באמצע הדרך הגענו להר ושם עמדו אנשים. האבק היה כמו ערפל, והאורות מסביב היו צהובים מהאבק... והאנשים נראו כשדים עטופים בשקי מלט להגנה מהקור וסחבו אבנים. נו, נו, זה עשה "שמח על הלב". הלכנו עוד כשני ק"מ והגענו למחנה. באמע הדרך, כלב ס.ס., שמן, עם מקל ארוך נעמד בין השורות והרביץ ימין ושמאל במי שפגע פתח לו את הראש. זה היה "הקבלת פנים והברוך הבא"... אחר כך נודע לנו שזה היה קומנדט[1] המחנה. לקחו אותנו שוב פעם למקלחת ושוב פעם החלפת בגדים. לפנות בוקר הגענו לצריף ושם כבר עמדו מיטות מגרשים עם מזרונים חלקו שניים למיטה. נפלנו ממש כהרוגים בתוך המיטות וישנו. רוטשילד בחיים שלו לא ישן כל כך טוב כמו אנחנו ישננו אותו הלילה... ונתנו לנו לישון די מאוחר.
הלכנו למקלחות, אחרי השינה שם, כבר שתיתי מים נקיים בפעם הראשונה אחרי אחד עשרה יום. רחצנו את הידיים והפנים ולא היה במה לנגב את הפנים. שרוול אחד הכותונת במילא היה חצי פרום הוצאתי אותו לגמרי ניגבתי את הידיים ואת פנים ושמתי בחזרה על היד שיתייבש. ככה ה"שרוול" שימש לי כמגבת וגם שרוול כארבעה חודשים ובמשך הזמן הזה לא קבלנו אפילו פעם אחת כותונת נקיה או מגבת. זוג נעליים היו לי אלגנטיות ויפות היות שעבדתי באושוויץ במחסן של נעליים בחרתי לי אבל זה היה מתאים בשביל אושוויץ אבל לא באבנזי. באושוויץ היו כבישים, מסודרים ועבדנו במחסן נקי ונוח. מה שלא היה באבנזי. פה הצטרכנו לעבוד בחוץ בדרכים מכוסות שלג ובוץ, מזג אויר נורא. בכל יום גשם או שלג. ותך שעה, שעתיים, הנעליים הפכו לסמרטוטים! והרגליים רטובות, וקפואות... נאלצתי לחפש זוג נעליים, נעלי עץ זה היה "הכי טוב" אבל להשיג את זה, ב"ג'ונגל" כזה? החלטתי לפנות לראש הבלוק שהיה פולני מטומטם וגזלן! לקחתי טבעת ארוסים ששמואל חומסקי הציל, נתתי את זה לראש הבלוק והוא השיג לי זוג נעלי עץ חדשות. עם אלו גמרתי את הכלא שלי.
בערב כשחזרנו מהעבודה, הסמרטוטים היו רטובים, בכדי ליבש אותן הייתי שם אותן במיטה והייתי שוכב עליהם אם לא התייבשו אז לכל הפחות הוצאתי אותן "חמות" והייתי מכניס את הרגלים בשעת מעשה בחום ולא בקור. מה היה אחרי חצי שעה? זה כבר משהו אחר... "חלוקת התה בבוקר וכן בערב"...בערב כבר התרגלנו אצל הנאצים למדו מהר להסתגל לכל דבר ומהר מאוד זה היה "אולפן" מזורז מאוד... בבוקר: באופן מיוחד, כמו שאמרתי, בבוקר הראשון נתנו קערה גדולה מחרס. קערה של כשלושה ליטר מלאה מים חמים בתור תה... זה היה לעשרה איש: כל העשרה עמדו בעיגול, והקערה עברה מיד ליד, כל אחד קיבל לגימה כמובן שכל אחד השתדל לקחת לגימה גדולה ככל האפשר, ככה עשתה הקערה כמה סיבובים ואחד שמר על השני שלא "יהנה יותר מידי" עד שהתוכן נגמר...
בלילה הראשון יצאנו לעבוד למשמרת לילה. כעשרה איש מאיתנו ואני בתוכם נכנסנו לקבוצת עבודה ב"שטיין ברוך" בפיצוץ סלעים... בתוך מנהרה. בהרים היו מפוצצים בתוך מנהרה עם חומר נפץ את ההר ואנחנו היינו צריכים קודם כל לנקות מ"התקרה" את האבנים שנשארו תלויים בכדי שלא יפלו על הראשים. ואחר כך לפנות את האבנים מהערימה ולמלאות קרוניות ואחרים היו מובילים אותן על מסילה סלולה מחוץ למנהרה. ושם טחנו את זה, לסלילת כבישים ולבניית קירות ביטון בתוך המנהרות, הם בנו שם רשת מנהרות של קילומטרים והתכוננו להכניס שם כל התעשיה המלחמתית ולהבטיח את התעשיה נגד פצצות אטום! וסתם הפצצות כבדות.
יחד איתי היה בחור צעיר מלודשז, אשר שיטקו. הוא גם היה "הבן זוג" שלי למיטה, מפני שישנו שניים במיטה. הקאפו היה רוסי אוקראיני, שונא ישראל וגם ה"פאר ארבייטער", עוד פרזיט, עוזר לקאפו, גם אוקראיני הם חשבו אותי לרוסי. דברתי איתם כמה מילים רוסית, וחושך היה שם אף על פי שהיה חשמל והיינו מיד מאובקים מהאבק של האבנים הוא לא ראה את המגן דוד... ואת החבר שלי אשר שיטקו ביקשתי שלא יפתח את הפה. ככה עברנו את הלילה מבלי לקבל מכות "במתנה".
בבוקר השכם אחרי העבודה יצאנו למסדר קצר ולחזור למחנה. ניגש אלי פולני גוי ודבר פולנית, שכחתי ועניתי לו בפולנית. הקאפו שמע את זה אמר כמופתע, איך זה יהודי מדברים אליו רוסית, עונה ברוסית, מדברים אליו פולנית, עונה בפולנית?! ומרים את המקל ורוצה להוריד אותו על ראשי, ממש צעקתי אליו: אז מה אתה מפסיד על זה?! הוריד את המקל בחזרה, והוסיף "ברכה" רוסית עסיסית... ונרגע. אחרי המסדר, טרם שהתחלנו ללכת רצה עוד פעם להכות לי, לא יכול היה להרגע, אך לא עשה את זה, רק אמר עם שינאה רוסית, "לא במשרדים עלכם לשבת, פה צריכים לעבוד..." זאת אומרת ברוסיה היהודים ישבו במשרדים והגויים היו צריכים לעבוד מה שהיה אמת, וזה בצבץ ממנו פה...
