גיטו פרוזני 1941-1943
אושויץ 1943-1945
אבנזיי חורף 1945
יום שישי, 1 באוגוסט 2008
הקדמה
זיכרונותיו של אבי נכתבו בשנת 1987, כשלש שנים לפני פטירתו בחג שני של פסח תש"ן (1990). אחותי הנהיגה מנהג כי לכל אחד מהנכדים תוענק חוברת הזיכרונות ביום הבר/בת המצווה שלהם/ן. לא עמדנו במשימה זו במלואה, אך בחלקה הגדול. מרבית הנכדים ביקרו במחנות ההשמדה ובמיוחד באשוויץ I ובביקרנאו, שם היתה חוברת זו למדריך פרטי וחלקם אף הקריאו קטעים מהזיכרונות לחבריהם. הם הנהיגו מינהג שבו כל אחד המגיע לבירקנאו חיפש בעזרת המפה שלנו את בלוק 18 והדליקו שם נר זיכרון לזכר כל בני המשפחה שניספו במחנה השמדה זה ובמקומות אחרים. הם הותירו אחריהם פתק עם שם והבאים אחריהם , שנים אחדות אחר מכן, מצאו את הפתק והדליקו את נרם שלהם. פינה אישית בתופת.
בכך הם תרמו להמשך הזיכרון - שזו מטרת הבלוג. שנדע כולנו ונזכור את הימים האפלים. זהו סיפורו של יהודי אחד ממאות אלפים, ממליוני היהודים שעברו מסלול בלהות דומה. קשה להכיל את הסיפור האישי ולא ניתן לתפוס את מכפלת כל הסיפורים האישיים. יהודי שאינו סופר, ומספר לתומו את אשר אירע לו, בהדגישו מה שחשוב לו. כך סיפר לילדיו, כך כתב וכך רצה שנזכור אותו.
הוספנו מפות ותצלומים, ונוסיף עוד בכדי להגדיל את הידיעה ואת ההבנה.
לא נשכח ולא נסלח!
מוטו
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני."
תהילים כג, ד'.
תהילים כג, ד'.
"... לעינינו ראינו מידי יום, אלפים, אבל אלפים חפים מפשע, נעלמים בארובה... היינו יכולים לראות בעינינו מה בכלל המשמעות של אדם... חשבנו שאנחנו נטושים. שהעולם, האנושות, הפקירו אותנו. ובמצבים כאלה גילינו דווקא הבנה גדולה ביותר לאפשרות של הישרדות. כי ראינו מה הם חיי אדם, והיינו משוכנעים שהתקוה נמצאת תמיד בתוך האדם, עד לרגע, כל עוד הוא חי. אסור לאדם לאבד תקוה כל עוד הוא חי. וכך בתוך כל הקשיים נאבקנו מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה. בתקוה שאולי בכל זאת נצליח לצאת מהתופת הזאת..."
פיליפ מולר, פס הקול של הסרט "שואה"
"פעם אחרת הייתי בעיר (מילנו, איטליה). הופיע מולי יהודי ומחבק אותי ואומר לי: אתה לא מכיר אותי אבל אני מכיר אותך, והודות לך נשארתי בחיים. לא פחות ולא יותר! ומספר, לא השגחת ולא שמת לב, איך שתמיד השתדלתי ללכת לעבודה בקרבתך. מאוד אהבתי לשמוע את העידוד שלך, את המילים החמות שלך "יידן האלט זיך". טיפסנו על ההר רעבים נחשלים במחנה אבנזי ואתה אף פעם לא אבדת את האמונה והבטחון."יהודים תחזיקו מעמד" בקרוב נשתחרר! וזה החזיק אותי בחיים ובזכותך נשארתי בחיים! זרם של חום התפשט בגופי, שום עושר בעולם לא יכול היה לתת יותר סיפוק מאשר המקרה הזה והמילים האלו... מפני שבאמת אף פעם לא משה ממני התפילה הזו."
