נסיעה לאנגליה.
זמן קצר אחרי זה נסעתי לאנגליה לחודש ימים. כמו שאמרתי מסרתי את התפקיד שלי לחבר רפפורט. נסעתי לרומא, הלכתי לאו"נרא, במקום נתנו לי איזה נייר עם התמונה שלי וזה היה... הדרכון שלי. עם זה הלכתי לשגרירות בריטניה עם מכתב המלצה של מר צ'יעס, ובמקום נתנו לי את הויזה. ברומא היה לי מקום זול ללון.
היתה אישה זקנה עם משרתת עם דירה יפה, יוצאת מן הכלל. אף פעם לא התדברתי איתה בגלל חוסר שפה. התייחסה מאוד יפה אלי. בכל פעם שהייתי בא לרומא הייתי הולך לשם, מביא מתנה, קצת מזון והייתי משלם כמה לירטות עבור לינה.
הפעם באתי עם עוד אחד, שהיה גם צריך לנסוע לאנגליה. והיתה אשה זקנה אולי בת תשעים או קצת פחות, שחנה היתה מוסרת לה את השוקולד שלה, וגם היא היתה צריכה לנסוע לאנגליה, שם היתה לה בת, וזה היה באחריות של הג'וינט להביא אותה לאנגליה. מהג'וינט הכירו אותי והם רצו שאני אקח אותה תחת השגחתי. הסכמתי ולא עלה על דעתי לבקש עבור זה תשלום או טובת הנאה. אני לא רגיל ולא הייתי רגיל לבקש או לדרוש כסף עבור טובה או מצווה. הבן אדם שמע, בענין האשה, הוא הלך לג'וינט ושיכנע אותם שהוא יוביל את האשה ללונדון והם הסכימו! הוא בא "בשמחה" ומספר לי שמסרו לו את האשה להשגחתו, אמרתי אם זה ככה אני נוסע מחר.
למה לי לשבת ברומא, אחרת הייתי צריך לחכות עוד שלושה ימים בגלל הסידורים של הזקנה. הוא התחיל להגיד לי שאחכה לו, הוא יודע צרפתית ויודע אנגלית על בוריה וזה יקל גם עלי וכן הלאה. ואני אעזור לו, שוב מצווה, אף על פי שהלך מאחורי גבי. אין דבר, אמרתי אחכה לך. אחרי הצהריים הוא הולך וחוזר בכעס ממש, מלא זעם וארז את המזוודות שלו והולך לנסוע ללונדון. שאלתי מה קרה ומה הבהלה? והוא מספר שהלך לדרוש כרטיס נסיעה ללונדון עבורו מהג'וינט עבור הפעולה שלו. והג'וינט סירב לתת לו ואמרו שיש להם רובינשטיין, שיעשה את זה חינם. שאלתי אז למה שלא תחכה לי כמו שחיכיתי לך? לא רוצה ולקח את המזוודות ונסע.
למחרת היום קראו לי לג'וינט, ואומרים שהם לא הצליחו להשיג בשבילה מקום בקרון שינה אז הם קנו בשבילה שני כרטיסים במחלקה הראשונה, ככה שהיא תוכל לשכב. מחלקה ראשונה? לא חלמתי על זה? מניין יש לי כסף לשלם עבור כרטי מחלקה ראשונה? אני מוכן לנסוע על הגג, רק שלא יעלה לי כסף או מה שפחות. אם ככה שאלתי מה איתי? צחקתי: לאושוויץ ומאושוויץ גם נסעתי במחלקה הראשונה, מחלקה שלישית לא מספיק טוב בשבילי? נכון שאתם חייבים לשלוח אותה לאנגליה והייתם שולחים איתה אחות רחמניה. היא לא היתה נוסעת לא חינם ולא על חשבונה, למה שלא תשלמו לי את ההפרש בין כרטיס מחלקה שלישית לראשונה? המנהל שמע ואמר צודק! ונתן לי כרטיס שלם, מחלקה ראשונה עד פריז. ובשביל האישה שני כרטיסים.
ביום רביעי אחרי צהריים נסענו. עבור הכסף שנשאר לי מהכרטיס שהצטרכתי לקנות, הלכתי וקניתי מתנות, שעון זהב בשביל חנה, שתי חתיכות משי לשמלות, אחת בשביל גרני[1] ואחת בשביל חנה, גרבי ניילון, מטריות מתקפלות, אלו היו דברים מותרות באנגליה...
לזקנה היו חבילות ענקיות שהיו צריכים לזה סבל. והיא התלבשה בסמרטוטים, שהיה גועל נפש לנגוע בה, ממש בוץ נזל ממנה ואיזה שבוע ימים לא התרחצה בכדי ש"תריח" כמה זקנה שהיא היתה, היא היתה פקחית, שד ממש. היא נשארה בחיים מפני שהיא היתה חיה ביוגוסלוויה כנוצריה "אילמת"... אז אפשר היה להבין כמה פקחית היתה. רציתי שהיא תקח אחת מחתיכות המשי על הראש כמטפחת. לא רצתה אמרה שיחשבוה כעשירה ועל ידי זה יחפשו אצלה בחבילות. הערכתי שהיה רכוש גדול, כסף ודברי ערך על הגוף. עבור זה היא התלבשה ככה ולא התרחצה שאי אפשר יהיה לנגוע בה... איכשהו העליתי את החבילות והסתדרנו בקרון. ראיתי שבכלל הכרטיס שלי היה מיותר, שני כרטיסים היה בשבילה מספיק לשני אנשים, הקבינה שלנו היתה ריקה, ושנית היא לא רצתה לשכב בשום אופן... כפי הנראה פחדה שאגנוב ממנה משהו או מי יודע מה...