בלילה השני כבר הלכנו לעבודה אחרת, גם למנהרות אך למנהרות גמורות, שכבר מוכנות לקלוט את המכונות. על יד המנהרות עמדה רכבת עם קרונות, פלטפורמות, ועליהם מכונות כבדות, וזה היינו צריכים להוריד ולהעביר אותן למקומות קבועים. שם חיכה לנו "מייסטער", בעל מקצוע אזרחי, אוסטרי עם כבל ביד, קאפו אוקראיני, ועוזר שלו, גם אוקראיני, שניהם עם מקלות, המקלות האלו הם "הסמלים של הדרגות"...היינו חמישה איש, חלקו אותנו לשלוש קבוצות. מצאנו שלוש מכונות כבדות מאוד, כבר על הרצפה. והמייסטער הסביר לנו את הפרינציפ איך לדחוף את המכונות. יפה... זה הלך או היה צריך ללכת, על שלושה צנורות, כל אחד של שני צול, עם לומים (אינני יודע איך קוראים לזה בעברית, אלו ברזלים כמו מקלות בקצה אחד מחודד) עם אלו היינו צריכים לדחוף, קודם הרימו קצת את המכונה והכניסו מלמטה צינור אחד, נתנו קצת דחיפה למכונה והצינור הגיע עד אמצע המכונה. אז עצרו ואחד הכניס את הצינור השני וזה היה התפקיד של אחד להחליף את הצינורות... שוב דחיפה, אז הצינור הראשון הגיע לקצה השני והשני באמצע אז הכניסו את השלישי ויצא החוצה הראשון וככה זה עבד והמכונה התקדמה.
הקאפו והעוזר קבלו שתי קבוצות והמייסטער נשאר על ידינו. שנעלער, שנעלער, מהר, מהר, וכל פעם נפלה מכה על גב של מישהו, מכבל גומי ממולא חוטי נחושת. במקרה לא קבלתי אף מכה... השתדלתי לעשות רעש עם צעקות הו הופ, הו הופ... לשמור על אחידות הדחיפות וכאילו ככה העבודה הולכת יותר מהר... אלו שמתחת ידיהם של האוקראינים היו לגמרי מסכנים, להסביר את העבודה לא ידעו... ידעו רק להכות ואהבו את זה "אהבה יתירה"... אבל גם המייסטער לא שנא את המלאכה של מכות... והחברה מסכנים בכו...
מינהרה מס' 3 באיזור A
ואני נחמתי אותם מתוך נסיון וידעתי שהמייסטער לא ישאר כל הלילה ולעמוד על השמירה ככלב. וכך היה, בערך בשעה עשר הוא פונה אלי: אתה תהיה אחראי על הקבוצה הזו! ותעבדו בזריזות, המכונה צריכה להגיע לשם והראה לי את המקום, זה היה מרחק די רציני, אבל לא נורא. הוא עשה סימן עם גיר על הקיר ורשם את השעה ועוד סימן על הרצפה והלך! אמרתי חברה נזיז את המכונה כמה מטרים וננוח... ככה עשינו ונחנו וכל כמה מטרים, נחנו ולאט לאט התקדמנו, ונחנו כמו אותו חייל יהודי בחיל הצאר בחזית נתן יריה ונח, נתן יריה ונח... והעיקר בלי מכות, ובלי פחד וגם העבודה הולכת יותר טוב! בשעה שתיים עשרה חילקו ליטר מרק, לזה בכלל לא קיווינו... עבדנו ככה כמה לילות והמייסטער כבר סמך עלי כמו כן הראה לנו איך מורידים מכונה מהרכבת גם זה לימוד, ועוד איך אחרת אפשר להיהרג כהרף עין... כמו שאומרים הייתי תלמיד טוב...ותפסתי גם את זה.
בלילה השלישי או הרביעי התחשק לקאפו, מה פתאום שיהיו לי אותן "הזכויות" מאשר לו "ובלי מקל"?... בא בריצה לקבוצה שלי מבלי לדבר ומוריד מקל על אחד האנשים שלי... ואני מאוד אמפולסיבי ומחליט מהר תפסתי את הברזל, דחיפה שלי, ומבלי לחשוב הרבה הרימותו אותו ורציתי להוריד על ראשו. הוא קפץ הצידה ואני זרקתי את הברזל על הרצפה ועם קולי קולות ברוסית עם כל ה"לקסיקון" הרוסי עם כל הקללות העסיסיות ביותר עליו!!! המייסטער עוד היה באיזו פינה של המנהרות ושמע צעקותי. הוא בריצה אלי ושאל מה הענין ואני עם כל כעסי "מעושה" ורציני...אומר לו החזיר הרוסי בא ומחבל בפועלי," ער שלאגט זיי קאפוט אונד זיי קענען ניט ארביטין" -הוא מרביץ להם עד הרס והם לא יכולים לעבוד., והוא עם כעס רץ לקאפו ומזהיר אותו, אם עוד פעם תיגש לשם אלמד אותך לקח! מאותו רגע כל החברה רצו להצטרף לקבוצה שלי.. אבל איך יכולתי?
בין הקבוצה שלי היה החבר שלי, אשר, ועוד יהודי צ'כי, לא זוכר שמו, מאוד עצוב אני על זה מאוד הייתי רוצה לחפש אותו, הוא נשאר בחיים! יקר נפש היה, תלמיד חכם היה ונעים הליכות, ירא שמים היה וגם חכם, אין כאלו הרבה. אהבנו אחד את השני ממש אהבת נפש, לילה אחד הוא יצא לבית שמוש ושם תפסו אותו ס.ס. עם קאפוס והכניסו בו מלקות בלי מספר ובלי סוף, הוא בקושי חזר בזחילה... מה לעשות איתו איך לעזור ממש הלב התפקע לראות אותו! אמרתי לו: בפינה אחת היו מונחים ערימה עם ענפים שישכב שם על הרצפה! כיסיתי אותו עם הענפים וכך הוא שכב כל הלילה עד שהתאושש ובאנו למחנה... קבלנו תה והלכנו לישון.
לאט, לאט הרעב מצד אחד והעבודה הקשה והשעות הרבות - שתיים עשר שעות עבודה - הכל יחד, התישו את הכוחות, ונשאר לי אצל הגיסים מטבע רוסית בת חמישה עשר רובל זהב, טבעת עם יהלום צ'כי וזוג עגילים עם שמונה עשרה יהלומים גדולים ואמיתיים. התחלתי לחפש דרך איך להחליף את זה לאוכל. אבנזי לא היתה אושוויץ... היו צריכים זהירות כפולה ומכופלת..
