"מחנה הצוענים":

"מחנה הצוענים":

העבירו אותנו למחנה חדש ולצריף חדש עם דרגשים חדשים, רוחב הדרגשים כמטר שמונים ואורכם כאורך בן אדם. על כל קומה - עשרה איש. בדיוק שלוש קומות. כרגיל בין דרגש לדרגש רווח של כ חמישים - שישים סנטימטר וברווח זה היו צריכים להסתדר שישים איש בין הקימה והשכיבה... כל אחד קיבל 2 שמיכות, כרים לא היו צריכים, קודם כל יש אגרוף ושנית הדרגשים היו בנויים בשיפוע ככה שהראש היה יותר גבוה וחוץ מזה מתרגלים מהר מאוד לכל התנאים.
המחנה החדש עוד לא היה אפילו מגודר, הצריפים אותם הצריפים כמו שתארתי קודם ארוכים ושער לכל צד, בעצם זה היה בנוי כאורות לסוסים. בכניסה לצריף היה מין הול מצד אחד חדר קטן בשביל הבלוק אלטעסטר[1] (ראש הבלוק), זה היה "המלך" ולו המלוכה. מצד שני מחסן קטן לכל מיני דברים. בפנים כדי לשמור על הסדר היו 3 משרתים "שטובען דינסטים" ("שרי מלוכה"). אחד פולני ואחד רוסי, את שמותיהם אינני זוכר וגם לא ידעתי. והשלישי יהודי ושמו היה ז'ולטי, שם פולני (בתרגום:"צהוב") כולם רוצחים סדיסטיים, ולחרפתנו, ולבושתנו הרבים, היהודי היה הרוצח הכי גדול. הוא הגיע לבירקנאו איזה ארבעה חודשים לפנינו מצרפת.
הוא היה יהודי פולני מלוד'ז ומקצועו אופה. היה זמן ששמאלנים או חשודים בקומוניזם ברחו מפולניה לצרפת. מיד אחרי הכיבוש הגרמני או קצת יותר מאוחר, הדבר הראשון שעשו: אסרו את היהודים הזרים בצרפת והעבירו אותם לאושוויץ-בירקנאו, וז'ולטי היה אחד מהם. ומי שהצטיין במלאכת הרצח בחרו מהם למשרתי בלוקים ולראשי בלוק, גס רוח ועם הארץ היה, מתאים לאופה. והרשות נתנה לו, והקרבנות הם יהודים, ובמילא לא ישארו בחיים, ועכשיו באה לו ההזדמנות שיכול לגנוב ולגזול את האוכל הדל מהקרבנות ולגדל את גופו הוא, וחשב שעל ידי זה יש לו כל הסיכויים להשאר בחיים. אז הוא השתדל למצוא חן בעיני הקלגסים ובעיני יתר "הבעלי בתים" ולא לקח בחשבון שהזמנים יכולים להשתנות וכל קערה יכולה להתהפך... בינתיים היכה, גנב, וגזל ואנשים מתו כזבובים. מי מרעב מי מצמא ומי ממחלה.
היינו בצריף כ-שש מאות איש. באותו היום שאנחנו הגענו לבירקנאו, הגיע טרנספורט מצכוסלובקיה והכניסו לצריף שלנו 50 איש מהם, זה מה שנשאר מהטרנספורט ועוד טרנספורט (משלוח) הגיע מהולנד, גם מהם נשארו 50 וצרפו אותם לצריף שלנו. ביחד היינו 600 איש. יום אחד שלושת משרתי הבלוק בחרו שלושה עוזרים, מיהודי צכוסלובקיה. לשבחם של היהודים הצכוסלובקים, אני חייב לציין הם חיו בינהם כחבורה מלוכדת, כמשפחה אחת. ההפך מזה היו ההולנדים.