עברנו את הגבול לשוויץ ולנו היתה ויזת מעבר לצרפת. באו שני אנשי מכס ביקשו דרכונים, הראיתי להם. הם דרשו שאפתח את החבילות שלה לבדיקה, אמרתי להם: לא אתן, אנחנו רק במעבר ואין להם שום רשות להטריד אותנו בשום דבר, אפילו לא פספורטים. קראתי לעגלון עם כרכרה רתומה לסוס, והוא הוביל אותנו לג'וינט. שם שאלו אותי מתי אנחנו רוצים להמשיך את הנסיעה אמרתי מיד. הם אמרו לא, עד יום ראשון אין מקומות ישיבה ברכבת, נוכל לנסוע רק ביום ראשון, ונותנים לי כרטיס נסיעה אחד בשביל האשה, שאלתי מה איתי? הם אמרו לי: אתה תקנה לך כרטיס. ולא היה לי אפילו כסף בשביל כרטיס: חוץ ממה שהיו לי דמי כיס, חוץ מזה זה נורא חרה לי, אני צריך לחכות עד יום ראשון בשביל האשה מפני שאין לה מקומות ישיבה, אני לא יכול להסתדר בעמידה עד נמל קלי? אמרתי להם תודה רבה לכם, תחזיקו את "המתנה", אני הולך לרכבת! כמובן שנבהלו ונתנו גם לי כרטיס. ושלחו אותנו לבית מלון...
ביקשתי מהם שמחר מוקדם, ישלחו לנו אוטו. אנחנו נוסעים מחר בבוקר, בנוגע למקומות אני אדאג. שם במלון במילא אי אפשר היה לישון. המלון היה מלא קצינים אמריקאים ומלא "עליזות". קבלתי חדר לחוד והזקנה לחוד. נכנסתי לחדר של הזקנה לעזור לה להסתדר, נפתחת הדלת ואחת מהעליזות שואלת אותי אם אני ישן עם הזקנה? אמרתי כן... היא עזבה את "האידיוט" בלי פרנסה. למחרת בבוקר אנחנו באים לתחנת הרכבת, הרכבת עומדת לזוז... ועל יד השער עומד קונדוקטור ושולח אותי למסור את המטען למחלקת המטענים. נו? עסק לא רע? אני מוציא מאה פרנק, בלי צרפתית, הוא הבין, הכסף מדבר בכל הלשונות ובכל השפות... הוא בכבודו ובעצמו העלה את החבילות ונכנס בפנים והשיג לנו שני מקומות ונסענו.
הגענו לתעלת למנש, ורק עלינו על הספינה, כבר חצי אנשים שכבו והקיאו את הנשמה... סערה כזו בחיים שלי לא ראיתי. ממש חושך היה, במקום נסיעה בערך של שעה או שעה ורבע, נסענו יותר מארבע שעות, אני חשבתי שלא אגיע חי, והיא הזקנה כמו ברזל, שום דבר, לא היה איש שנשאר לשבת, והיא כמו עץ, שום דבר לא הזיז אותה. סוף סוף הגענו לדובר. הסבלים רצים תופסים את המזוודות, ומפנים.
אלינו אף אחד לא מגיע בסוף באו ולקחו גם את שלנו. לקחתי את הזקנה ביד ואמרתי לה: תתחילי לשיר "מאכט דו קונץ" והיא התחילה:" אוי, אוי" כמו גמל.
באו אחיות וכל מיני אנשים ותפסו אותה והכניסו אותה לחדר "התאוששות" והתחילו לטפל בה ואותי הם שולחים למכס, בדיוק מצאו את הכתובת. אמרתי: לא, לא, אני לא יכול לעזוב אותה... היא התאוששה קצת ואני שוב פעם תומך בה חזק... ושוב מאכט די קונץ והיא א...א... הגענו למכס, נשארנו יחידים, שאל אותי איש המכס ואני: "האך וואס" פתאום שואל אותי בגרמנית: החבילות שלה? אמרתי כן, סימן עם גיר ונתן לנו ללכת והסבל הוציא את החבילות לאוטו. שם חכתה הבת שלה ומיס נעמיץ... נתתי לסבל חצי לירה, והוא כל כך שמח. אחר כך סיפרתי את זה לגרני, אז היא אמרה בטח ששמח כי אנשים נותנים שילינג, מקסימום שני שילינג.
לונדון:
(הערה מיוחדת בשביל הילדים שלי) כשבאנו לדאונסייד קרעסענט [Downside crescent הכתובת של סבתא בלונדון- ח.ר.] , עמדה גרני בחלון הגדול, בקומה הראשונה בפרוזדור. חשבתי ש"מלכה" עומדת, כל כך יפה הייתה. לא האמנתי שזאת אמא של חנה. כל כך צעירה היתה ניראית ויפיפיה ממש. ארני[2] עם המשפחה לא היו בבית, הם היו באיזה מקום בנופש... מותר להגיד שהמקום היה נחמד וקבלת הפנים בהתאם. מיד הרגשתי בבית. לפני שבאתי לאנגליה, חנה הזהירה אותי שבאנגליה צריכים להגיד את האמת ורק את האמת, באנגליה אין שוק שחור, וחס ושלום להציע למישהו שוחד... למחרת היום הלכתי לחפש בית כנסת לומר סליחות, זה היה לפני ראש השנה. הוצאתי את המתנות, מאוד הופתעו, לא האמינו שהיתה לי האפשרות לקנות כל כך הרבה מתנות ויפות. לא ידעו שזה אספתי מגרושים ממש. אחרי יומיים בא אלי לביקור הבן אדם שידע לדבר כל כך טוב צרפתית ואנגלית וברח ממני.