המיטות היו בשלוש קומות ואני עם "הבן זוג" שלי ישנו למעלה בקומה השלישית. באמצע ישנו עוד שני יהודים שלא כל כך הכרתי אותם, אלא מראיה...ביום ראשון אחד, חופש מעבודה, שכבנו במיטות. דרך אגב, שם עבדו שלושה עשר יום והארבע עשר היו חופש. זאת אומרת פעם בשבועיים יום ראשון אחד חופשי. ראיתי שהשניים ששכבו באמצע זאת אומרת בקומה השניה הם מכוסים עם שמיכה מעל הראש ואוכלים משהו. עשיתי חשבון, אם זה לחם של המחנה למה הם צריכים להתחבא? אז בטח זה משהו גנוב או ממסחר. אולי כדאי להתענין במקור. הרימותי להם קצת את השמיכה ואמרתי להם: אל תפחדו אני רק רוצה להתיעץ אתכם במשהו. מה יש? אני רואה שאתם אוכלים משהו במחבוא. סימן שיש כאן חיים. אם זה היה לחם של המחנה לא הייתם מתחבאים. ועל זה אני שואל עצה "יש לי כאן מכיר", שיש לו דברים למכירה ולא יודע לאן לפנות? אולי אתם יכולים לעזור? שנוכל "כולנו" להרוויח משהו? הם בהתלהבות רבה... כן, מה זאת אומרת יש לנו כאן קשרים נהדרים רק תן "ותקבל" מה שאתה רוצה, ואני כ"תמים" אני לא יכול לתת ולא יכול לדרוש, מה שאני רוצה זה להרוויח מנה לחם ולהקל את הרעב! טוב תשתדל להביא. הלכתי לגיסי לקחתי הטבעת עם האבן ואמרתי בליבי: "הרכוש" הוא לא גדול, אסתכן.
בינתיים נודע שמותיהם: לאחד קראו יענקל (יעקב) ולשני ליבל (אריה). נתתי להם את הטבעת ואמרתי להם שדורשים בעבורה, עשרה דולר או עשר ככרות לחם. הסכימו (ככר לחם נחשב דולר) לקחו את הטבעת והבטיחו אני יכול לקבל נקניק, מרגרינה, ולחם מה שאני רוצה מכל ה"דברים" (רק קדחת) זה היה בסוף... הם הלכו וחזרו, ואמרו לי: תראה האבן היא מזוייפת וזה לא שווה יותר משני דולר או שני לחמים וזה לא כדאי ונתנו לי הטבעת בחזרה...(א) ראיתי שהם מתעסקים עם מומחים! שנית הראו סימן של יושר ולא חשבתי שהם נוכלים משופשפים. ורוצים לקבל משהו גדול ואחר כך לסחוט דברים אחרים. עם כל הזהירות שלי, נפלתי בפח! לקחתי את הטבעת והבאתי עגיל אחד, ואמרתי שיש זוג כאלה... הם מאוד התלהבו ושוב הבטחות מכל טוב, ושואלים מה המחיר? ואני אומר 100 דולר, חמישים במזומן וחמישים בתשלומים: לחם, קצת מרגרינה וקצת נקניק. יופי "הכל בסדר"... לקחו את העגיל חזרו זה בסדר, גם המחיר בסדר. אמרתי נו...איפוא החמישים דולר? התשובה: אין דולרים הכל יקבל המוכר במזון "מה שירצה"... היה ברור לי שנפלתי בפח? אמרתי בסדר אני צריך לשאול מפני שהתנאים השתנו, הם מסכימים שאני אשאל. עד הלילה לא הבאתי להם תשובה, חפשתי תחבולות איך לצאת בשלום מן הפח שטמנו לי. העגיל השני היה בכיסי טמון בכיס קטן שעשה בשביל להחזיק שעון... המכנסיים שלי היו קשורים למטה עם חוטי ברזל, וחוט כזה שימש לי חגורה...
ויצאנו בערב לעבודה. באמצע הלילה עמדנו עם מכונה כבדה מול מקום שהיה צריך להיות מעבר למנהרה שניה, אבל אז המעבר היה סגור עם לוחות, ולא יכולנו לראות מה שנעשה מצד השני עמדנו עם המכונה ונחנו... ואני המשכתי לצעוק הו הופ הו הופ, בכדי שמרחוק יחשבו שפה עובדים (פלייסוק) בזריזות... מצד השני עמד רוצח ס.ס. והסתכל דרך סדק בין הלוחות ובא בריצה אלינו ומצא אותנו נחים בעבודה. ניגש ישר אלי ומוציא לי את הכיס הקטן וחותך אותו עם סכין וזורק אותו הצידה, אפשר לתאר איפה היה הלב שלי? אבל עמדתי והסתכלתי לו ישר בעינים עם חיוך על הפנים...איך אומרים ביידיש: ערלאכט מוט יאשטש ערקאס! (הוא צוחק עם עלוקות) ככה אני צחקתי...והוא אלי: "וואס לאכסטו זא פרעך?" (מה אתה צוחק עם חוצפה כזו?) עניתי: "איבער הופט ניט פרעך נאר פרוינדליק" בכלל לא בחוצפה רק בידידות. נתן סטירה והלך, יצאתי בזיל הזול.. רצתי לכיס לראות למה הוא לא הרגיש את העגיל? נדהמתי לראות שהכיס ריק התחלתי לבדוק אותו כאחד שלא מאמין שדבר כזה באמת קרה? מצאתי בצד הכיס חור? ראיתי בזה ממש אצבע אלוקים נצלתי ממוות בטוח! והתחלתי לחשוב שהיתה כאן הלשנה. אבל מצד שני חבל לי על העגיל, פתחתי את החוטים מלמטה והתחלתי לנער את המכנסיים בכדי למצוא את העגיל, אבל לא היה... עוד היתה לי תקווה אולי אמצא אותו על יד המיטה או במיטה. כשחזרנו לצריף, רצתי לחפש אבל לא מצאתי, "התיאשתי". אחרי התה הלכתי לישון התפשטתי, התחלתי לבדוק את המכנסיים מבפנים, מצאתי מאחור שהיה לי טלאי והקצה של הטלאי לא היה מחובר למכנסיים והעגיל התגלגל אחורה ונפל לתוך או בין הטלאי והמכנס, שמחתי היתה כפולה ואמיתית! מצד אחד ממש על ידי נס ניצלתי ממוות בטוח, מצד שני גם נזק לא היה ראיתי בזה "השגחה עליונה" ונוסף לכל זה תירוץ מצוין לנוכלים שלי.
