גיטו קרטוז ברוזה:
עכשיו אחזור לעצמנו. אמרתי שחילקתי את רכושי, היתה לי גם פרה יפה, פרה חולבת שהחלטתי למסור אותה לבעל אחוזה שהכרתי, מזמן שעמדתי איתו בקשר מסחר.
האחוזה נקראה ביידיש קאבאקיער הויף. וזה היה כ- ששה ק"מ מעיירתנו בדרך לקרטוז ברוזה. אני מודה ומתוודה שעשיתי את זה בלי שום חשבון ומחשבה, ככה בא לי לעשות וככה עשיתי, ויצא טוב. עוד אחזור לזה. הגענו לקרטוז ברוזה, אמרו לנו שאנו יכולים להכנס לכל בית יהודי שאנו רוצים ולחיות שם, אם יתנו לחיות.
נכנסנו לבית של קרוב משפחה, היה להם בית יפה כמעט חדש והם קבלו אותנו בשמחה ממש הם שמחו שאנחנו באנו ולא אחרים, ואנחנו שמחנו שקבלנו מקום חם ולבבי, והם באמת לא הפסידו עלינו שום דבר. היינו 5 נפשות: אני ואשתי ובני החמוד והיפה שבילדים, רק השם ינקום דמם, חמותי אשה יקרת נפש וצדקת ז"ל וגיסי שמואל חומסקי נ"י.
מיד אחרי שפרקתי את הרכוש מהעגלה נגשתי לוועד הקהילה לשמוע "חדשות". שמעתי שקוראים לחברי הוועד של מלץ' אמרתי בליבי: אני לא קיים! אמרתי אם השם הציל אותי ולא התלכלכתי ויצאתי מזה ממלץ' נקי כפיים, ונקי מצפון, עכשיו אחיה כמו כל יהודי, ולא לשאת באחריות. ב"ה טוב עשיתי. אלו שנכנסו לשם ספרו לי שהדבר הראשון שדרשו מהם שהם ימסרו רשימה למי יש כסף, זהב, סחורה, וכל דבר ערך אחר.
אני מיד קבלתי הודעה לצאת מיד לעבודה,הלכתי עם עוד הרבה יהודים ששה ק"מ ברגל עד תחנת הרכבת בלודני, ושם העלו אותנו על רכבת משא וזה היה כבר חורף ונסענו עד ברונו-גורא, זה יער גדול מאוד, זה היה שטח חולי. היינו צריכים לחפור את החול ולמלא את הקרונות, ולא ידענו שאנו התחלנו שם להכין קברי אחים בשביל גטו קרטוז ברוזה ולעוד יהודים.
כשנסענו לכיוון ברונו גורו פגשנו רכבת משא עם קרונות של בהמות, פתוחים מלאים ודחוסים שבויי מלחמה רוסיים, רעבים וקפואים מקור בלי כובעים. מי יכול לתאר במילים פשוטות את הזוועה שראינו, מי יודע כמה ימים ולילות ככה הם נסעו בלי אוכל ובלי שתיה ובקור כזה לפני שהם הגיעו לתחנה של בלודני. הגרמנים התחילו לזרוק את המתים מהקרונות החוצה ככה ראינו עשרות כחושים מעונים עם עינים בולטות, כאלו ראיתי במחנות הריכוז לשמצה. וכשחזרנו, ראינו איך שסוחבים את הנפטרים להבדיל כמו חיות פגורות וזורקים אותם לבורות, ועל יד הבורות עומדים קצינים קלגסים מהגזע "המשובח" ומצלמים ועם בעיטה ברגל גסה הקרבן נפל לתוך הבור...הדם קרש בעורקי, וקור עובר בעצמותי ברגע שאני כותב שורות אלו ונזכר בתמונות ההן.
כשחזרתי הביתה החלטתי בליבי, והתחלתי לתכנן לברוח משם, המקום היה יותר מידי מסוכן, הכביש הראשי ורשה-מוסקבה עבר באמצע העיר זה היה הרחוב הראשי של העיר וצבא עם כל מיני מלאכי חבלה, נסעו שם יומם ולילה בלי הפסקה ואיפה עצרו לנוח? כמובן בתוך העיר. החלטתי ועשיתי, קודם כל צריכים להציל את הפרה.