קיבלתי אותו והוא התחיל לשאול אותי: איך עברתי את הגבולות? סיפרתי לו שלא היו לי שום בעיות ושום תקלות. אז הוא כמעט פרץ בבכי. ההוא בא לאנגליה שאלו אותו אם יש לו משהו להצהיר, אמר כלום. התחילו לבדוק במזוודות ומצאו כמה דברים שחייבים במכס. אז הזמינו אותו לחדר והפשיטו אותו עירום. הרימו לו את הבטנה מהמעילים, הורידו לו את הסוליות מהנעליים. מפני שככל שהם חפשו יותר הם מצאו יותר אז אמרו לו לשלם כל כך הרבה מכס וקנס, שהוא השאיר להם הכל ושמח שנתנו לו להכנס לאנגליה. אמרתי לו אתה יודע למה זה קרה לך? בפני שאתה יודע יותר מדי טוב לדבר אנגלית... וזאת האמת, אם אתה לא יודע שום דבר אז אין לך שכל אז במילא אתה מדבר אמת. נסענו הרבה לבקר כל מיני אנשים, בכדי למסור דרישות שלום מכל מיני פליטים שנשארו בחיים. אלו באמת היו מצוות, וחנה שמעה בין כל אלו סיפורים על שוחד באנגליה "הקדושה".
נסעתי לאיסט אנד וויטשעפל והבאתי משם ק"ג נקניק, ארגז עץ של סרדינים, במשקל של אולי שני ק"ג ועוד דברים. וגרני אומרת: שמואל, אתה שלושה ימים באנגליה, איפה השגת את זה? אמרתי לה: גרני, תני לי רק כסף, אמלא לך את כל הבית עם כל טוב, מה שאת רוצה. סיפרה שכל השנים, הם חיו על מה שקבלו על הכרטיסים. כשהיו נוסעים להתארח היו מביאים את מנות המזון, אחרת לא יהיה למארחים מה לתת לאכול. תפוחי אדמה ולחם היה חופשי בלי כרטיסים, היתר הכל היה במנות, ביצה לשבוע, ולפעמים רק לילדים. יתר המצרכים הכל יוטיליטי כמו בזמן דב יוסף [ שר האספקה בזמן ה"צנע" בישראל] היה "לאכול", שום דבר מותרות. בשוק השחור הכל אפשר היה להשיג והמענין לא מחירים מופרזים, קצת יותר ביוקר ללא פשיטת עור..
קוריוז אחד: כל השנים של המלחמה, זה שש שנים שלא טעמתי דג מלוח. פה אני בא לוויטשעפל אני רואה אצל אחד חבית של דגים מלוחים. נו, קניתי והבאתי הביתה. מיד רחצתי אחד "ושחטתי" אותו, מיס נעמיץ ראתה את זה, חשבתי שהיא השתגעה. התחילה לצעוק ולדבר ככה חותכים דג? וכשהיא התחילה לדבר, אז היא לא הפסיקה. עד הערב לא שמעו אף קול, רק את הקול שלה. והיא לקחה דג מלוח שני וחתכה אותו בעורף והוציאה את העצמות ושמה על הצלחת ועם גאווה כפולה ומשולשת, הראתה לי ככה חותכים דג מלוח. לך ותספר לגוי "טעם מציצה".
נסענו לאוקספורד, לפגוש את אופה[3] , שגם הוא יגיד מבינתו עלי... פגשתי יהודי מכובד, רחב כתפיים, ממושקף, זקן מטופל, האינטלקט שפוך על הפנים, הכל אומר הדר. הקבלת פנים היתה קרירה וקורקטית, הוא דיבר עם חנה קצת באנגלית, לא הבנתי. אני הסתכלתי על הכלב ששכב בכורסא כ"לורד". מידי פעם זרקתי עין גם על ביטריס... אחרי חצי שעה ישיבה בבית הוא אופא לקח אותי לטיול, לא שכח גם את הכלב... השפה היחידה המשותפת בינינו היתה גרמנית. והוא שנא את השפה ללא גבול! בלית ברירה הוא דיבר אותה. השאלה הראשונה שלו היתה, גם האחרונה... "אתה הולך להתחתן ולנסוע לארץ חדשה, מה התכניות שלך? מה תעשה?" אמרתי לו תראה: בחיים שלי לא עשיתי הרבה תכניות וכולן נהפכו, נגד כל הגיון, ועברתי דברים, שבחלומות הכי גרועים לא חלמתי עליהם. כרגע הפסקתי להכין תכניות, כשה' יעזור לי ואגיע למקומי אז אתבונן ואחפש מה שמתאים לי. טיילנו כמאתיים מטר, הוא עשה "אחורה פנה". מבלי לדבר יותר מילה חזרנו הביתה. כבר ידעתי דעתו עלי...טיפש, אידיט, פרזיט, כלומניק!
צחקתי בליבי, שאף פעם לא נהניתי מלראות בן אדם כמו שנהניתי מלראות אותו.
ישבנו בבית כשעתיים, בשבילי היה כבר מיותר, כל רגע, אבל בגלל חנה. ישבתי ולא הורדתי ממנו עין, רציתי למצוא את הקשר בין ידע והשכלה ובין שכל וחכמה?
מביאים לפניך בן אדם שאתה לא מכיר אותו, לא ראית אותו פעם בחיים? אתה לא שואל מניין אתה? מה שלומך? מה עברת? וכן הלאה והלאה עד שאתה מתקרב לענין שמעניין אותך ביותר? לקחת אותי לטיול תלך קצת, תראה לי משהו על אוקספורד, תתידד קצת? תראה סימני ידידות ואחר כך לאט לאט, תפתח לי את הלב ואולי גם את הכיס ואז תראה שהלב פצוע, אם לא יותר מזה והכיס ריק שרק הדלות שורר שם...