ש' מ' רובינשטיין, "יידן האלט זיך"
לזכר
בלוג זה נכתב לזכר:
לזכר:
סבא: טודרוס בר' שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד, נפטר בגיטו פרוזני י"ד שבט תש"ג.
סבתא: חיה דבורה בת ר' אברהם אליה ז"ל.
אבא: שמואל מרדכי רובינשטין ז"ל שנלב"ע בפרדס חנה כ' בניסן תש"ן.
רעייתו ביילע לבית חומסקי הי"ד שנרצחה באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
אח: מאיר בן שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד בן שש, שנרצח באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
דוד: צבי הרשל רובינשטין ורעיתו חיה וביתם בלומה הי"ד שנרצחו עם כל יהודי קרטוז- ברזה ביער ברונו-גורה.
דוד: מאיר אליהו רובינשטין רעייתו לאה ושלשת ילדיהם הי"ד שנרצחו באשוויץ כ"ה שבט תש"ג.
בן-דוד: הנק (חנוך) בן מאיר אליהו בן 12 הי"ד שנרצח באשוויץ, י"א באדר תש"ג.
דודה: טייבל (יונה) לבית רובינשטין וארבעת ילדיה הי"ד שנרצחו באשוויץ, בכ"ה שבט תש"ג.
ובעלה בנימין הי"ד אשר נפטר בבית החולים במחנה הריכוז אבנזיי ימים ספורים לאחר השחרור מאי 1945.
לזכר:
סבא: טודרוס בר' שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד, נפטר בגיטו פרוזני י"ד שבט תש"ג.
סבתא: חיה דבורה בת ר' אברהם אליה ז"ל.
אבא: שמואל מרדכי רובינשטין ז"ל שנלב"ע בפרדס חנה כ' בניסן תש"ן.
רעייתו ביילע לבית חומסקי הי"ד שנרצחה באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
אח: מאיר בן שמואל מרדכי רובינשטין הי"ד בן שש, שנרצח באושוויץ בכ"ה שבט תש"ג.
דוד: צבי הרשל רובינשטין ורעיתו חיה וביתם בלומה הי"ד שנרצחו עם כל יהודי קרטוז- ברזה ביער ברונו-גורה.
דוד: מאיר אליהו רובינשטין רעייתו לאה ושלשת ילדיהם הי"ד שנרצחו באשוויץ כ"ה שבט תש"ג.
בן-דוד: הנק (חנוך) בן מאיר אליהו בן 12 הי"ד שנרצח באשוויץ, י"א באדר תש"ג.
דודה: טייבל (יונה) לבית רובינשטין וארבעת ילדיה הי"ד שנרצחו באשוויץ, בכ"ה שבט תש"ג.
ובעלה בנימין הי"ד אשר נפטר בבית החולים במחנה הריכוז אבנזיי ימים ספורים לאחר השחרור מאי 1945.
הקדמה לחוברת בכתב
הקדמה
אבא כתב את זכרונותיו כאשר פרש מעבודתו בשנת 1978 , לאחר חיי עבודה מלאים. הזכרונות מכסים בעיקר את תקופת השואה, למן פלישת גרמניה לפולין בראשון לספטמבר 1939 וחלוקתה של פולין בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועד לעליתו ארצה לאחר תום המלחמה ב-1947.
אוד מוצל מאש, אשר שכל את כל משפחתו וניצל יחידי לאחר ששהה 27 חודשים במחנות ריכוז, מאשוויץ שבדרום פולין ועד לאבנזיי שבאוסטריה, שם שוחרר על ידי האמריקאים. חזק בנפשו ויהודי באמונתו, עמד בכל הקשיים וניצל בדרכי נס. הישיר עיניו אל מלאכי ההשמדה ויכל להם.