המשכתי לרקום תחבולה להוציא מידם את העגיל... באתי אליהם עם סיפור...קרה אסון: הבן אדם איבד את העגיל השני ועכשיו הוא מסכים לקבל עבור האחד במקום 50 דולר רק 25... וזה סימן הכי טוב שהוא מדבר אמת. אחרת איך בן אדם מוכן להפסיד חמישים אחוז? והם בביטחון ולא יעזור שום דבר העגיל השני מוכרח להיות אחרת זה יכול להגמר לא טוב! פה בא האישור שהם נוכלים וסחטנים.. פה מוכרחים כבר לנקוט באמצעים אחרים. עזבתי כאילו "שכחתי" את העגיל, נגשתי למכיר שלי יהודי שידעתי שיש לו דולרים סיפרתי לו מה שקרה לי ובקשתי ממנו שיתן לי מאה דולר לכמה רגעים, ואטמון להם פח! כמו שמכינים בשביל עכבר מלכודת, עם משהו טעים. ובאתי לנוכלים. ושאלתי בתמימות מעושה כמה לחם אפשר לקבל עבור דבר כזה ומראה בחפזון ללייבל ולוחש לו: היינו רק שנינו, תראה יש לי רק אמון אליך את יענקל בעצם לא הייתי רוצה להכיר, והוא מתוך שמחה ממש... נותן לעצמו מכה על המצח ומוסיף ידעתי ש"האדיוט" הזה מקלקל לי...
אמרתי תחליט: תגיד לי כמה זה שווה? והוא מאה ככרות לחם! ואני אליו שששש... אני יכול לקבל את זה בשבעים ככרות לחם ואנו נוכל להרוויח שנינו טוב מאוד... והוא בהתלהבות: תן לי! אמרתי רגע אני לא יכול, אני חייב ללכת לסכם את המחיר. הלכתי ומסרתי בחזרה את המאה דולר ואמרתי "הכינותי תבשיל" ומה יצא מזה? אינני יודע? חזרתי ללייבל, נו איפה המאה דולר? אמרתי כן הוא מסכים אבל מבקש את העגיל! והוא עד כמה שהיה נוכל היה גם טיפש. ואמר: מתנה גדולה העגיל, הא לך! ונתן לי בחזרה את העגיל "תפסתי את העכבר"... רצתי לגיסי ומסרתי לו בחזרה את העגילים ואמרתי לו התרגיל שלי הצליח אבל עם צרות לא גמרתי, וצדקתי!
התחבאתי עד הערב ובערב יצאתי לעבודה, והשניים הלכו כרגיל לעבודה ביום, ככה שקשה היה להפגש, האפשרות היחידה היתה ביום ראשון חופשי ולזה היו צריכים לחכות שבועיים. הם לא יכלו לעכל "בזיון כזה", שני נוכלים מאומנים, שיבוא איש תמים וטיפש שיהיה "נוכל" יותר פיקח מהם? לא יכלו לעבור על זה... בדרך כלל היינו יוצאים למגרש המסדר באותו זמן שהם חזרו מהעבודה. ונעמדנו למסדר. ואחרי המסדר אנחנו יצאנו לעבודה והם לצריפים. המסדר עוד לא התחיל והמנוול מצא אותי וישר לענין: שאדע שאם לא יהיו העגילים והמאה דולר הענין יגמר מאוד לא טוב! איך אתה רוצה שעכשיו אלך לחפש את האדם? תחכה עד יום ראשון חופשי ואמסור אותו אליך. ותורידו לכם שניכם את הראש, מה אני אשם שנפלתי "בין שני נוכלים"...והוא הלך.
בינתיים קרה לי "כאילו" עוד נס... היות שעבדנו בלילה, ובצהריים היינו צריכים לישון, במקום זה היו מגיעים אווירונים אמריקאים ובריטיים ובזמן אזעקה היינו צריכים מהר לקום ולרוץ למקלט והמקלט היה מחוץ לגדר בתוך המנהרות. ובזמן הריצה לא אחד מתוך עייפות, היה מתחלק ונופל על החוטי תיל של הגדר המחושמלת והיה נשרף! לא יכולנו לישון...אפילו הרוצחים הרגישו שזה יותר מידי. והעבירו אותנו לצריף אחר ששם אספו כל עובדי הלילה וכל אלו יהיו פטורים לרוץ בזמן אזעקות למקלט. נורא שמחתי על השינוי וקיוויתי שהנוכלים לא ימצאו אותי ויעזבו עם הסחיטה... גם בזה טעיתי...
יום אחד ישנתי שנת ישרים, מכוסה עם שמיכה מעל הראש ועל ידי החבר שלי ובמיטה השניה החבר מצ'כיה התלמיד החכם... פתאום מושכים את השמיכה שלי ועל ידי עומד הנוכל לייבל "ובוכה" ומתוך "הבכי" אומר לי תקום עסק ביש! קבלתי עשרים וחמש מלקות ולא גיליתי שום דבר אבל יענקל (יעקב) כשהתחיל לקבל את המלקות הוא הודה וסיפר שהדולרים והיהלומים אצלך (זאת אומרת אצלי) עכשיו עומד "הס.ס. ומחכה לך"... חשבתי בליבי על "להאמין" לו... אמרתי בשקט, תראה מה יצא מזה אם אלך אתך, נקבל שוב פעם מכות! דולרים מזה לא יהיה, אמרתי לך שצריכים לחכות עד יום ראשון חופשי ואז ייגמר הענין. הוא נוכל אידיוט....מה חשב שיבהיל אותי עם איש ס.ס., ואני אתן יהלומים עם דולרים? מצא תחבולה טפשית: אם ס.ס. יחפש אותי, ישתמש עם הנוכל הזה הוא יתבייש להכנס ולהוריד אותי מהמיטה, אבל אני הייתי נאלץ לשחק איתו את המשחק כאילו אני מאמין לו מפני שהמנוולים האלו היו מוכנים לעשות הלשנה כזו.
"בשעה טובה", הגיע היום הראשון החופשי ורק הספקתי לעלות על המיטה, הנוכל כבר בא, נו? היום יום חופשי! ואני אליו שוב עם סלחנות, מה בוער? אני כרגע נכנסתי עייף ורצוץ... תן לי לנוח קצת, היום גדול, בשעה שתיים עשרה אצא ואמצא אותו ותעשו איתו מה שתרצה. ותעזוב אותי... הוא הלך, נחתי קצת והלכתי לגיסי שאצלו היו העגילים ולחבר שנתן לי את המאה דולר וסיפרתי להם את כל הסיפור ואמרתי להם שאני לא מאמין אבל אחוז אחד אולי...? אם יבואו ויראו להם חתיכות בשר ויגידו להם שזה ממני תאמינו... אבל אם יגידו לכם שאני סיפרתי משהו שלא יאמינו!! וסיפרתי להם: אם זה חס ושלום אמת? אני אגיד כך וכך, ואם יגיע לידי זה, שיחקרו גם אותם שכל אחד יגיד אותו הדבר אבל בצורה אחרת, ובמילים אחרות, בכדי שלא ייראה שהתדברנו... ונוסף לזה שיצא, שכל זה, נמצא אצלם. רק הם מעלילים עלי? זה הכל במקרה הגרוע ביותר...