העוזרים החדשים לקחו את התפקיד "ברצינות" ואחזו בכלי זין הידוע לשמצה, המקל והתחילו להרביץ ליהודים הפולנים ולגנוב את האוכל וחלקו לחבורה שלהם. עברו כשבועיים וחצי בגיהנום הזה והתרבו הכינים. סדרו בית שימוש בתוך הצריף, מופרד מהדרגשים עם לוחות עץ ושם עמדו חביות. אפשר לתאר את הריח שהפיץ בית השימוש הזה בכל הצריף, ואנשים שוכבים בצפיפות כזו מבלי להתרחץ ומבלי להחליף לבנים ובגדים. התפשטו מחלות, אנשים קדחו מחום ומים לשתות לא היה. כשהיינו יוצאים החוצה היינו תופשים שלג ובולעים וזה מצמיא עוד יותר. פעמיים ביום היו מחלקים תה ולא פעם במקום לחלק התה לאנשים, המשרתים היו שופכים את זה החוצה, היו משאירים בשביל עצמם דלי תה והיתר היו שופכים ולך תתאונן...
במשך השבועיים וחצי ב"ה התחבאתי ככה, והשתדלתי מה שפחות להיראות בעינים של הרוצחים ושמרתי על ידי את הילד. ועברנו את הזמן הזה מבלי לקבל מכה אחת. ופתאום קרה ששלושת העוזרים נתפסו בקלקלתם בזמן גניבת האוכל וכל אחד מהם קבל טוב על הישבן והורידו אותם "מכס המלוכה". ור' זולטי ימח שמו, יצא לחפש עוזרים חדשים וקרא מי רוצה להיות עוזר בהתנדבות? צריכים ארבעה, אחד יצא מכל האנשים וזה היה בחורצ'יק מביאליסטוק. היה נראה כבחורצ'יק יפה נחמד וצעיר מאוד. קבלו אותו. זולטי שואל אין יותר בהתנדבות התחיל לבחור לבד הוציא יהודי מהגיטו שלנו, שהיה סיטונאי מזון, יהודי באמת אינטליגנטי, נחמד וישר, הכרתי אותו מצוין, עמדנו לפני המלחמה בקשרי מסחר. לא היה לו ברירה קבל את הדין... הוא בחר עוד יהודי גם מהגיטו שלנו, יהודי פשוט אבל איש טוב, סנדלר היה במקצוע, עוד אגיע לספר עליו, ככה הוא הסתובב בכל אורך התנור וחיפש עוד אחד. עד שעינו תפסה אותי! אני הייתי חבוי מאחורי כל האנשים, על יד הקיר בין הדרגשים, אבל היות שהייתי גבוה, הוא ראה אותי והטיל עלי להיות הרביעי מעוזריו. נעשה לי ממש חושך בעיניים, אבל אסור היה להגיד לא. קבלתי גם אני את הדין.
בערב הראשון נתנו לנו לחלק את מנות הלחם. שלושת משרתי ראש הבלוק היו חותכים את הלחם בחדר של ראש הבלוק, וכל ככר לחם במקום לחתוך לארבעה חלקים חתכו לחמישה ו20%- מהלחמים היו גונבים. מהנקניק והמרגרינה היו גונבים חצי ויותר. בזמן חלוקת הלחם גנבו אצלי מנה לחם בסוף נשארתי בלי לחם. למחרת היום בערב השני, שהגשתי באחד הדרגשים בקומה העליונה, כל העשרה הוציאו ביחד את הידיים ואחד מהם בזריזות עצומה, קיבל את המנה והוציא את היד השניה וקבל עוד מנה לחם, מיד דרשתי מהם לרדת מהדרגש והתחלתי לפש את מנה הלחם ומצאתי אצל אחד רק פירורים מהמנה הגנובה. כמובן שלקחתי ממנו את המנה השלמה, במקום לשתוק, הוא התחיל לצעוק וזולטי שמע את הצעקות, בא עם מקל, ומבלי לשאול מה קרה נתן לי עם המקל על הראש ופתח לי את הראש!