במשך השנים שמענו את הסיפורים וחיינו את האירועים כפי שסופרו בלשונו הציורית ותיאוריו החיים. אבא, שלא כאחרים, הרבה לספר על השואה והפך את האימה לסיפורים אנושיים, על התמודדות בקשה מנשוא תוך שמירה על צלם אנוש, אמונה באלוהים והומור.
זכרונות אלו נכתבו בעיקר לצאצאיו, ומטרת הספר למסור את הדברים לשמונה עשר נכדיו למען ידעו ולא ישכחו. הם, הענפים המתחדשים מאילן כרות, ילמדו את סיפורו של יהודי רגיל, אחד ממליוני יהודים שנזרקו לתופת והצליח לצאת ממנו חי ובריא בגופו ובנפשו. סיפור של התמודדות והתחכמות יומיומית על פי התהום עם מלאך המות ומשרתיו עלי אדמות.
כדי לשמור על חיוניות הסיפור ועל שפתו הבלתי אמצעית של אבא, השתדלתי לערוך את החומר מעט מאד ובדחילו. כמעט שלא שיניתי דבר מלבד שיבושי אותיות וכדומה. הוספתי מעט מפות הממחישות את הכתוב ומספר הערות.
בנוסף על סיפור השואה הוספתי פרק על העיירה מאלטש שנכתב ב-1985 ושילבתי ליקוטי סיפורים וקטעים ממכתבים שכתב. בסוף הספר נוספו שירים אשר אבא כתב ביידיש לפני עליתו ארצה, במחנה הפליטים שבסנטה מריה די בגניה, שבדרום איטליה. שירים אילו מצאתי בפנקס שדפיו הצהיבו בין ניירותיו של אבא לאחר מותו. חותני יעקב אורלובסקי, פיענח את הכתב, העתיקו ותירגמם לעברית. הבאתי אותם במקור ובתרגום.
חתמתי את הספר בעץ משפחה. העץ אינו שלם, חלק מהמידע חסר וענפיו גדומים, הי"ד.
שנים רבות נהג אבא לספר את סיפוריו בעל פה לתלמידי המדרשיה בפרדס חנה, ביום השואה וקיים מצות יזכור. סימלי הדבר, שבשבוע בו ישבנו שבעה על אבא, בשנת תש"ן, חל יום השואה והגבורה. יהדהדו דבריו בספר זה ולא יישכח לעד.
יהי ספר זה להנצחת זכר השואה, קדושיה וגיבוריה.
חיים רובינשטיין
ירושלים, תמוז ה'תשנ'ב
הערות העריכה:
הההערות בגוף הספר הוספו על ידי החתום מטה במטרה להבהיר מושגים לבני הדור השלישי, נעזרתי בכתיבתם בספרם של אוטא קראוס ואריך קולקא "בית חרושת למוות – אושוויץ", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"א. ובמקורות אחרים שיצויינו להלן. המפות נלקטו מאתרי אינרנט ומספרים.
חיים רובינשטיין
מקורות:
1. א' קראוס א' קולקא. בית חרושת למוות אושווויץ, יד ושם ירושלים, תשכ"א
2. לזכר קדושי פרוז'ני ובנותיה שנפלו מידי מרצחים טמאי אדם. כ"ד בשבט - כ"ז שבט תש"ד 1943 .30.1-2.2 ב'. ארגון יוצאי פרוזני והסביבה, דפוס אחדות, ת"א , 1955.
אבא כתב את זכרונותיו כאשר פרש מעבודתו בשנת 1978 , לאחר חיי עבודה מלאים. הזכרונות מכסים בעיקר את תקופת השואה, למן פלישת גרמניה לפולין בראשון לספטמבר 1939 וחלוקתה של פולין בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועד לעליתו ארצה לאחר תום המלחמה ב-1947.