קראתי לקצב וספרתי לו את הסיפור של הפרה שלי ואמרתי לו שאני הולך להביא אותה. עשיתי איתו הסכם על סכום כסף ואיזה חמישה ק"ג בשר ועוד בקשה כשאני אביא אותה, שהיא מיד תעלם, באופן מיוחד העור שלה. החלטתי החלטתי, אבל איך עושים את זה? לקחתי את גיסי שמואל חומסקי, כבן שמונה עשרה היה, ויצאנו ברגל לאחוזה קאבאקי. זה היה מהלך כשלושה עשר ק"מ. הגענו לפני האורווה של הפרות, הלב דפק, אני חושב 150-200 פעם בדקה. האורווה ארוכה וגדולה מאוד. עמדה בדיוק על אם הדרך.
ברגע האחרון התלבטתי, מה עושים? אנחנו בשטח עוין בלי רשיון, מופקרים לכל בן עוולה, אבל פחדתי ללכת לבעל החווה לבקש שיתן לי את הפרה כי ספק רב אם יתן. ואם יתן מי יערוב שהוא לא ישלח שניים או שלושה מהעובדים שיהרגו אותנו, מה הקושי? גם "מצווה" וגם הנאה...החלטתי "לגנוב אותה".
הסתכלתי פה ושם, ולא ראיתי איש. פתחתי את השער לא ראיתי איש גם בפנים, והפרה שלי בדיוק עמדה הראשונה על יד השער קשורה עם שרשרת, מה להגיד, דמעות זולגות מהעינים עכשיו כשאני נזכר איך הפרה התמימה והאילמת הזו הכירה אותי.
וכשפתחתי את השרשרת איך שהיא רצה אחרי כמו כלב מאולף ואני עם גיסי והפרה רצנו כמו מטורפים בלי נשימה ובלי דרך , דרך השדות וישר לתוך יער מבלילהסתכל אחורה.
תוך שעה וחצי בערך היינו בקרטוז ברוזה והפרה בידי הקצב, את גורלי מסרתי בידי השם ב"ה ואני למחרת בבוקר השכם קמתי והלכתי לגיטו פרוזני לחפש עצה איך להעביר את המשפחה לשם. וזה מרחק של שלושים ושישה ק"מ וזה היה יום חמישי. הגעתי לשם בערך בשעה שתים אחר-הצהריים, אני נכנס לסמטא של קרובה שלי, מולי מופיעים שני קלגסים בגובה שני מטר כל אחד בדיוק חסר ליפול לידיים שלהם. אני מבלי לחשוב לבית הראשון מצד ימין ובדלת הראשונה נגשתי כמובן מאליו ופתחתי ונכנסתי, עמדתי שם רגע הם עברו, ואני לאן שאני הצטרכתי.
באותו היום עוד השגתי רשיון ע"י אחותי טייבל ע"ה שהיא היתה גרה בפרוזני שמותר לי להעביר 2 עגלות עם חפצים ואשה וילד, וכמובן 2 עגלונים. למה רק אשה וילד ולא יותר לה' פתרונים. כפי הנראה פחדתי לבקש הרבה "תפסת מרובה לא תפסת", השגתי לקנות גם טבק לעישון. קשרתי סביב לבטני וביום שישי בבוקר בחזרה ברגל. עוד סיבוב של שלושים ושישה ק"מ והפעם החלטתי עוד לעבור דרך מלץ' ולבקר בביתי. שם בגן היו לי קבורים סכו"ם מכסף, שלא לפי טבעי ולא לפי פחדנותי נהפכתי לאיש הפקר.
באתי לבית שם כבר גרו גויים, מצאתי את כלי כסף ושוב פעם ברחתי דרך השדות, וסוף סוף קבלתי יבלות ושלפוחיות על הרגליים, רבונו של עולם כאבים איומים ואני ממשיך ללכת לאט. וכשנטה לערוב, כמעט חושך הייתי שלשה ק"מ מקרטוז ברוזה ואני שומע שמהכביש שמוביל לבלודני יורדת עגלה רתומה לסוס לדרך מולי, ראיתי גוי יחידי על העגלה, אין פחד, קמתי ויצאתי לקראתו, אני חושב שהוא פחד יותר ממני. הצעתי לו חבילת טבק ושהוא יביא אותי עד קרטוז ברוזה.