בערך בשעה אחת הבחור חזר ועוד פעם, ופונה אלינו מה נשמע? התחלתי עם סיפור ארוך ומנוסח... אמרתי לו תראה עברתי כל המחנה ואינני יכול למצוא אותו יכול להיות שהוא בבית החולים אולי שלחו אותו למחנה אחר? אולי נפטר? מסרתי לו שם ושם משפחה והמספר שלו וגם מספר הבלוק איפה הוא צריך להיות, זה היה יהודי מסורתי שנודע שיום קודם מת... בכל אופן אני לא יכול למצוא אותו תמסור כל האינפורמציה לאיש ס.ס. שלך הוא ימצא אותו יותר מהר מה שאנחנו... זאת האמת וזאת הדרך הנכונה. ואם אתה לא מאמין או שיותר קל לך תגיד שזה נמצא אצלי שמי רובינשטיין שמואל ומספרי כך וכך ואני נמצא בצריף זה, ומספר המיטה הכל אבל אני מזהיר אותך שירביצו מכות רצח, קודם כל שניכם ואחר כך לי יכול להיות שיתלו קודם אותכם ואחר כך אותי. ואם אתה חושב שאני הולך עם כוח, תדע שיש כוח שעומד לצידי מאוד חשוב והתכוונתי לריבונו של עולם... הוא עמד קצת מבולבל והלך... הגיע עד לדלת וחוזר עוד פעם....ואני משנן לו את "הדרשה" עוד פעם יותר אין לי מה להגיד "התקפל והלך".
בשעה שלוש בערך בא אלי הידיד שנתן לי את המאה דולר עם סיפור... שהמנוול בא אליו וסיפר לו שיש לו קונה על מאה דולר שנותן סגריות שהוא הידיד ילך אלי ויקבל ממני את המאה דולר וכולנו נוכל לחיות! הידיד אמר לו אני לא מאמין שלרובינשטיין יש משהו אבל אני אשאל. ובא אלי: ואמר שמואל שיחקת איתו משחק, אתה שווה משהו? המנוול מאוכזב עד מוות. והידיד צבי חזר ואמר לו? מה עשית עם היהודי "שגעת אותו" הוא "נשבע" שאין לו כלום, אתה יכול להיות בטוח שאם היה לו היה נותן לי.... לפנות ערב הנוכל שוב אצלי. ומתחיל להתוודות שכל מה שהיה בינינו היה בדוי ובכל אשם יענקל (יעקב) ואני יושב ושמע, עכשיו תשכח מה שהיה, תן לי מאה דולר ואני מביא לך מיד סגריות! ואני אליו: תגיד לי אתם בני אדם? אתה יודע מה גרמתם לי? אבל אני רוצה באמת לשכוח את זה, אני יכול לתת לך כתובת איפה שאתה מאה אחוז תקבל מאה דולר ואני כבר לא רוצה יותר להתעסק עם אף אחד ואתה גם לא תהיה חי לתת לי משהו... ונתתי לו כתובת שאפילו לא הכרתי את הבן אדם, אבל שמעתי בינתיים סיפור, שאלו השניים ביחד עם ההוא שמסרתי לו את הכתובת היו שותפים ביחד, והם באמת הלשינו על יהודי לס.ס. ואת היהודי תלו... הוא שמע את השם אמר לו הוא לא יתן לי! מישהו אחר אני לא מכיר...ונסגר הענין.
אחרי יומיים בבוקר, אנו חוזרים מהעבודה, בדרך כלל כשהגיעו למחנה ועברו את השער כל אחד היה רץ לצריף שלו. ופתאום לא נותנים להתפזר, אלא לעמוד בשורות מסודרות וכבר ראינו שהביאו שרפרפים וקלגסים עומדים מוכנים עם פרגולים ומתחיל חיפוש. אני תמיד השתדלתי ללכת באמצע, מפני שאף פעם אי אפשר היה לדעת מאיזה צד הצרה תבוא! בינתיים מה שהיה לי להחביא, כבר נעלם... אבל לא, אומרים לפתוח את הנעליים, לעמוד עם הידיים למעלה וכבר נודע שמחפשים סמרטוטים משמיכות, מפני שהיה קר ולא אחד קרע חתיכה משמיכה בכדי לשמור על הרגליים, והם כבר מצאו וכבר מלקים!... שום צרה לא באה מבלי שהיא תיגע בי... גם לי היו סמרטוטים משמיכות ישנות שקבלתי אותן באופן רשמי...אבל לך תסביר לקלגסים שאתה צדיק. עשיתי כל מיני אקרובטיקה ורציתי להוציא את הסמרטוטים אבל בלי הצלחה הרוצחים התקרבו ואני לאט לאט התרחקתי...
הם מצאו יותר מדי ונמאס להם להם, התחילו לשרוק וזה היה קריאה לראשי בלוקים שהם ימשיכו את החיפוש. בדיוק מולי רץ ראש הבלוק שלי היה מספרד הוא ראה שיש חיפוש או הבין דבר כזה, אבל עוד לא ידע מה מחפשים, רצתי מולו עם ידיים למעלה והוא מישש אותי בגופי ונתן לי לרוץ וברחתי. הצעקות מהמוכים עלו עד השמיים. היה להם לכולם שוט מאברי המין של שוורים. כל מכה מפרידה את הבשר מהעצמות אחרי עשרים וחמש מלקות כאלה... אפשר אם נשארים בחיים, לשכב על הבטן חודש ימים אבל בשום אופן לא לשבת...
אחרי זמן קצר נגמרה עבודת לילה. ביום הראשון אחרי משימות הלילה יצאנו לנקות דרך משלג. עמד על ידי ס.ס. אחד ואמר לי: "היער בראאוכן ומרניט פיר אייך קיין גאז קאמערן" (פה אנו לא זקוקים לתאי גזים בשבילכם פה תתפגרו בלי זה) וזה היה נכון, כל שבועיים היו מביאים משלוח חדש ומספר האסירים לא גדל במחנה, אנשים נפלו כזבובים, מרעב ומעבודה קשה, ולכלוך ומכות... קודם כל הרעב, ככל שהתקרב קץ המלחמה הרעב גבר, בבוקר קערת חימר גדולה עם מים חמים במקום תה לעשרה איש והאנשים היו מקוררים עם נזלת, כל אחד קיבל לגימה ומסר את הקערה לשני ואחד שמר על השני שחס ושלום לא ייקח שתי לגימות בזמן שהגישו את הקערה לפה. החום נכנס לאף וזה הזיז את הלחות באף ולא מאחד היה נופל מהאף, ישר לתוך הקערה. לא מסכן אחד, קבל סטירה מהשני על ידו והשני לא בחל ולא וויתר על הלגימה שלו ושתה וכולם שלשלו... עד הסוף. בצהריים ליטר "מרק", קצת מים דלוחים, אם אחד מצא בתוך המים כמה קליפות מתפוחי אדמה, היה אומר היום קבלתי "ארוחה" טובה. בערב היינו מקבלים חתיכה לחם שחור כמו בוץ,, אף אחד לא ידע ממה אפו את הלחם...