אחרי יומיים הביאו ארוחת צהריים. תפוחי אדמה עם הקליפות ומרק. שפכו את התפוחי אדמה על שמיכה ולא חלקו את האוכל זמן רב. האנשים שכבו על הדרגשים ועמדו מסביב לדרגשים עם עיניים בולטות, כמעט יוצאות מחוריהן מרעב ותשוקה לאוכל ואני הצטרכתי לשמור שלא יגנבו את התפודים. שוכבים ומסתכלים, מה יהיה פה "מהמשחק הזה". יחידים יותר אמיצים, התחילו להתגנב ותופסים תפוח אדמה ובורחים. כמובן שאם הייתי מחזיק מקל ומוריד על אחד ועל שני היה נפסק "המשחק", אבל מה לך שמואל כי תיהפך לתלין ותרביץ ליהודים מכות, עבור תפוח אדמה?
וקרה דבר "עוד יותר גרוע". מאחורי שכב יהודי, ממש גוסס ומבקש רחמים,"תגיש לי תפוח אדמה", ואני אידיוט, בשביל עצמי לא לקחתי ולא נגעתי בתפוחי האדמה ובשביל היהודי התכופפתי ו"גנבתי" תפוח אדמה. הסתובבתי להגיש ליהודי, בא הרוצח זולטי, בריצה כמו מתחת לאדמה, עם מקל ארוך ועבה ועם נתן לי בשתי ידיו פליק בצד הראש, מעל האוזן ובאמצע היום נעשה לי חושך מצריים, והסתובבתי כמו סביבון ונפלתי על הדרגש. איך הוא לא הרג אותי, עד היום אינני מבין. שוב פעם "פלדה"... עשרים וארבע שעות לא שמעתי דבר אלא רעש של פעמון בראש. ראיתי שהרבה זמן לא אחזיק מעמד בחיים בתפקיד הזה.
הכי טוב הצטיין בזה, הבחורצ'יק מביאליסטוק, שהיה נראה כמו ילד תמים. מהר הוא למד להרביץ עם טכניקה מיוחדת, עם המרפק היה נותן מכה בפרצוף, והאדם הכי חזק היה מתהפך. כולם השתוממו מאין לצוציק כזה "הידע" והזריזות הזאת? התחילו "לתהות על קנקנו" ונודע שהוא היה כבר פושע בחוץ לארץ והספיק כבר לשבת בבית הסוהר אצל הפולנים עוד לפני מלחמת העולם השניה.
יום אחד שכולם היו בחוץ, שלח אותי זולטי בפנים הצריף לשבת ולשמור שאף אחד לא יכנס ולגנוב משהו. לא שאלתי מה לשמור? והוא לא אמר לי שום דבר מיוחד! נכנסתי בפנים, התחלתי להתבונן מסביב, הסתכלתי מתחת לדרגשים, ראיתי מתחת לדרגש אחד עומד ארגז מלא נקניקים גנובים שעוד לא הספיקו למכור נגד וודקה ודברים אחרים. הם לא שמו את זה בחדרון שלהם אלא מתחת לדרגש של הרעבים שאם יבוא ס.ס. וימצא ירביץ או יהרוג את מי שישן שם על הדרגש מפני שלא ידע להגיד של מי זה. אני מודה ומתוודה שמיד החלטתי אם איש ס.ס. ישאל אותי מה אני עושה פה או ימצא את הגניבה לא אהיה הקורבן של זולטי אלא אקבור את כל שלושת הרוצחים עבור המלקות שקבלתי מהם ועבור הדם של אחרים שהם שפכו. למזלם אף אחד לא בא ובמילא לא מצא... ולא הצטרכתי להלשין.
עמדנו כל היום כמעט ערומים ויחפים בשלג ובגשם. הרגלים שקועות בבוץ דביק מתחת לשלג. היו מסדרים את האנשים בשורות ובחמשיות והיו נותנים פקודה להוריד את המעילים ולהפוך אותם עם הפתחים אחורה, אז היו הולכים לקצה אחר של המחנה. שם היו עומדים שניים או שלושה עם אתי חפירה וכולם היו צריכים לאחוז ולהחזיק בקצוות המעילים והם היו מכניסים לכל אחד קצת אדמה בוצית לתוך הקיפול של המעיל. אז היו סופרים שוב את האנשים וכולם היו צועדים בשורות ישרות לקצה השני של המחנה בתוך הבוץ. לא אחד היה מאבד את הנעליים ובזמן שהתכופף בכדי להוציא אותן מהבוץ היה "מרוויח" מקל על הגב. ככה היו מטיילים הלוך וחזור.