למה עד העיר ולא עד הבית? שוב פעם שוב אותו נימוק שמא תפסת מרובה...או פשוט טפשות. הוא הביא אותי עד העיר ונתתי לו שכרו. אבל אני לזוז מהמקום לא יכולתי. בכאבים איומים ובצרות צרורות הגעתי הביתה. עשרה רגעים של הליכה לקחו לי שעה שלמה. איך אני יכול לספר לכם את השמחה כשראו אותי שחזרתי הביתה בשלום הביתה . העיקר שהגעתי. עשרים וארבע שעות שכבתי במיטה.
מצאתי עגלון השתוותי איתו, והוא לפנות בוקר בא והעמסנו את הקצת עניות על העגלה ואת המשפחה ונסענו דווקא עם הדרך הראשית ודווקא עם הדרך היותר ארוכה.
תדעו עוד מעט למה... לפני זה התדברתי עם גוי שהיה גר בכפר ע"י הכביש הראשי כ- שלושה עשר ק"מ מקרטוז ברוזה והיתה לו טחנת קמח, אני נתתי לו סחורה לזוג מגפיים והוא הבטיח לי שלש מאות ק"ג קמח בארבעה שקים גדולים והוא יוביל אותם לפרוזני, מי יכול היה להעריך רכוש כזה? באתי אליו עם רגליים נפוחות והגוי מיד העמיס את הקמח על העגלה שלו ונסע איתי.
הכל הלך חלק לעת עתה, פחד, החיל והרעדה לא סרו ממני לרגע. על כל צעד ושעל ארב השטן, בפרט שיש לך משפחה אהובה שלקחת על אחריותך, ומוביל אותה בדרך רחוקה ומסוכנת כל כך? כמה כוחות נפשיים ופיזיים, הבן אדם צריך, ואיזה עצבים של ברזל? בכדי להתגבר ולא להראות סימן של פחד וחולשה למסכנים, המפוחדים בלאו הכי, היושבים על ידך. היה לנו עוד לעבור את עיירתנו מלץ' היקרה ושם הסכנה עוד יותר גדולה מפני ששם כל ילד נוצרי הכיר אותי ואת משפחתי. ועד העיירה היה לנו לעבור עוד כ-עשרה ק"מ וגם בדרך הזו מאות גויים שמכירים אותי וצריך להזהר מכל ביש עין.
התרופה היחידה שהיתה לי בשביל להשקיט את המצפון, ולחייב את הפעולה, השאלה מניין ברחתי? האם לא מהסכנה הכי חמורה? והולך לחפש מקום שנדמה יותר בטוח לזמן מסוים? מה עושה להבדיל אלף הבדלות, עכבר שנופל לתוך מלכודת? הוא רץ כמטורף בפנים מסביב ומחפש איזה חור בכדי לצאת וכלא מוצא חור? הוא מתחיל עם השיניים ללעוס ולגרוס את הלוח בכדי ליצור לעצמו פתח ליציאה. אותו הדבר עושה הבן אדם בצורה אחרת, בכדי להציל את עצמו, והעיקר את אלו שהוא נושא באחריותו ודואג להם.
ב"ה עברנו בשלום את הדרך עד למלץ' וגם את מלץ' עברנו, והמשכנו מערבה לפרוזני וזה לקח לנו עוד שמןנה עשרה ק"מ וגם פה לא חסרים "מכירים וידידים". מצד מערב, חמישה ק"מ ממלץ' היה כפר גדול בשם בייקי, בקצה הכפר עברה מסילה ברזל שקשרה את ורשא-מוסקווא, ושם הגרמנים קבעו גבול בין פרוסיה המזרחית לאוקראינה. ועל אם הדרך היה צריף, ומובן מאליו שם היו שוטרי גבול גרמניים. הגענו למסילה זאת אומרת לגבול יצא גרמני וביקש רשיון. קרא את הרשיון 2 עגלונים - יש. אשה וילד יש. אותי וחמותי המסכנה ואת גיסי הוא לא נתן לעבור והחזיר אותנו. זה מראה שלא חשבתי עד הסוף, אחרת הייתי מכין איזה שוחד, חתיכת סבון או בקבוקון וודקה. זה היה "מאשר": את הרשיון. חכמה באיחור לא עוזרת, "עכשיו צריכים לגרוס ולאכול את הקרש"...חורף.