במקום כל זה, מיד התחיל לחקור אותי. למה אני לא שאלתי מיד, אני לוקח את בתך, במה תוכל לעזור לי בכדי שאוכל להסתדר? ביטריס הגישה לשולחן קלחי תירס מבושלים והוא אמר שאת זה "מותר" לאכול עם הידיים. כאילו שאת זה אפשר לאכול עם הרגליים או עם מזלג או משהו אחר. נפרדנו ונסענו ללונדון. למחרת היום הוא בא ל ,Downside Crescent והוא ישב ודיבר עם גרני ועם חנה ואני ישבתי בצד וכתבתי מכתבים. במילא לא הבנתי אף מילה, אבל הבינותי את כל הטקסט. אחרי שעזב שאלתי את חנה: אני יכול לארוז את המזוודה? כרטיס יש לי ולאן לנסוע גם יש לי. חנה אמרה מה פתאום? אמרתי לה אבא מתנגד לשידוך? חנה התפלאה: מאיפה אני יודע? ואמרה: כן, הוא מתנגד אבל היא אמרה לו שהוא אף פעם לא דאג לה, ושלא ידאג הלאה. היא החליטה והחלטה קיימת ונשארתי עוד 3 שבועות.
טלפנתי ליהודי, למסור לו דרישת שלום מקרוב ממחנות הפליטים שנשאר בחיים, והוא בידידות רבה הזמין אותנו לארוחת צהריים. נסענו לשם ובאנו לבית עשיר, שוחחנו, שאל וסיפרתי לו והוא סיפר לי איזה עסקים שחורים ושוחד עשה עם שרים, ורצה לעשות עלי רושם כמה אדוק הוא לבש כיפה שחורה. והתקשר עם יושב ראש אגודת ישראל. שכחתי את שמו וחנה נורא שנאה את השם, ודיבר איתו על ישיבות וכן הלאה. בינתיים האישה הביאה את ארוחת הצהריים, תפוחי אדמה עם נקניק אף על פי שראיתי כל ה"סימנים" של בית יהודי בכל זאת שאלתי אם זה כשר? ענה לי כנעלב איזה שאלה? אמרתי סליחה ואכלנו: טעמתי את הנקניק, לא הרגשתי בזה טעם כשר, טעם יהודי... חשבתי שבמשך כל השנים שלא טעמתי נקניק כשר, אולי אני טועה, אבל הטעם לא מוצא חן בעיני. גמרנו לאכול, האישה הגישה קפה עם חלב, שאלתי מה זה? הוא התאדם ואמר: על זה אשתי לא מקפידה כל כך. אני כל כך התרגזתי ואמרתי לו תראה אנחנו לא באנו אליך לבקש אוכל כרעבים, אתה הזמנת אותנו, ואנחנו מתוך יחס של כבוד באנו. ושאלתי למה לך היה להכשיל אותנו?
ויצאנו משם. בקרנו אצל הרבה משפחות קרובים, וידידים, וחברים של חנה והמשפחה וחזרנו לאיטליה.
באנו לרומא, הלכנו למלון מדיטרניה. אחד הבתי מלון היפים ביותר ברומא. גם היה שייך לאו"נרא. אז על יד תחנת הרכבת המלון השני היה מלון קווירינאלה ברחוב ויא נאציונלה. אחרי יומיים, חזרנו לדרום איטליה, רצו לשלוח אותי לצפון איטליה, למילנו. האמת, ששם העבודה היתה הרבה יותר מעניינת. סביב למילנו היו המון מחנות פליטים והמשרד הראשי היה ברחוב וייא אוניונה 5. שם היתה "תחנת רכבת" ממש. יום יום, היו באים עשרות ומאות פליטים חדשים מכל אירופה, והיו צריכים לסדר אותם ולפזר אותם בכל מיני מקומות. ולחלק להם ציוד לסידור ראשון, ונוסף לזה המון פעילויות.
לא רציתי לנסוע לשם, מפני שלחנה לא רצו להחליף את המקום. שלחתי לשם את החבר רפפורט, בשבילו זה היה מקום משתלם, הוא עשה שם כסף רב. לצערי ולבושתי, לא חשבתי עליו עד כדי כך. ובמקום לארץ ישראל, נסע לפריז, ושם מצא בחורה והתחתן, ופתח בית חרושת לחולצות. לא הסתפק בזה, התחיל לסחור עם יהלומים ולהבריח עם שליח לאמריקה. כשראה שזה הולך, והרווח היה גדול והתיאבון גדל מיום ליום. השקיע כל רכושו במשלוח אחד, ושלח, והשליח ראה שהבן אדם מתעשר על ידו, וכשבא לשדה התעופה באמריקה, מסר מרצונו על ההברחה ואת הכתובת של המבריח הראשי. לפי החוק האמריקאי נותנים למלשין חצי מהשווי, המלשין קיבל את שלו, והאמריקאים. מסרו לאינטרפול בפריז בנוגע לציפור. ובלילה באה משטרה לאסור אותו. הוא קפץ דרך החלון וברח לקנדה. גם שם עבר כל מיני גלגולים, הוא ביקר כמה פעמים בארץ ישראל, כל פעם היה בא לבקר אותי, ולכל ראש השנה היה שולח לי כרטיס ברכה לשנה החדשה זה כמה שנים שלא שמעתי ממנו, ילדים אין לו.
זמן קצר אחרי זה נסעתי לאנגליה לחודש ימים. כמו שאמרתי מסרתי את התפקיד שלי לחבר רפפורט. נסעתי לרומא, הלכתי לאו"נרא, במקום נתנו לי איזה נייר עם התמונה שלי וזה היה... הדרכון שלי. עם זה הלכתי לשגרירות בריטניה עם מכתב המלצה של מר צ'יעס, ובמקום נתנו לי את הויזה. ברומא היה לי מקום זול ללון.
היתה אישה זקנה עם משרתת עם דירה יפה, יוצאת מן הכלל. אף פעם לא התדברתי איתה בגלל חוסר שפה. התייחסה מאוד יפה אלי. בכל פעם שהייתי בא לרומא הייתי הולך לשם, מביא מתנה, קצת מזון והייתי משלם כמה לירטות עבור לינה.