אוד מוצל מאש, אשר שכל את כל משפחתו וניצל יחידי לאחר ששהה 27 חודשים במחנות ריכוז, מאשוויץ שבדרום פולין ועד לאבנזיי שבאוסטריה, שם שוחרר על ידי האמריקאים. חזק בנפשו ויהודי באמונתו, עמד בכל הקשיים וניצל בדרכי נס. הישיר עיניו אל מלאכי ההשמדה ויכל להם.
במשך השנים שמענו את הסיפורים וחיינו את האירועים כפי שסופרו בלשונו הציורית ותיאוריו החיים. אבא, שלא כאחרים, הרבה לספר על השואה והפך את האימה לסיפורים אנושיים, על התמודדות בקשה מנשוא תוך שמירה על צלם אנוש, אמונה באלוהים והומור.
זכרונות אלו נכתבו בעיקר לצאצאיו, ומטרת הספר למסור את הדברים לשמונה עשר נכדיו למען ידעו ולא ישכחו. הם, הענפים המתחדשים מאילן כרות, ילמדו את סיפורו של יהודי רגיל, אחד ממליוני יהודים שנזרקו לתופת והצליח לצאת ממנו חי ובריא בגופו ובנפשו. סיפור של התמודדות והתחכמות יומיומית על פי התהום עם מלאך המות ומשרתיו עלי אדמות.
כדי לשמור על חיוניות הסיפור ועל שפתו הבלתי אמצעית של אבא, השתדלתי לערוך את החומר מעט מאד ובדחילו. כמעט שלא שיניתי דבר מלבד שיבושי אותיות וכדומה. הוספתי מעט מפות הממחישות את הכתוב ומספר הערות.
בנוסף על סיפור השואה הוספתי פרק על העיירה מאלטש שנכתב ב-1985 ושילבתי ליקוטי סיפורים וקטעים ממכתבים שכתב. בסוף הספר נוספו שירים אשר אבא כתב ביידיש לפני עליתו ארצה, במחנה הפליטים שבסנטה מריה די בגניה, שבדרום איטליה. שירים אילו מצאתי בפנקס שדפיו הצהיבו בין ניירותיו של אבא לאחר מותו. חותני יעקב אורלובסקי, פיענח את הכתב, העתיקו ותירגמם לעברית. הבאתי אותם במקור ובתרגום.
חתמתי את הספר בעץ משפחה. העץ אינו שלם, חלק מהמידע חסר וענפיו גדומים, הי"ד.
שנים רבות נהג אבא לספר את סיפוריו בעל פה לתלמידי המדרשיה בפרדס חנה, ביום השואה וקיים מצות יזכור. סימלי הדבר, שבשבוע בו ישבנו שבעה על אבא, בשנת תש"ן, חל יום השואה והגבורה. יהדהדו דבריו בספר זה ולא יישכח לעד.
יהי ספר זה להנצחת זכר השואה, קדושיה וגיבוריה.
חיים רובינשטיין
ירושלים, תמוז ה'תשנ'ב
הערות העריכה:
הההערות בגוף הספר הוספו על ידי החתום מטה במטרה להבהיר מושגים לבני הדור השלישי, נעזרתי בכתיבתם בספרם של אוטא קראוס ואריך קולקא "בית חרושת למוות – אושוויץ", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"א. ובמקורות אחרים שיצויינו להלן. המפות נלקטו מאתרי אינרנט ומספרים.
חיים רובינשטיין
מקורות:
1. א' קראוס א' קולקא. בית חרושת למוות אושווויץ, יד ושם ירושלים, תשכ"א
2. לזכר קדושי פרוז'ני ובנותיה שנפלו מידי מרצחים טמאי אדם. כ"ד בשבט - כ"ז שבט תש"ד 1943 .30.1-2.2 ב'. ארגון יוצאי פרוזני והסביבה, דפוס אחדות, ת"א , 1955.
תצלום: משפחת רובינשטיין לפני השואה יושבים: טודרוס רובינשטיין ורעיתו חיה. עומדים מימין טייבל (יונה), הערשל (נפתלי) ושמאל-מרדכי (המחבר).