עם זה היו צריכים לעבוד שתיים עשרה שעות עבודת פרך מלווה עם מכות רצח! והלכלוך: הכינים שרצו, זחלו כבר ממש על הקירות, שניים במיטה, סמרטוטים רטובים ומלוכלכים על המזרון ועל זה שכבו בכדי לייבש ולחמם עם זה את הרגליים, חודשים בלי רחצה, בלי סבון ובלי מגבת ולא מדברים על החלפת לבנים. מה הפלא שהיו כינים? והרעב הגיע עד כדי כך שכשהיו שולחים מת, עם שניים או שלושה איש היו מכניסים את הנפטר לתוך שמיכה ערום והם היו צריכים להביא את המת למשרפות. בדרך היו חותכים מהישבן אם שם נשאר עוד משהו "בשר" והיו אוכלים את זה. ואת השמיכה היו מחזירים ואחרים היו מתכסים עם זה... היינו אוכלים פחם, עשבים, מה לא? רק להשתיק קצת, איך שהוא, את הרעב. עד היום אני חושב איך אנשים לא השתגעו מרעב?...
ובתנאים אלו היה לנו קאפו גוי פולני זקן אבל רוצח מופלג! הלך לבדוק את "הנקיון", עבר על יד המיטות וראה על מיטה אמצעית חתיכת קש שנפלה מהמיטה העליונה, ראיתי שהוא רושם את מספר האסיר ואת מספר המיטה והולך לחפש הלאה. בערב כשחזרו כולם מהעבודה, קורא את המספר של האסיר. המסכן יצא, וזה הכין כבר שרפרף ואמר לו לשכב הוא שכב קרא לשניים אחרים ואמר שאחד יחזיק לו את הראש בין הרגליים ואת הידיים בתוך הידיים של "הרוכב". לשני אמר להחזיק את הרגליים של השוכב בין הרגליים של ה"רוכב". והרוצח עם כבל עבה ועם כל כוחותיו ספר לו עשרים וחמש מלקות!! המיליונים כינים לא הפריעו לו, אבל החתיכת קש?! על חטא כזה אי אפשר לעבור!! פלא שאנשים מתו? האנשים בדרך היו הולכים לעבודה ופתאום היו מתמוטטים ונופלים ומתו.
כשהיינו חוזרים מהעבודה היינו צריכים לסחוב מתים, למחנה או לתמוך בנכשלים שעמדו למות. פעם סחבתי גוסס עם עוד שלושה איש על הכתפיים בלי אלונקה ואני החזקתי אותו מצד הראש, מאחור, זאת אומרת, סחבו אותו עם הרגליים קדימה. הלך מאחורי רוצח ס.ס. עם בול עץ נתן לגוסס שלוש מכות עם כל הכוח שלו על הראש, והגוסס אפילו לא נאנח. והוא הרוצח עוד מוסיף: (דו פערפלוכטעא פוילענצער דו קאנסט ניט לאופן טראגן מוז מען דיר?) אתה עצלן מקולל אינך יכול לרוץ, רק לסחוב צריכים אותך! לך תחפש יושר אצל עם כזה? ולי כל ערב היה המזל לשאת מת או גוסס, מפני שהייתי רחב עצמות אז במילא גם "חזק" וחפשו חזקים לעבודה הזו. ראיתי שלא אחזיק מעמד! והחבר שלי אשר שיטקו היה נורא רזה והיה נראה כזה מסכן אמרתי לו אשר תעשה עצמך נכשל ואני אתמוך בך! ככה עשה ואני ניצלתי...
המחנה עמד על הר, כשהיו מסתכלים מהמחנה לצד העיר אבזי היה נראה כאילו המחנה נמצא בעמק? כשהיינו הולכים לעבודה היינו מטפסים על הר וזה היה רק קצה או כתף של ההר. ההרים היו מאוד גבוהים, היינו רואים איילים קופצים חופשיים על הסלעים הייתי כל כך מקנא בהם, והמזג אויר היה שם שלג וכל טיפה שירדה מהגשם על היד חתכה ממש את היד, וזה כאב נורא.
לקחו אותנו כשניים עשר איש והעמידו אותנו לחפור תעלה. והאדמה רק סלע. אלו שהצליחו להכנס להכנס לתוך התעלה מזלם היה יותר שפיר, קודם כל מרחוק לא ראו אותם, שנית אי אפשר היה למדוד כמה עשו. אותי ואת "הגיבור", החבר שלי ר' אשר, שלא יכול היה להרים את חפירה ולא רק לחפור. לקחתי מקוש ועם כל כוחותי התחלתי להקיש ולדפוק בסלעים. הקשתי כשאני מקווה שלכל הפחות יזיז הצידה את החתיכות סלע שהצלחתי לפורר. (הערה: העמידו אותנו למעלה על מקום שהיו צריכים להתחיל לחפור) אחרי שעה עבודה מאומצת, הצלחתי לרדת איזה חצי מטר עומק. והקאפו שלנו, היה אותו אוקראיני, שזרקתי עליו ברזל בזמן שעבדנו במכונות. עכשיו הוא השתולל עם המקל שלו על ימין ועל שמאל והוא הרביץ. בי עוד לא נגע. כשעמדתי ועבדתי כל כך קשה בכדי לרדת קצת בעומק, בא אחד אזרח והסתכל עלי איך שאני עובד. עמד קצת ואז אחרי כמה רגעים הוא הביא עוד אחד כפי הנראה היה מהנדס ואני רואה איך שהוא מראה עלי, השתדלתי עוד יותר, הלכו השניים והביאו שלישי וכל השלושה עמדו והתבוננו כי. הלכו והביאו עוד אחד רביעי, התחלתי לחשוש מי יודע מה הם רוצים וכפי הנראה שכל פעם בא אחד יותר "חשוב". והרביעי ניגש אלי ושאל: אתה יהודי? אמרתי כן, אני יהודי! אמר חבל, חבל שאתה יהודי עובד כל כך טוב! ואני עם כל החוצפה אמרתי שאני יהודי, זה בכלל לא חבל! חבל רק שאני רעב, "חלמתי" אולי יתן חתיכה לחם. אמר כן מלחמה... הקאפו שמע את זה, הוא לא העיז אף פעם לגשת אלי, אם עמדתי או עבדתי.