בלילה כשכולם ישנו היו שניים מהרוצחים, שומרים על יד השערים בכדי שאף אחד לא יצא. מפני שהמחנה עוד לא היה מגודר, עמד על יד כל שער, קלגס ס.ס. עם מכונת יריה. מי שהיה מוציא את הראש היו יורים בו. כשראש הבלוק היה צריך לצאת בתפקיד או בכדי לשתות עם חברים, היה מכריז בקול שהוא יוצא והקלגס היה מאשר ששמע ונתן לו את הרשות אז הוא יצא. יום אחד נגשתי לזלוטי ואמרתי לו:" למה לך לשבת כל הלילה על יד הדלת ולשמור בזמן שאתה יכול לישון, תן לי לשמור במקומך". הוא מיד שאל אותי:" יש לך עוד אחד שיהיה מוכן לעשות את זה?" אמרתי:" אחפש". ואמרתי בליבי ככה לא אצטרך להתעסק עם אנשים ואף אחד לא ירביץ מפני שאני "לא יוצלח" ועוד אקבל קצת מרק יותר וגם חתיכת לחם, וכל היום אשן...
נגשתי ליהודי אחד והצעתי לו את התפקיד והוא קפץ על המציאה ונעשינו שומרי לילה. מטבעי, אני לא אוהב שאלות, ואולי אני גם אחד שאינו יודע לשאול שאלות, ולא שאלתי מה עלי לעשות אם במקרה יכנס מישהו לבדיקה? או לשם בקורת? שמרנו כמה לילות והכל היה בסדר. כל היום ישנתי על הרבה שמיכות, לבד על דרגש שלם ממש "גן עדן" ויש לי יותר מרק וגם קצת יותר לחם ואני יכול להתחלק עם בן אחי היקר. "טוב לי" ולא מקבל מכות ולא צריך חס ושלום להכות למישהו אחר, ב"ה!!
לילה אחד ממש באמצע הלילה ואני עומד על יד הדלת הקדמית והשני נמצא על יד הדלת האחורית. והדלת שלי נפתחת וחמישה רוצחים נכנסים. מטבעי אני נורא פחדן אבל כשקורה ואני נופל בפח אז הפחד ממני והלאה, אז אני נהפך לנמר... בין החמישה שני קציני ס.ס., הלאגער פירר[2] (מנהל המחנה), אסיר, אבל מיוחס גדול, תמיד גרמני, פושע בינלאומי (כרגיל כל הגרמנים האלה שישבו במחנה), ושני ראשי בלוקים, אחד מהם שלנו. בתוך שניה, ממש כהרף עין, צץ לי בראש וקמתי דום.