הפעם באתי עם עוד אחד, שהיה גם צריך לנסוע לאנגליה. והיתה אשה זקנה אולי בת תשעים או קצת פחות, שחנה היתה מוסרת לה את השוקולד שלה, וגם היא היתה צריכה לנסוע לאנגליה, שם היתה לה בת, וזה היה באחריות של הג'וינט להביא אותה לאנגליה. מהג'וינט הכירו אותי והם רצו שאני אקח אותה תחת השגחתי. הסכמתי ולא עלה על דעתי לבקש עבור זה תשלום או טובת הנאה. אני לא רגיל ולא הייתי רגיל לבקש או לדרוש כסף עבור טובה או מצווה. הבן אדם שמע, בענין האשה, הוא הלך לג'וינט ושיכנע אותם שהוא יוביל את האשה ללונדון והם הסכימו! הוא בא "בשמחה" ומספר לי שמסרו לו את האשה להשגחתו, אמרתי אם זה ככה אני נוסע מחר.
למה לי לשבת ברומא, אחרת הייתי צריך לחכות עוד שלושה ימים בגלל הסידורים של הזקנה. הוא התחיל להגיד לי שאחכה לו, הוא יודע צרפתית ויודע אנגלית על בוריה וזה יקל גם עלי וכן הלאה. ואני אעזור לו, שוב מצווה, אף על פי שהלך מאחורי גבי. אין דבר, אמרתי אחכה לך. אחרי הצהריים הוא הולך וחוזר בכעס ממש, מלא זעם וארז את המזוודות שלו והולך לנסוע ללונדון. שאלתי מה קרה ומה הבהלה? והוא מספר שהלך לדרוש כרטיס נסיעה ללונדון עבורו מהג'וינט עבור הפעולה שלו. והג'וינט סירב לתת לו ואמרו שיש להם רובינשטיין, שיעשה את זה חינם. שאלתי אז למה שלא תחכה לי כמו שחיכיתי לך? לא רוצה ולקח את המזוודות ונסע.
למחרת היום קראו לי לג'וינט, ואומרים שהם לא הצליחו להשיג בשבילה מקום בקרון שינה אז הם קנו בשבילה שני כרטיסים במחלקה הראשונה, ככה שהיא תוכל לשכב. מחלקה ראשונה? לא חלמתי על זה? מניין יש לי כסף לשלם עבור כרטי מחלקה ראשונה? אני מוכן לנסוע על הגג, רק שלא יעלה לי כסף או מה שפחות. אם ככה שאלתי מה איתי? צחקתי: לאושוויץ ומאושוויץ גם נסעתי במחלקה הראשונה, מחלקה שלישית לא מספיק טוב בשבילי? נכון שאתם חייבים לשלוח אותה לאנגליה והייתם שולחים איתה אחות רחמניה. היא לא היתה נוסעת לא חינם ולא על חשבונה, למה שלא תשלמו לי את ההפרש בין כרטיס מחלקה שלישית לראשונה? המנהל שמע ואמר צודק! ונתן לי כרטיס שלם, מחלקה ראשונה עד פריז. ובשביל האישה שני כרטיסים.
ביום רביעי אחרי צהריים נסענו. עבור הכסף שנשאר לי מהכרטיס שהצטרכתי לקנות, הלכתי וקניתי מתנות, שעון זהב בשביל חנה, שתי חתיכות משי לשמלות, אחת בשביל גרני[1] ואחת בשביל חנה, גרבי ניילון, מטריות מתקפלות, אלו היו דברים מותרות באנגליה...
לזקנה היו חבילות ענקיות שהיו צריכים לזה סבל. והיא התלבשה בסמרטוטים, שהיה גועל נפש לנגוע בה, ממש בוץ נזל ממנה ואיזה שבוע ימים לא התרחצה בכדי ש"תריח" כמה זקנה שהיא היתה, היא היתה פקחית, שד ממש. היא נשארה בחיים מפני שהיא היתה חיה ביוגוסלוויה כנוצריה "אילמת"... אז אפשר היה להבין כמה פקחית היתה. רציתי שהיא תקח אחת מחתיכות המשי על הראש כמטפחת. לא רצתה אמרה שיחשבוה כעשירה ועל ידי זה יחפשו אצלה בחבילות. הערכתי שהיה רכוש גדול, כסף ודברי ערך על הגוף. עבור זה היא התלבשה ככה ולא התרחצה שאי אפשר יהיה לנגוע בה... איכשהו העליתי את החבילות והסתדרנו בקרון. ראיתי שבכלל הכרטיס שלי היה מיותר, שני כרטיסים היה בשבילה מספיק לשני אנשים, הקבינה שלנו היתה ריקה, ושנית היא לא רצתה לשכב בשום אופן... כפי הנראה פחדה שאגנוב ממנה משהו או מי יודע מה...
עברנו את הגבול לשוויץ ולנו היתה ויזת מעבר לצרפת. באו שני אנשי מכס ביקשו דרכונים, הראיתי להם. הם דרשו שאפתח את החבילות שלה לבדיקה, אמרתי להם: לא אתן, אנחנו רק במעבר ואין להם שום רשות להטריד אותנו בשום דבר, אפילו לא פספורטים. קראתי לעגלון עם כרכרה רתומה לסוס, והוא הוביל אותנו לג'וינט. שם שאלו אותי מתי אנחנו רוצים להמשיך את הנסיעה אמרתי מיד. הם אמרו לא, עד יום ראשון אין מקומות ישיבה ברכבת, נוכל לנסוע רק ביום ראשון, ונותנים לי כרטיס נסיעה אחד בשביל האשה, שאלתי מה איתי? הם אמרו לי: אתה תקנה לך כרטיס. ולא היה לי אפילו כסף בשביל כרטיס: חוץ ממה שהיו לי דמי כיס, חוץ מזה זה נורא חרה לי, אני צריך לחכות עד יום ראשון בשביל האשה מפני שאין לה מקומות ישיבה, אני לא יכול להסתדר בעמידה עד נמל קלי? אמרתי להם תודה רבה לכם, תחזיקו את "המתנה", אני הולך לרכבת! כמובן שנבהלו ונתנו גם לי כרטיס. ושלחו אותנו לבית מלון...