לא רחוק מאיתנו ראיתי קבוצת יהודים סוחבים על הכתפיים פלטה ברזל ענקית וס.ס. עם קאפוס כולם כאחד מכים על ראשיהם עם מקלות. זוועה היתה לראות את זה. פתאום קוראים לנו לבוא לשם ואחד מהס.ס. מראה לנו מגבה ענק, שמיועד להגביה גשרים, עומד על ערימת חול. זה כלי כבד גבוה, דק ועומד על בסיס באופן יחסי קטן, במשקל של כמה מאות ק"ג. הוא אומר לנו להוריד את זה מערימת חול ולהעביר את זה אל מקום אחר, והמקל כבר ב"עבודה", האנשים התנפלו על הכלי והכלי לא זז... מפני שאין במה לתפוס או לאחוז והכלי לא זז, והמכות לא פוסקות... ואני מתוך יאוש או מצוקה, מתחיל לצעוק: תעזבו, אני לבד מוריד את זה!! ודברים כאלו דווקא מצאו חן בעיני הרוצחים, והוא אמר לכולם הצידה, ולי אומר תעשה את זה, לקחתי אחד לעזרה שיתמוך למעלה שזה לא יתהפך, ולקחתי חתיכת עץ עבה וחתיכת ברזל כמו מקל, התישבתי על הברכיים ולאט לאט הזזתי עם הברזל את המגבה, ככה הובלתי אותו עד שהורדתי אותו מהחול והבאתי אותו למקום שהוא רצה, מבלי להתאמץ, ואף אחד לא קיבל אף מכה יותר, וחזרנו לעבודה שלנו! והקאפו שלנו לא חרץ לשון יותר נגדי.
יום אחד ראיתי שהקלגסים מתנשקים וכל כך . כשראיתי את זה "נהפכו לי המעיים"...אנחנו כל הזמן חיינו על סימנים, הם עצובים- סימן למפלה בחזית, הם שמחים - נצחון, וכן הלאה, התחלתי להתענין, מה קרה? שמעתי אזרח מדבר עם אזרח שני ומספר שנשיא אמריקה רוזוולט מת. נרגעתי, זה עוד רחוק מלשמוח, ובא נשיא אחר, וההתקפות אווירונים נעשו יותר ויותר דחופים ותקוותנו גברה מיום ליום רק להחזיק מעמד. בינתיים חזרנו לעבוד בתוך המנהרות בכל מיני עבודות לא קשות באופן מיוחד, פעם אנו הולכים לעבוד, החבר שלי אשר התחיל כאילו לרקוד? וזה היה סימן רע: אנשים ממש לפני הפטירה היו "רוקדים" ככה בדרך...תפסתי אותו בזרוע לקחתי קצת שלג רחצתי לו הפנים ופשוט החייתי אותו. באנו לעבודה שם היה לנו מייסטער אזרח גוי איטלקי, איש טוב לב, ממש מלאך באותו הזמן... נגשתי אליו וספרתי לו מה שקרה ובקשתי ממנו שייתן לו לנוח. הסכים ורק אמר לי לשמור שקלגס לא יתפוס אותו. היה שם נורא קר בגלל רוח פרצים, לקחתי מכשיר הלחמה שפועל על גז, חממתי פלטה ברזל והעמדתי אותו על ידה, הברזל שיתחמם עד שהגיע זמן ארוחת צהריים. ירדנו למקום חלוקת המרק, שם עמדו בשורות, וסמל ס.ס. עם מצקת גדולה של ליטר עם ידית מקל ארוך. והוא היה מחלק, אם לא הזדרזת ולא הגשת בדיוק את הקערה הוא לקח את המצקת עם המרק ונתן מכה על הראש, יכולת רק "ללקק"... את עצמך, את המרק ביחד עם הדם שנזל מהראש... ר' אשר קיבל את המרק והתאושש קצת אף על פי שזה היה בסך-הכל קצת מים דלוחים. בערב כשחזרנו מהעבודה, שאלתי אותו אולי יש לך משהו? מספר לי שיש במזרון שתי סגריות, נפל לי כרעם בראש! יש לו שתי סגריות מחזיק אותן ולא מספר לי? שאלתי אותו, רוצה להוריש אותן למישהו? לקחתי ממנו את שתי הסגריות ומכרתי אותן עבור מנה לחם, ואמרתי לו עכשיו, תאכל מנה אחת והשניה בבוקר, תאמינו לי בגלל המנה לחם הזו הוא נשאר בחיים וחי היום באמריקה בלי שום קשר איתי, שיהיה בריא!
יום אחד הוא עבד במקום אחר, ושם הוא קיבל ממישהו עם מקל על הפנים ושברו לו את הלסת. בא בערב מהעבודה, אני לא יכול להכיר אותו, ככה היה נראה ומספר לי מה שקרה לו. הוא הלך לרופא, היה אצלינו בבלוק רופא יהודי הונגרי, ומבקש ממנו שיעשה לו תחבושת הוא דרש ממנו עבור את המנה לחם והוא נתן לו במילא לא יכול היה לאכול. הוא בא למיטה ונאנח, שאלתי למה אתה לא אוכל, סיפר לי שהרופא לקח ממנו את הלחם. נורא כעסתי ושאלתי מה ההבדל אם תמות מפני שלא יהיה לך תחבושת או שתמות ברעב? למחרת הוא צריך להחליף את התחבושת יעצתי לו ללכת בלי הלחם ישאל על הלחם יגיד שעוד לא קיבל, שיבטיח לו כשיקבל יתן... הוא עשה לו את התחבושת וקבל את "ההבטחה". כשחזר למיטה אמרתי לו עכשיו תאכל לאט את הלחם, ואני אעשה איתו את החשבון. בכלל היה לי לב על הרופאים, הרופא ראה שהפציינט לא בא עם הלחם, הוא בא למיטה ומבקש את הלחם והוא בכלל לא ציפה "חתרגיל" כזה. אני יצאתי מהמיטה אחזתי בגרונו עם יד אחת ובשניה עם הנעל עץ, כלב שכמוך אתה יושב כל היום בבלוק על חשבוננו וגונב את האוכל שלנו, ועכשיו שהמסכן צריך תחבושת אתה לוקח ממנו את המנה לחם שקיבל אחרי ארבע עשרה שעות עבודה, פרזיט אני הורג אותך! הוא נבהל והתחיל להתחנן... נמצא "רוצח" חדש... עזבתי אותו והזהרתי אותו אם עוד פעם לא יעשה לו את התחבושת בלי הלחם שיזכור מה שיקרה לו. הוא התקפל והלך והמשיך לעשות לו תחבושות עד שהבריא.
גיסי שמואל חומסקי, היה בצריף אחר ועבד במחצבות משמרת לילה. בחצות הלילה הוא הלך לבית שימוש, ושם תמיד ארבו כל מיני מלאכי חבלה, ס.ס., קאפוס, וכל מיני שרתים כולם גויים רוצחים יהודים. והם תפסו אותו והוא קיבל מאה מלקות. והביאו על הכתפיים למחנה. ראיתי, נבהלתי ויעצתי לו ללכת לבית חולים הוא לא רצה לשמוע בקולי ובלילה השני הלך לעבודה. ושוב באמצע הלילה הלך שוב לבית שימוש. ושום פעם תפסו אותו אותם החוליגנים וקיבל עוד פעם מנה מלקות כזו!! אז כבר הביאו אותו ישר לבית חולים, אחזור אליו יותר מאוחר.