במקום מבוא
במקום מבוא
בדיוק עשרים יום אחרי שגמרתי פרק חשוב בחיים. אחרי הרבה שנים של תלאות ויסורים. אחרי שנים גם של שמחה אושר וסיפוק. הרבה שנים של עבודה קשה ועמל הגעתי לגיל פרישה. לא קלה היתה ההחלטה להפסיק לעבוד ולעבור לחיי בטלה. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. והזמן הוא היועץ הכי טוב. הוא מביא את הנימוקים המחייבים להחליט.
ועכשיו החלטה שניה: להעלות על הכתב את הזכרונות שלי והאירועים שקרו לי. אינני מתימר להיות סופר ואינני מתכוון לכתוב ספר וגם אין לי את הכשרון לזה. כוונתי היא לספר במילים פשוטות דברים שלא קורים כל יום והעיקר שבכוונתי, לכתוב, לספר, ולמסור לילדים שלי שהם עלי כל כך אהובים. אולי זה יהיה להם לתועלת ולקח בחיים בעתיד. לקח שהחיים הם לא דרך סלולה וזרועה רק בשושנים. ישנם גם קוצים וישנם גם מכשולים קשים ומרים. המסקנה היא מה שלא קורה לא צריך להיכנס למרה שחורה לא לאבד עשתונות רק תמיד לחפש ולמצוא עצה ודרך ולעבור כל קושי. תמיד לחיות בתקווה ובאמונה.
אמרתי שברצוני לספר זכרונות, הדבר הקשה ממתי להתחיל? הקושי השני הוא שאין לי שום רשימות והכל עלי להעלות מהזכרון ע"י זה זה יהיה לקוי בצורה הכרונולוגית. בסופו של דבר החלטתי להתחיל מיום פרוץ מלחמת העולם השניה יום ראשון לספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע.
בדיוק עשרים יום אחרי שגמרתי פרק חשוב בחיים. אחרי הרבה שנים של תלאות ויסורים. אחרי שנים גם של שמחה אושר וסיפוק. הרבה שנים של עבודה קשה ועמל הגעתי לגיל פרישה. לא קלה היתה ההחלטה להפסיק לעבוד ולעבור לחיי בטלה. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. והזמן הוא היועץ הכי טוב. הוא מביא את הנימוקים המחייבים להחליט.
ועכשיו החלטה שניה: להעלות על הכתב את הזכרונות שלי והאירועים שקרו לי. אינני מתימר להיות סופר ואינני מתכוון לכתוב ספר וגם אין לי את הכשרון לזה. כוונתי היא לספר במילים פשוטות דברים שלא קורים כל יום והעיקר שבכוונתי, לכתוב, לספר, ולמסור לילדים שלי שהם עלי כל כך אהובים. אולי זה יהיה להם לתועלת ולקח בחיים בעתיד. לקח שהחיים הם לא דרך סלולה וזרועה רק בשושנים. ישנם גם קוצים וישנם גם מכשולים קשים ומרים. המסקנה היא מה שלא קורה לא צריך להיכנס למרה שחורה לא לאבד עשתונות רק תמיד לחפש ולמצוא עצה ודרך ולעבור כל קושי. תמיד לחיות בתקווה ובאמונה.
אמרתי שברצוני לספר זכרונות, הדבר הקשה ממתי להתחיל? הקושי השני הוא שאין לי שום רשימות והכל עלי להעלות מהזכרון ע"י זה זה יהיה לקוי בצורה הכרונולוגית. בסופו של דבר החלטתי להתחיל מיום פרוץ מלחמת העולם השניה יום ראשון לספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע.
שמואל רובינשטיין
פרדס חנה .20.1.81
פרדס חנה .20.1.81
מפת ביילורוסיה הנוכחית. פרוג'אני מסומנת בעיגול בצד שמאל למטה (המפה: בריטניקה).
