתי את ה"ידיד" שלי. שאלתי מה קרה לי? אמר לי הפספורט לא מצא חן בעיניו, שלח למשטרה לבדוק, שלא אפחד, הם לא יכולים למצוא שום דבר, שרפו להם את כל הארכיון. תחזיק עצמך כמו עד עכשיו. השוטר חזר עם הדרכון שלי ביד, ואמר מה שאמר והקצין החזיר לי את הדרכון ונתן לי ללכת.

כשיצאנו מהמכס, פקיד מהסוכנות גנב ממני לירה ונשארתי עם לירה אחת. והחברה אלי: היה לך מזל? שמצאתי ידיד. כפי הנראה ששחקתי כל כך טוב את התפקיד, שהם באמת האמינו שזה היה ידיד מהזמנים הטובים...

יצאתי מהמכס עם לירה פחות... והכניסו אותנו לבית מלון "הנמל" ברחוב העצמאות, זה היה שבת תשובה בבוקר. לארוחת צהריים נתנו לנו תפוחי אדמה עם בצל במקום "ביצים עם בצל"... שתי פרוסות לחם מרוחות עם גבינה לבנה וכוס תה עם סוכרזית. ביקשתי עוד כוס תה, אמרו לי שזה יעלה 5 גרוש. הסתפקתי עם הראשונה... בערב התקשרתי עם חנה והודעתי לה שאני בארץ ישראל...