הלילה ממשמש ובא מה עושים? כל הכפר מלא מכירים וידידים, אף אחד לא נותן להכנס הביתה. הלא יהודי הוא נגע, ונגע עם סכנת נפשות ממש. בקצה השני של הכפר היה בית ספר והמורים שם כולם פולנים. מכירים טובים שלי, לא מעט טובות עשיתי להם בזמן הסובייטים, אבל ללון שם לא הרשו, רק נתנו לנו עצה לגשת לאחוזה של האלמנה מרילקה סטאסעוויץ'. זה היה נקרא בייקיער הויף, על שם הכפר בייקי שבמרחק של שמונה מאות מטר. את הגויה הזאת הכרתי הרבה שנים, סחרתי קודם עם בעלה פלה ואחר כך איתה, וזאת היתה התקווה האחרונה. באנו לשם, קבלה אותנו, לא עם יותר מדי חמימות ואהבה, הכל טוב, רק לא ללון, התירוץ מפחד הגרמנים, מה שגם נכון.
ושוב "עצה": להכנס לאחד הפועלים שלה, היו לה הרבה משפחות עובדים. היינו קוראים להם עבדים ולכל משפחה היה בית לחוד, וגם הם הכירו אותי טוב מאוד.
דבר מענין, על אף היבלות והשלפוחיות על הרגליים פתאום יכולתי ללכת כאילו מחדש נולדתי. ועוד משהו מעניין מטבעי אני קל לדמעות, ומיום שהכרתי הסובייטים עד היום שנגאלתי מהנאצים בזמנים הכי קשים ומרים בעת קבלת מכות ומלקות אף פעם לא בכיתי. בפעם הראשונה שבכיתי היה כשנודע לי שבא השחרור. אז בכיתי בבכי מעורב על הכל....
כך התחלתי להכנס לבתי העובדים כל אחד "מצטער" על גורלי אבל ללון רק אצל "השכן"...ופה כבר השעה די מאוחרת בערב. בחוץ כפור ושלג מה עושים. החלטתי בחשאי להכנס לגורן ושם ערמות עם שחת וקש נלון שם...לפני שהלכנו לגורן, אמרתי אעשה עוד נסיון אחד: התאזרתי עם קצת "העזה וחוצפה" ונכנסתי עוד הפעם לבעלת האחוזה גב' מרילקה סטאסעווץ', ואמרתי לה בזו הלשון: גברתי הנכבדה, רק לפני חודשים מעטים מאוד מצבך היה לא יותר טוב ממצבי היום, ואת ראית ורואה איך גלגל הגורלות מסתובב מהר מאוד, ואף אחד מאיתנו לא יודע מה עלול לקרות מחר. ועוד משהו: יש שבן אדם קונה עולמו בשעה אחת, ויש שבן אדם מפסיד עולמו בשעה אחת, ואני לא יודע אם עכשיו לא הגיעה שעתך שאת יכולה לקנות עולמך...
היא עמדה מהוממת, חשבה רגע ואמרה: אתם נשארים פה. הגישה לנו אוכל, תפוחי אדמה, לחם, סיר לבן עם שמנת, ולאחד המשרתים אמרה להביא קש ופיזר על הריצפה. היא הביאה סדינים ושמיכות ושכבנו שם לישון.
זמן לחשוב ולתכנן מה הלאה לעשות, בכדי להגיע בשלום לפרוזני, הלא שם האשה עם הילד מודאגת ולא יודעת מה קרה לנו? לפנות בוקר בעוד חושך, קמנו ויצאנו בשקט מהבית לדרך. אנחנו הולכים מהר והפעימות מתחזקות ורצות גם מהר והלחץ דם עולה. איך אומר הרוסי: "טירבי קוזאק אטומנוב בודיעש" (תסבול קוזאק עוד תהיה קצין). הערפל היה כבד כפי הנראה... שאז טוב לישון. לעזאזל עם הגבול, למה ובשביל מה להסתובב? התקרבנו למסילה, ז"א לגבול עברנו אותה מבלי שכלב יחרוץ לשונו. רצנו כמטורפים. כשני ק"מ מהמסילה התחיל יער גדול באורך של שלושה ק"מ. דרך אגב, ביער היו מאוכסנים ערימות ערימות פגזים בשביל הארטילריה של הנאצים וכמובן ששם הסתובבו חיילים ששמרו על הפגזים. לפני היער השגנו גוי שנסע עם עגלה לכיוון פרוזני נתתי לו חבילה טבק והוא לקח את חמותי הזקנה והמסכנה על העגלה, וככה הגענו לפרוזני.