ביקשתי מהם שמחר מוקדם, ישלחו לנו אוטו. אנחנו נוסעים מחר בבוקר, בנוגע למקומות אני אדאג. שם במלון במילא אי אפשר היה לישון. המלון היה מלא קצינים אמריקאים ומלא "עליזות". קבלתי חדר לחוד והזקנה לחוד. נכנסתי לחדר של הזקנה לעזור לה להסתדר, נפתחת הדלת ואחת מהעליזות שואלת אותי אם אני ישן עם הזקנה? אמרתי כן... היא עזבה את "האידיוט" בלי פרנסה. למחרת בבוקר אנחנו באים לתחנת הרכבת, הרכבת עומדת לזוז... ועל יד השער עומד קונדוקטור ושולח אותי למסור את המטען למחלקת המטענים. נו? עסק לא רע? אני מוציא מאה פרנק, בלי צרפתית, הוא הבין, הכסף מדבר בכל הלשונות ובכל השפות... הוא בכבודו ובעצמו העלה את החבילות ונכנס בפנים והשיג לנו שני מקומות ונסענו.
הגענו לתעלת למנש, ורק עלינו על הספינה, כבר חצי אנשים שכבו והקיאו את הנשמה... סערה כזו בחיים שלי לא ראיתי. ממש חושך היה, במקום נסיעה בערך של שעה או שעה ורבע, נסענו יותר מארבע שעות, אני חשבתי שלא אגיע חי, והיא הזקנה כמו ברזל, שום דבר, לא היה איש שנשאר לשבת, והיא כמו עץ, שום דבר לא הזיז אותה. סוף סוף הגענו לדובר. הסבלים רצים תופסים את המזוודות, ומפנים.
אלינו אף אחד לא מגיע בסוף באו ולקחו גם את שלנו. לקחתי את הזקנה ביד ואמרתי לה: תתחילי לשיר "מאכט דו קונץ" והיא התחילה:" אוי, אוי" כמו גמל.
באו אחיות וכל מיני אנשים ותפסו אותה והכניסו אותה לחדר "התאוששות" והתחילו לטפל בה ואותי הם שולחים למכס, בדיוק מצאו את הכתובת. אמרתי: לא, לא, אני לא יכול לעזוב אותה... היא התאוששה קצת ואני שוב פעם תומך בה חזק... ושוב מאכט די קונץ והיא א...א... הגענו למכס, נשארנו יחידים, שאל אותי איש המכס ואני: "האך וואס" פתאום שואל אותי בגרמנית: החבילות שלה? אמרתי כן, סימן עם גיר ונתן לנו ללכת והסבל הוציא את החבילות לאוטו. שם חכתה הבת שלה ומיס נעמיץ... נתתי לסבל חצי לירה, והוא כל כך שמח. אחר כך סיפרתי את זה לגרני, אז היא אמרה בטח ששמח כי אנשים נותנים שילינג, מקסימום שני שילינג.
לונדון:
(הערה מיוחדת בשביל הילדים שלי) כשבאנו לדאונסייד קרעסענט [Downside crescent הכתובת של סבתא בלונדון- ח.ר.] , עמדה גרני בחלון הגדול, בקומה הראשונה בפרוזדור. חשבתי ש"מלכה" עומדת, כל כך יפה הייתה. לא האמנתי שזאת אמא של חנה. כל כך צעירה היתה ניראית ויפיפיה ממש. ארני[2] עם המשפחה לא היו בבית, הם היו באיזה מקום בנופש... מותר להגיד שהמקום היה נחמד וקבלת הפנים בהתאם. מיד הרגשתי בבית. לפני שבאתי לאנגליה, חנה הזהירה אותי שבאנגליה צריכים להגיד את האמת ורק את האמת, באנגליה אין שוק שחור, וחס ושלום להציע למישהו שוחד... למחרת היום הלכתי לחפש בית כנסת לומר סליחות, זה היה לפני ראש השנה. הוצאתי את המתנות, מאוד הופתעו, לא האמינו שהיתה לי האפשרות לקנות כל כך הרבה מתנות ויפות. לא ידעו שזה אספתי מגרושים ממש. אחרי יומיים בא אלי לביקור הבן אדם שידע לדבר כל כך טוב צרפתית ואנגלית וברח ממני.
קיבלתי אותו והוא התחיל לשאול אותי: איך עברתי את הגבולות? סיפרתי לו שלא היו לי שום בעיות ושום תקלות. אז הוא כמעט פרץ בבכי. ההוא בא לאנגליה שאלו אותו אם יש לו משהו להצהיר, אמר כלום. התחילו לבדוק במזוודות ומצאו כמה דברים שחייבים במכס. אז הזמינו אותו לחדר והפשיטו אותו עירום. הרימו לו את הבטנה מהמעילים, הורידו לו את הסוליות מהנעליים. מפני שככל שהם חפשו יותר הם מצאו יותר אז אמרו לו לשלם כל כך הרבה מכס וקנס, שהוא השאיר להם הכל ושמח שנתנו לו להכנס לאנגליה. אמרתי לו אתה יודע למה זה קרה לך? בפני שאתה יודע יותר מדי טוב לדבר אנגלית... וזאת האמת, אם אתה לא יודע שום דבר אז אין לך שכל אז במילא אתה מדבר אמת. נסענו הרבה לבקר כל מיני אנשים, בכדי למסור דרישות שלום מכל מיני פליטים שנשארו בחיים. אלו באמת היו מצוות, וחנה שמעה בין כל אלו סיפורים על שוחד באנגליה "הקדושה".