צעקתי בקול רעם כולם ישנים והכל בסדר! צעקתי מתוך שתי כוונות: א) שהשני ישמע. ב) לא להראות פחד. הקצין הראשי פסע שתי פסיעות והסתכל עלי קצת עם השתוממות ושאל אותי אם אני יהודי? תשובתי היתה חיובית ושאל אותי מאיפה אני אמרתי לו. כפי הנראה זה מצא חן בעיניו והם הלכו. כמה מהם החזיקו מקלות, לכל צרה שלא תבוא עליהם, שיהיה להם במה ל"כבד" לקרבן שיזדמן. הם נגשו לדלת האחורית ואני לא יודע מה קרה שם, כפי הנראה שהשומר המסכן ישן ושמעתי צעקה "ביג זיק!" (תתכופף!) וכל אחד מהחמישה הכניס בו חמש מקלות על הישבן. והוא לא הוציא הגה מפיו כל כך חזק היה. הוא היה מפורסם בפרוז'ני כגיבור. אחרי שגמרו את "הספירה", הוא כפי הנראה התיישר ושמעתי בום קהה שכזה. על התנור, עמדו ספלים, כל אחד של חצי ליטר. אחד מהרוצחים לקח ספל ונתן לו מכה עם הספל על הראש, כך שהספל שקע בתוך הראש! הרוצחים קראו לי להביא קערת מים. בין המיטות של משרתי הבית עמד דוד מים, ולנו היה אסור לנגוע בזה. עכשיו היתה לי הזדמנות לקחת מים. הבאתי את המים, זוועה, זה לא מילה מה שראיתי! עומד בן אדם עם ספל שקוע בראש והדם נגרר מסביב לבן אדם כמו נהר והוא עומד!! הוא לבדו הוציא את הספל מהראש והכניס את הראש לקערה בכדי לרחוץ את הראש, הקערה התמלאה דם והרוצחים עמדו מסביב והסתכלו במסכן... אחרי כמה רגעים הם הלכו ואותו שלחו לישון. הוא הספיק להתפשט ונשכב על הדרגש. אחרי רגעים ספורים חזר ראש הבלוק שלנו ושאל איפה הקרבן ישן? וניגש אליו ואמר לו להתלבש, הוא שם את המכנסים עליו ורצה לקחת את המעיל ללבוש, אמר לו ראש הבלוק מספיק לעת עתה, כאילו הוא לוקח אותו להתיעצות או לשרות קטן והוציא אותו מהצריף הבינותי שיותר לא יחזור ולא אראה אותו יותר... חיכיתי קצת בכל אופן אולי? אבל לא!
בבוקר יצאנו למפקד ראיתי מונח על יד הקיר של הצריף חנוק. היתה להם שיטה.
היו אומרים לקרבן לשכב על האדמה והם היו שמים מקל על הצוואר ועולים על המקל עם שתי רגליים ותוך שניות חונקים את הבן אדם. זה מה שהרוצח עשה לקרבן הזה.
יום אחרי המפקד, היה בא רופא ואומר לכל מי שעבר לפניו להוציא את הידיים קדימה והלשון בחוץ. הוא היה מסתכל ולפי סימנים מסוימים הוא היה מכיר שיש לבן אדם שלשול או מחלה אחרת, והוא היה רושם את מספרו. ככה היה רושם כל יום כמה אנשים בכל בלוק, והיה הולך כאילו לא קרה כלום. אחרי כמה רגעים היו קוראים את האנשים לפי המספרים לצריף ומשם היו לוקחים אותם מבלי לראות אותם יותר...
יום אחד נכנס לצריף ראש הבלוק וקרא: בני שש עשרה לצאת! ושני ילדים, אחד מהם הנק-קה, בן אחי הי"ד, יצאו. נתן להם לכל אחד מנה לחם ואמר שהם הולכים לבית הספר מקצועי ללמוד בנאות וזה היה סוף דרכו... עד היום אינני יכול לסלוח לעצמי, למה עמדתי על זה שהוא ירשם כבן 16 ולא כבן 18 כפי שהוא רצה?
בין בלוק לבלוק היה רווח כ-15 מטר או קצת יותר, אף פעם לא מדדתי. על יד כל בלוק או צריף, היתה תעלה כדי שהמים שעמדו ירדו לתוך התעלות. המקום היה נורא בוצי ודביק. מצאו מקום "מתאים" בכדי לענות אנשים. כבישים סלולים עוד לא היו. יום אחד, בא ס.ס. אחד ובחר איזה עשרים איש, גם אני בינם. להנאתו אמר לנו לשכב בבוץ ולהתגלגל מצריף לצריף, הלוך וחזור. למי שהיה מתקרב לאחת התעלות נתן בעיטה עם המגף בכדי שההוא יפול לתוך התעלה. אחרי כעשר דקות של התעללות, היינו כגושי בוץ. אז נתן לנו פקודה לרוץ לצריף ותוך עשר דקות להיות נקיים! אנשים התחילו לנקות את הבגדים. אני לא עשיתי שום דבר רק התפשטתי ותליתי את הבגדים שיתיבשו. מה יכולתי לעשות תוך עשר דקות? הקלגס לא בא ולא בדק. בבוקר הבגדים היו יבשים, שפשפתי אותם קצת והיו "נקיים".