לפני זה אני לא זוכר איך השגתי חצי לחם. חצי לקחתי בשבילי וחצי חילקתי לשניים חלק אחד נתתי לגיסי שמואל וחלק אחד נתתי לחבר שלי אשר. ואשר אמר לי זה לא מעלה ולא מוריד, אם אתה יכול לתת לי שני החלקים אז: אחרי המלחמה אחזיר לך כפול... לא ידעתי אם לצחוק או לבכות? איזו הצעה, עכשיו גוועים מרעב, שאין מחיר בעולם לזה, הוא מבטיח לי שאחרי המלחמה כשנזכה להיות חופשיים יתן לי כפול. שאלתי אותו, אתה חושב שלך יהיה לחם ולי חס וחלילה לא יהיה? התרצה לקחת את הלחם? בינתיים, "הצלחתי" למכור את העגילים, וקיבלתי הבטחה לשבעים וחמישה ק"ג לחם או ככרות לחם... בכדי לקצר את הסיפור במשך הזמן קבלתי שלושים ושישה ככרות והיתר "הסוחר" נשאר לי חייב!! עם הלחם הזה התחלקתי עם גיסי שמואל והיה לי עוד גיס בעל אחותי בינימין.לפעמים נתתי גם חתיכה לאשר...
אנשים המשיכו ליפול כזבובים והמשרפה בערה ושרפה כל הזמן אנשים בלי גבול. והמלחמה מתנהלת בין התקווה והרצון להשאר בחיים, ובין הזמן ולעזרתו המלאך המוות. בינתיים חזרה קבוצת פועלים וסיפרו שהם עבדו לא רחוק מאבזני, בתחנת הרכבת היתה שם, התקפת אווירונים, ואיזה חורבן והרס הם גרמו. התחנה הרוסה, והמסילות במקום להיות מונחות על האדמה עומדות "זקופות" כאילו מתפללות לעזרה מהשמיים... רכבות מפוצצות ובתור סימן הביאו סוכר ש"גנבו" מהקרונות.
איזו שמחה? איזו תקווה. באותו הלילה חלמתי חלום נהדר: אני מבקר במלץ ונכנס לביתו של יוסף יעקוב. אצל מי שלמדתי תפרות ושם ישב כרגיל אביו ר' משה געצל, יהודי זקן תלמיד חכם. על יד התנור מולו סטנדר ולומד גמרא... שמחו לראות אותי הוציאו בקבוק וודקא ומילאו לי כוס בכוס כסף של קידוש. לקחתי הכוס ואמרתי לחיים ותחזינה עינינו בשובך לציון בקרוב, והזקן ענה בכוונה מיוחדת ובהדגשה "אמן"! התעוררתי והלב פעם כאילו חזרתי מריצה ארוכה ומהירה... אמרתי לחברים: אנחנו משתחררים בקרוב וניסע לארץ ישראל יצאנו לעבודה. ובדרך סיפרתי לכל המכירים, מפני שאני מאוד האמנתי בחלומותי לא כבחלום אלא כבנבואה!! וגם בכדי לעודד החלשים והנחשלים! התקווה והעידוד פעל כתרופה פלא!!
עכשיו אני צריך לחזור אחורנית בכדי לספר על הסוף של שלושה יהודים שהבטחתי בזמנו שאני אזכיר אותם עוד. הראשון לפי התור, השרת בלוק במחנה הצוענים שהיה רוצח מכוער שלא נתקלתי בין ההמונים כזה. בא יום "והגן עדן" שלו במחנה הצוענים נגמר. ושלחו אותו למחנה אחר ובמחנה החדש הוא נפל לידיים "נאמנות" שגם "ידעו את המלאכה"... ושם נהפך למוזלמן מהר מאוד, אחד אמר שההבדל בין השבע לבין הרעב, הוא שש שעות... אחרי שש שעות כולם רעבים... ואז שלחו אותו לתאי הגזים כמו כל אלה שהולכוו על ידי הטיפול שלו בקורבנותיו. כשהגיע לשם הוא מצא שם "ידידים" שהכירו אותו וגם זכו לנחת זרועו... והוא התחיל לבכות שלא יתעללו בו... שימיתו אותו עם גז. והחברה ענו לו "אנחנו יודעים איך לטפל בך"! ככה סיפרו לי השכיבו אותו ו"עשו" לו בפה והכניסו אותו חי לתוך המשרפה... השני היה ר' נוימן ראש הבלוק משוונטוכלוביץ, גם הוא הגיע למאטהאוזן, ומיד ספרו לכבאים שהוא היה ראש הבלוק וטיפל באנשים ברוע לב ובאכזריות. הם לקחו אותו, והיכו בו כל כך הרבה עד שהראש שלו התנפח, ואז הם הביאו דלי מים והשכיבו אותו והכניסו את ראשו לתוך הדלי מים והוא טבע בצורה כזו איומה!! השלישי היהודי האלג'ירי הי"ד. הוא עבד איתנו במשמרת לילה בהעברת המכונות הכבדות מהרכבת למנהרות, היה זה יום שישי בלילה. שלחו אותו עם עוד אחד להוריד מכונה "קלה" מקרון ולהביא אותה למקום מסוים. לצערי הגדול, יותר מידי שכל או כשרון לא היה לשניהם והמכונה התהפכה והוא מסכן, כמעט לפני השחרור נהרג. מאוד כאב לי לראות אותו מת בצורה כה טיפשית הכאב שלי היה מאוד גדול מפני שהכרתי אותו עוד מאושוויץ וידעתי מה עבר עליו בגלל עלילת דם ממש.
עכשיו אחזור "לחלום" שלי. באותו הבוקר בלכתינו לעבודה התערבתי עם אחד שתוך שבועיים נשתחרר! כל יום שעבר הוא בא "להתגרות בי" והיה אומר נו, איפה הגאולה? ואני בשלי, חכה השבועיים עוד לא נגמרו, עוד יום והוא לא שוכח הוא "תובע ממני את הגאולה"... השבועיים התקרבו לקיצם, והוא בשלו כל פעם אומר" ישועת ה' כהרף עין... וגמרו השבועיים הסימנים היו בולטים לעין שזה שאלה של ימים או שעות אבל קשה קשה מאוד לחכות. והוא בא עם "נצחון" נו איפה הגאולה שלך? ואני: בוא תבוא יותר מהר מאשר אתה חושב. "יידן האלט אייך" צעקתי בכל כוחותי, אל תפלו ברוחכם, זו שאלה של שעות. והאווירונים לא נותנים מנוחה, מבקרים יומם ולילה, וזאת היתה התזמורת והמוסיקה הכי טובה והכי נעימה מה שבן אדם יכול לשמוע בחייו...
[1] מפקד המחנה
[2] מקור התמונה - http://www.thirdreichruins.com/ebensee.htm