נסעתי לאיסט אנד וויטשעפל והבאתי משם ק"ג נקניק, ארגז עץ של סרדינים, במשקל של אולי שני ק"ג ועוד דברים. וגרני אומרת: שמואל, אתה שלושה ימים באנגליה, איפה השגת את זה? אמרתי לה: גרני, תני לי רק כסף, אמלא לך את כל הבית עם כל טוב, מה שאת רוצה. סיפרה שכל השנים, הם חיו על מה שקבלו על הכרטיסים. כשהיו נוסעים להתארח היו מביאים את מנות המזון, אחרת לא יהיה למארחים מה לתת לאכול. תפוחי אדמה ולחם היה חופשי בלי כרטיסים, היתר הכל היה במנות, ביצה לשבוע, ולפעמים רק לילדים. יתר המצרכים הכל יוטיליטי כמו בזמן דב יוסף [ שר האספקה בזמן ה"צנע" בישראל] היה "לאכול", שום דבר מותרות. בשוק השחור הכל אפשר היה להשיג והמענין לא מחירים מופרזים, קצת יותר ביוקר ללא פשיטת עור..
קוריוז אחד: כל השנים של המלחמה, זה שש שנים שלא טעמתי דג מלוח. פה אני בא לוויטשעפל אני רואה אצל אחד חבית של דגים מלוחים. נו, קניתי והבאתי הביתה. מיד רחצתי אחד "ושחטתי" אותו, מיס נעמיץ ראתה את זה, חשבתי שהיא השתגעה. התחילה לצעוק ולדבר ככה חותכים דג? וכשהיא התחילה לדבר, אז היא לא הפסיקה. עד הערב לא שמעו אף קול, רק את הקול שלה. והיא לקחה דג מלוח שני וחתכה אותו בעורף והוציאה את העצמות ושמה על הצלחת ועם גאווה כפולה ומשולשת, הראתה לי ככה חותכים דג מלוח. לך ותספר לגוי "טעם מציצה".
נסענו לאוקספורד, לפגוש את אופה[3] , שגם הוא יגיד מבינתו עלי... פגשתי יהודי מכובד, רחב כתפיים, ממושקף, זקן מטופל, האינטלקט שפוך על הפנים, הכל אומר הדר. הקבלת פנים היתה קרירה וקורקטית, הוא דיבר עם חנה קצת באנגלית, לא הבנתי. אני הסתכלתי על הכלב ששכב בכורסא כ"לורד". מידי פעם זרקתי עין גם על ביטריס... אחרי חצי שעה ישיבה בבית הוא אופא לקח אותי לטיול, לא שכח גם את הכלב... השפה היחידה המשותפת בינינו היתה גרמנית. והוא שנא את השפה ללא גבול! בלית ברירה הוא דיבר אותה. השאלה הראשונה שלו היתה, גם האחרונה... "אתה הולך להתחתן ולנסוע לארץ חדשה, מה התכניות שלך? מה תעשה?" אמרתי לו תראה: בחיים שלי לא עשיתי הרבה תכניות וכולן נהפכו, נגד כל הגיון, ועברתי דברים, שבחלומות הכי גרועים לא חלמתי עליהם. כרגע הפסקתי להכין תכניות, כשה' יעזור לי ואגיע למקומי אז אתבונן ואחפש מה שמתאים לי. טיילנו כמאתיים מטר, הוא עשה "אחורה פנה". מבלי לדבר יותר מילה חזרנו הביתה. כבר ידעתי דעתו עלי...טיפש, אידיט, פרזיט, כלומניק!
צחקתי בליבי, שאף פעם לא נהניתי מלראות בן אדם כמו שנהניתי מלראות אותו.
ישבנו בבית כשעתיים, בשבילי היה כבר מיותר, כל רגע, אבל בגלל חנה. ישבתי ולא הורדתי ממנו עין, רציתי למצוא את הקשר בין ידע והשכלה ובין שכל וחכמה?
מביאים לפניך בן אדם שאתה לא מכיר אותו, לא ראית אותו פעם בחיים? אתה לא שואל מניין אתה? מה שלומך? מה עברת? וכן הלאה והלאה עד שאתה מתקרב לענין שמעניין אותך ביותר? לקחת אותי לטיול תלך קצת, תראה לי משהו על אוקספורד, תתידד קצת? תראה סימני ידידות ואחר כך לאט לאט, תפתח לי את הלב ואולי גם את הכיס ואז תראה שהלב פצוע, אם לא יותר מזה והכיס ריק שרק הדלות שורר שם...
במקום כל זה, מיד התחיל לחקור אותי. למה אני לא שאלתי מיד, אני לוקח את בתך, במה תוכל לעזור לי בכדי שאוכל להסתדר? ביטריס הגישה לשולחן קלחי תירס מבושלים והוא אמר שאת זה "מותר" לאכול עם הידיים. כאילו שאת זה אפשר לאכול עם הרגליים או עם מזלג או משהו אחר. נפרדנו ונסענו ללונדון. למחרת היום הוא בא ל ,Downside Crescent והוא ישב ודיבר עם גרני ועם חנה ואני ישבתי בצד וכתבתי מכתבים. במילא לא הבנתי אף מילה, אבל הבינותי את כל הטקסט. אחרי שעזב שאלתי את חנה: אני יכול לארוז את המזוודה? כרטיס יש לי ולאן לנסוע גם יש לי. חנה אמרה מה פתאום? אמרתי לה אבא מתנגד לשידוך? חנה התפלאה: מאיפה אני יודע? ואמרה: כן, הוא מתנגד אבל היא אמרה לו שהוא אף פעם לא דאג לה, ושלא ידאג הלאה. היא החליטה והחלטה קיימת ונשארתי עוד 3 שבועות.