יום ראשון אחד הוציא אותנו החוצה ואמרו לנו לנקות, את הבגדים והגוף מהכינים. התפשטנו חצי ערומים "ועבדו במלאכה". אחד מהצ'כים היה עטוף בשמיכה מפני שהיה לו קר. הוא עמד כמעט על ידי וראש הבלוקים עמד מולנו. בכלל לא הרגשנו שהוא נתן רמז קל לזולטי, מבלי לדבר מילה..."הקצב" זולטי הבין את הרמז ניגש אל הבן אדם וקרא לו. זה היה בחור כארז והיה אח של אחד העוזרים למשרתים. הכניס אותו לצריף ריק ותוף דקה חזר זולטי יחידי, בלי האיש האומלל. אחרי רבע שעה באה העגלה רתומה לסוס והוציאו את החנוק על העגלה והעבירו את הגוויה למשרפות.
למחרת היום, עמדנו במסדר למפקד. אחרי המפקד הבלוק פירר[3], מנהיג ס.ס. (צריכים להגיד איש ס.ס., אבל קשה לי נורא לקרוא להם איש. על כן אני מסתפק ב ס.ס. לבד או קלגס). נתן פקודה לפתוח את הנעליים ולהראות לו את הסמרטוטים. היו אנשים שרצו שיהיו להם רגלים חמות והם הורידו חתיכות מהשמיכות כדי לרפד את הנעלים. זה נודע לרוצחים ולכן הוא בא לבדוק. אצל מי שמצא רשם את מספרו וזה סימן טוב...
כתוב איפה ויהי שם צרה ואיפה צרה שם אני. אני אף פעם לא עשיתי דברים כאלו, לא רציתי להינות מהסתכנות. אבל למזלי הטוב קבלתי בחלוקה זוג סמרטוטים משמיכה ישנה ומשומשת. מספרים על רבי אחד שהלך לקנות פרה בכדי שיהיה חלב, וקנה פר.. הלכה הרבנית לחלוב ראתה שזה פר, בלילה פרצה מגיפה של פרות בבוקר הרבנית נכנסת לרפת והפר מת. באה הביתה ואומרת לחליבה זה פר, לפטירה זו פרה.
ככה היה איתי, בקיצור רשם גם את מספרי. אחרי המפקד כולם נכנסו לצריף ואני עליתי על הדרגש לישון, לפי מה שהגיע לי. אחרי כשעה הקלגס בא ומכריז שכל מי שהוא רשם לרדת ואני שוכב עם שתי עיניים פקוחות מבלי להרים ראש אני מחליט אעשה את עצמי כישן, רק משגיח האם הוא מחזיק פתק או לא? אני רואה שלא. כולם יצאו ועמדו בשורה, הוא ראה שיש לו מספיק. הוא ניגש לראשון ונתן לו מתנת יד וההוא התהפך, ככה לשני ולשלישי עד הסוף. כולם שכבו, גם אני, רק על הדרגש והוא הלך מבסוט חלס יצא "כגיבור".
לא הסברתי למה קראו למחנה הזה "ציגיינער לאגער" (מחנה הצוענים). הלא אנחנו פתחנו את המחנה, אחרי שהיינו שם כשלושה שבועות, הביאו משלוח גדול של צוענים מגרמניה, עם הנשים ועם הילדים ועם כל הפעקלאך שלהם ונתנו להם צריפים מולנו. הם מתחו וילונות בין הדרגשים וסדרו "איין פאמיליען לאגער" (מחנה משפחתי). אנחנו הבאנו להם את האוכל. את האוכל הזה לא רצו לאכול, הם עוד היו שבעים ועוד היה להם מהבית, במזוודות ובארגזים. אז הם נתנו לנו את האוכל ואנחנו כמובן שחכינו לזה. חשבתי בליבי תתרגלו, אתם עוד תלקקו את הצלחת כמו שאנחנו מלקקים...
