פרוץ המלחמה:
בראשון לספטמבר 1939 פרצה המלחמה העולמית השניה. גרמניה הנאצית התנפלה בלילה ההוא על פולניה וכמעט כל פולניה היתה באותו הלילה מופצצת ע"י האוירונים הנאציים וכבר באותו הבוקר הממשלה הפולנית הכריזה על מלווה מלחמה.
הפניקה היתה איומה! באופן מיוחד אצל היהודים, מיד בימים הראשונים הארץ התמלאה פליטים. אנשים רצו ברגל, באופניים, בעגלות רתומות לסוסים, מבלי לדעת לאן? ולשם מה? החזית התפוררה והגרמנים התקדמו ללא התנגדות ממשית מצד הצבא הפולני, שהיה בלתי מחומש. הפליטים הפולנים ברחו לכיוון מזרח ואמרו להם שיגיעו לביצות פינסק. (פינסק היתה מרוחקת ממלץ כ-80 קילומטר). אחרי כ-10 ימי מלחמה הגרמנים הגיעו עד 12 קילומטר ממלץ. זה היה יום א' של ראש השנה.
אי אפשר לתאר במילים את הפחד והאימה שאחזה באוכלוסיה היהודית. באותו יום התאספו כל השוטרים מכל הסביבה בעיירה ותכננו לאן לברוח? כמובן שגם להם היתה אותה התכנית שהזכרתי לעיל - ביצות פינסק.
לפני ראש השנה, ראש המועצה המקומית שהיה בעל חווה גדולה ביחד עם המפקד של המשטרה, הקומנדנט של המשטרה המקומית, קראו למכובדי העיר, גויים ויהודים, אנשים שלא היה להם שום תיק של עבירה ויותר מזה שהיו ידועים תמיד כמתנדבים לעזור לזולת, והרצו בפני הנבחרים האלו, על המצב בלי כחל ושרק, ושפט: הגרמנים מתקרבים ללא התנגדות. הם הדריכו אותנו איך לשמור על הסדר בכדי למנוע מכל מיני עבריינים ואנשי עולם התחתון לגרום נזקים או דברים יותר גרועים. כמו כן למסור את העיר לכובשים בצורה מסודרת. לזה הם השאירו לנו כמה רובים מיושנים.
כקילומטר וחצי מהעיירה לכוון מערב - הכיוון ממנו הגרמנים היו צריכים להגיע לפי השכל הפשוט, עברה תעלת מים ברוחב של כ- 14-12 מטר ועל התעלה היה גשר עץ, המשטרה הלכה וחפרה משני הצדדים של הגשר 2 תעלות, כרתו עצים ושמו מכשול נגד הטנקים ופוצצו את הגשר. "עשו דבר עצום הן בחכמה והן בגבורה"... אך אף גרמני לא הגיע מהכיוון ההוא, לא רק אז. אזכיר את זה להבא. הגרמנים המשיכו מעיר המחוז שלנו, פרוז'ני לאורך הכביש לברסט ליטובסק ואלינו לא הגיעו וגם שם לא נשארו. אנו לא הבינונו מדוע?
יום אחרי ראש השנה, רוסיה הודיעה ברדיו שהם עברו את הגבול והם מתקדמים לכוון ברסט ליטובסק, לפי הסכם חשאי שנעשו לפני זמן, בין שרי החוץ גרמניה פון ריבנטרופ ושר החוץ הרוסי מולוטוב. והפחד והאימה נהפכו ל"ששון ושמחה". לפני שאני רוצה לספר על ה"שמחה", במוצאי ראש השנה המשטרה הפולנית עזבה את העיירה ואנחנו הכמה נבחרים קבלנו את השליטה על המקום. בין הגויים היינו שלשה יהודים. כמובן שהפחד שלנו, היהודים היה כפול ומכופל א) מהגרמנים ב) מהאוכלוסיה הנוצרית שלא יעשו פוגרום עד שהגרמנים יבואו. רצנו לכל בית יהודי, להזהיר שכל גבר שיכול להחזיק גרזן או את יעמוד על המשמר. טיילתי עם רובה במרכז ופתאום ראיתי בחושך מתקרב גדוד פולני רוכבי סוסים. הוקל על ליבי נגשתי לקצין והוא התעניין איפה הוא יכול להחנות את הגדוד שלו ואני בקשתי ממנו עזרה במקרה של צורך, והוא הבטיח לי. אז צץ לי רעיון שבזמן כזה החיילים שלו לבד יכולים לעשות "שמח". כשלושה רבעי קילומטר מהעיירה היתה חווה די גדולה הכוונתי אותו לשם והוא הודה לי ועשה כמו שיעצתי לו...
למחרת היום כשהגיעה הידיעה על בואם של הרוסים התארגנו מאות אזרחים רוסים ופנו לחיילים הפולנים עם נאום משכנע שהנה מצד אחד הגרמנים מצד שני הרוסים מתקרבים מה להם לחכות בכדי לפול לשבי בו בזמן שיש להם עוד זמן להתפזר ולהיעלם והם באמת זרקו את הנשק והשאירו את הסוסים והכל וברחו.הגויים תפסו את הנשק כמובן שגם אנחנו זרקנו את הנשק מפני שאמרנו אם נחזיק את הנשק אנחנו נהיה הקרבנות הראשונים. לשביעות רצונינו אחד מהגויים מחוטפי הנשק יצא עם אזהרה חמורה מאוד: בל ינצל מישהו את הנשק למעשה פשע מפני שהוא יועמד מיד למשפט שדה, וזה הואיל. ולאחר יומיים של אי ודאות ואי בהירות נכנס הטנק הרוסי הראשון העירה. מי יכול לתאר את ה"שמחה" וה"גאולה" שהגיעה, טונות של פרחים זרקו עליו, דגלים אדומים בכל הרחובות והריקודים - קשה קשה לתאר. לאט לאט הסביבה התמלאה עם עשרות אלפי חיילים ואלפי טנקים עם אוירונים, לאט לאט השמחה התחילה לפוג והמציאות התחילה להופיע, האנשים התאוששו מהר, קשה מאוד לשמוח הרבה זמן בלי אוכל החיים דורשים את שלהם, עבודה, מזון, ביגוד וכדומה.החורף התחיל, אי אפשר היה להשיג שום דבר החנויות נסגרו, המסחר נפסק, השוק השחור התחיל וגם לו לא היה מאין לקחת, הרזרבות היו קטנות.