טלפנתי ליהודי, למסור לו דרישת שלום מקרוב ממחנות הפליטים שנשאר בחיים, והוא בידידות רבה הזמין אותנו לארוחת צהריים. נסענו לשם ובאנו לבית עשיר, שוחחנו, שאל וסיפרתי לו והוא סיפר לי איזה עסקים שחורים ושוחד עשה עם שרים, ורצה לעשות עלי רושם כמה אדוק הוא לבש כיפה שחורה. והתקשר עם יושב ראש אגודת ישראל. שכחתי את שמו וחנה נורא שנאה את השם, ודיבר איתו על ישיבות וכן הלאה. בינתיים האישה הביאה את ארוחת הצהריים, תפוחי אדמה עם נקניק אף על פי שראיתי כל ה"סימנים" של בית יהודי בכל זאת שאלתי אם זה כשר? ענה לי כנעלב איזה שאלה? אמרתי סליחה ואכלנו: טעמתי את הנקניק, לא הרגשתי בזה טעם כשר, טעם יהודי... חשבתי שבמשך כל השנים שלא טעמתי נקניק כשר, אולי אני טועה, אבל הטעם לא מוצא חן בעיני. גמרנו לאכול, האישה הגישה קפה עם חלב, שאלתי מה זה? הוא התאדם ואמר: על זה אשתי לא מקפידה כל כך. אני כל כך התרגזתי ואמרתי לו תראה אנחנו לא באנו אליך לבקש אוכל כרעבים, אתה הזמנת אותנו, ואנחנו מתוך יחס של כבוד באנו. ושאלתי למה לך היה להכשיל אותנו?
ויצאנו משם. בקרנו אצל הרבה משפחות קרובים, וידידים, וחברים של חנה והמשפחה וחזרנו לאיטליה.
באנו לרומא, הלכנו למלון מדיטרניה. אחד הבתי מלון היפים ביותר ברומא. גם היה שייך לאו"נרא. אז על יד תחנת הרכבת המלון השני היה מלון קווירינאלה ברחוב ויא נאציונלה. אחרי יומיים, חזרנו לדרום איטליה, רצו לשלוח אותי לצפון איטליה, למילנו. האמת, ששם העבודה היתה הרבה יותר מעניינת. סביב למילנו היו המון מחנות פליטים והמשרד הראשי היה ברחוב וייא אוניונה 5. שם היתה "תחנת רכבת" ממש. יום יום, היו באים עשרות ומאות פליטים חדשים מכל אירופה, והיו צריכים לסדר אותם ולפזר אותם בכל מיני מקומות. ולחלק להם ציוד לסידור ראשון, ונוסף לזה המון פעילויות.
לא רציתי לנסוע לשם, מפני שלחנה לא רצו להחליף את המקום. שלחתי לשם את החבר רפפורט, בשבילו זה היה מקום משתלם, הוא עשה שם כסף רב. לצערי ולבושתי, לא חשבתי עליו עד כדי כך. ובמקום לארץ ישראל, נסע לפריז, ושם מצא בחורה והתחתן, ופתח בית חרושת לחולצות. לא הסתפק בזה, התחיל לסחור עם יהלומים ולהבריח עם שליח לאמריקה. כשראה שזה הולך, והרווח היה גדול והתיאבון גדל מיום ליום. השקיע כל רכושו במשלוח אחד, ושלח, והשליח ראה שהבן אדם מתעשר על ידו, וכשבא לשדה התעופה באמריקה, מסר מרצונו על ההברחה ואת הכתובת של המבריח הראשי. לפי החוק האמריקאי נותנים למלשין חצי מהשווי, המלשין קיבל את שלו, והאמריקאים. מסרו לאינטרפול בפריז בנוגע לציפור. ובלילה באה משטרה לאסור אותו. הוא קפץ דרך החלון וברח לקנדה. גם שם עבר כל מיני גלגולים, הוא ביקר כמה פעמים בארץ ישראל, כל פעם היה בא לבקר אותי, ולכל ראש השנה היה שולח לי כרטיס ברכה לשנה החדשה זה כמה שנים שלא שמעתי ממנו, ילדים אין לו.
מסנטה מריא די בג'ני עברנו לסנטא צזריא, שם גרתי עם ברוך דובדבני ז"ל בחדר בבית מלון. חנה גרה בבית או"נרא בחדר יפה לבד. הייתי אוכל בחדר האוכל של האונרא, או אצל המזרחי. את האגודה לא אהבתי במיוחד, היה להם נציג מארץ ישראל אופנהיימר ז"ל שימחול לי היה איש בינוני: לא חכם גדול ולא טיפש קטן.
אז כבר קמו כל האירגונים הציוניים. לצערי מהשואה לא למדו שום דבר. הבית"רים "שיחקו" מחתרת, ויום אחד הם שלחו לקרוא לי, חשבתי שהם מבקשים איזו טובה?...הלכתי, הביאו אותי לאיזו עליה מתחת לגג והתחילו "לחקור" אותי, כאילו אני חשוד בהלשנות... אחרת מה אני עושה בין אנשי ה"אונרא"? ואני פשוט הסתכלתי עליהם כעל אידיוטים ומסכנים. ושאלתי אותם אולי תספרו לי מה יש להלשין עליכם חוץ מלספר שאתם כל כך כלומניקים? אתם מעיזים עלי לחשוד בדברים נבזיים כאלו. ממה שאני עושה בישיבתי בין אנשי האו"נרא, נהנית העליה, עם הישיבה שלכם פה על הגג, אתם יכולים רק להטיל מי קיר שאף אחד לא יראה...והלכתי.יום אחד כשראינו שהעליה לא הולכת כפי שרצו, ארגנתי צעדת מחאה עצומה נגד הבריטים והקומנדט אפילו לא חלם שידי בזה. אני עמדתי ביחד איתו על מרפסת ביחד עם עוד פקידים וקיבלנו את הטענות של הפליטים והמחאות נגד שר החוץ הבריטי בווין. אחר כך דיברתי אליהם מהמרפסת וירדתי והצטרפתי למצעד. יש לי תמונות מהיום ההוא. לאט לאט התרוקנו המחנות חלק עלו...לקפריסין. חלק התחילו להתארגן בכדי לנסוע לאמריקה והחליטו לחסל את המחנות מדרום איטליה.