שהינו שם במחנה, שנקרא גם קרנטין לאגער, ששה שבועות. אחרי ששה שבועות נשארנו משש מאות איש כשלוש מאות. מההולנדים נשאר אחד, היתר מתו כזבובים, מהצ'כים נשארו כשליש, מאיתנו קצת יותר מהחצי מפני שאנחנו ידענו יותר טוב לסבול. אחרי ששה שבועות עשו שוב פעם סלקציה אחת גדולה, את היותר בריאים שלחו לאושוויץ[4] ואת היותר חלשים שלחו למחנות קטנים יותר בסביבה שגם היו שייכים לאושוויץ. רק ששם היה הגיהנום והרעב יותר גדול ומתו יותר מהר, אך זה נודע לנו יותר מאוחר.
שכחתי לספר עוד פרט חשוב. במשך ששת השבועות שהיינו בבירקנאו, נתנו לנו פעמיים להתרחץ...אבל איך? לא רחוק מאתנו עמד צריף ריק ועל יד הצריף הזה היתה באר מים. בתוך הצריף היו שקתות ארוכות. אנחנו הלכנו לשם בבוץ, ערומים.
לכל כמה איש נתנו חתיכת סבון כמו אבן, עם האותיות R.I.F "ריין יידיש פעט" (שומן יהודי טהור). אמרו שמהשומן של היהודים השרופים עושים הגרמנים סבון, כמו שהם עשו משערות הנשים מזרונים או דברים אחרים... שני אנשים עמדו על יד הבאר, שאבו מים ושפכו לתוך השקתות. למי שהגיעו מים חטף את זה עם הידיים וניסה להתרחץ עם זה. כל אחד יכול לתאר לעצמו איזו מין רחיצה זאת היתה! ובלי מגבת.
הקלגסים ידעו לרמות לא רק את היהודים. הם באו וספרו לצוענים שמגייסים את הצעירים לצבא ומיד הוציאו אותם, רשמו אותם והתחילו לעשות אתם אימוני שדה. והם עשו את זה בשמחה רבה, הלוא הם היו אזרחי גרמניה. לדבר ולשיר שירים גרמניים ידעו טוב. לאט לאט הוציאו את הצעירים מהמשפחות, "לשמחתם" של ההורים וכמובן "שגייסו אותם" לתאי הגזים. יותר מאוחר אספר מה קרה למשפחות ואיך.
אני חוזר ליום האחרון בבירקנאו, עמדנו כל היום על הרגליים בחוץ. כבר לא היה כל כך קר, זה היה כבר קרוב לפסח, היום יותר ארוך והשמש יותר חמה. אבל שלג ורוחות עוד היו די קרים. לפנות ערב הצעידו אותנו לאושוויץ. את המרחק, עד היום, אני לא יודע. אני חושב לפי הזמן שהלכנו בין ארבעה לחמישה קילומטר. בדרך פגשנו בזמן ההליכה, כמה יהודים ממלץ. בקושי כבר הכרנו אותם כל כך רזים כבר היו. הסתכלנו אחד על השני מבלי לדבר וזאת היתה הפרידה האחרונה, יותר לא ראיתי אותם.

[1] בלוק-אלטסטה – זקן הבלוק האסיר הממונה על הבלוק. אחראי על הסדר והנקיון בבלוק.
[2] לאגר-פירר – ממונה על מחנה אסירים, קצין ס"ס שפסק בעיניני האסירים ובהטלת עונשין
[3] מנהיג-הבלוק – איש ס"ס הממונה על הבלוקים ועל העבודה
[4] (הכוונה למחנה אושויץ 1 - ח.ר.)

הבלוקים ששמואל רובינשטיין גר בהם באשוויץ: תצלום אויר של בירקנאו (תמונה עליונה) ושל אושוויץ I (תמונה תחתונה) - בלוק 18 במחנה הצוענים (למעלה) מסומן בעיגול, ובלוק 13 באושויץ I (למטה) מסומן בעיגול (התמונה צולמה מתוך אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בזמן החדש - אביתר פריזל. עמ' 116).