מפת חבל גורודנו: פרוז'אני, מסומנת בעיגול שחור בחלק התחתון של המפה, ומאלץ מסומנת בעיגול אדום לידה.
מאלטש:
מאלטש:
הערה מיוחדת בנוגע למקום איפה שנולדתי וגדלתי. המקום עיירה קטנטונת ושמה מלץ[1], ביידיש מאלטש. בזמן הצאר הרוסי זה היה פלך גרודנה ובזמן הפולנים מחוז פרוז'ני וואיעוודסטווא פאליעסקע (.Wojewodstwo Polesk) ברסט ליטובסק.
העיירה מלץ היתה עיירה עניה בלי כבישים, ורחובות בוציים. הבתים היו בתי עץ קטנים, רוב הגגות היו מכוסים בקש וכשהיתה פורצת שריפה באחד הבתים, היתה סכנה תמידית שרחוב שלם או אחר ישרף. היתה תחנת מכבי אש פרימיטיבית מאד. אנשי מכבי האש היו מתנדבים. כמעט כל המתנדבים היו יהודים. השתדלנו מאוד לא לתת לגויים להשתתף במכבי האש בגלל פחד שהם ישתלטו על זה ועל ידי זה יתנקמו ביהודים ויגרמו ליהודים נזקים כבדים. בזמן של שריפה יש הזדמנויות פז כאלו בלי אפשרות להוכיח כוונות רעות.
בתי ספר לא היו. חוץ מבית ספר עממי פולני אחד ויחיד. ילדי היהודים לפי החוק היו נאלצים ללכת לבית הספר הפולני ביחד עם כל ילדי הגויים שהם היו רוב האוכלוסיה. האוכלוסיה הגויית היתה רוסית וסביבה המון כפרים קטנים ויותר גדולים, כולם כמעט בלי בתי ספר.
פה ושם היו בתי ספר של 3-2 כיתות. ילדי היהודים למדו יהדות אצל מלמדים שהיו מאורגנים כחדרים קבוצות של 15-20 ילדים. בין המלמדים היו יהודים תלמידי חכמים חלקם יותר מודרניים שידעו ללמד חוץ מתלמוד ותנ"ך גם דקדוק וגם מתמטיקה (שקראו לזה חשבון). חלק מהם היו יהודים די פשוטים שהם בעצמם לא ידעו הרבה. אך כשאין פרנסה אז גם ללמד ילדים זו פרנסה. רוב האוכלוסיה היהודית היתה עניה, ועניה מאוד. יהודים חיו ממלאכה כמו סנדלרות, חייטות, נגרות וכו'. וחלק חנוונים שמצבם היה יותר טוב.
מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל ציינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל, בשיבה טובה היה גאון עולם ובעל מופת אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם .
העיירה היתה שרופה מהמלחמה[2]. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה ום ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.
בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה .אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד. הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.
כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה. הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה חדשה?
פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.
[1] Maltch, Maletch, Malec.
[2] העולמית הראשונה
הערה מיוחדת בנוגע למקום איפה שנולדתי וגדלתי. המקום עיירה קטנטונת ושמה מלץ[1], ביידיש מאלטש. בזמן הצאר הרוסי זה היה פלך גרודנה ובזמן הפולנים מחוז פרוז'ני וואיעוודסטווא פאליעסקע (.Wojewodstwo Polesk) ברסט ליטובסק.
העיירה מלץ היתה עיירה עניה בלי כבישים, ורחובות בוציים. הבתים היו בתי עץ קטנים, רוב הגגות היו מכוסים בקש וכשהיתה פורצת שריפה באחד הבתים, היתה סכנה תמידית שרחוב שלם או אחר ישרף. היתה תחנת מכבי אש פרימיטיבית מאד. אנשי מכבי האש היו מתנדבים. כמעט כל המתנדבים היו יהודים. השתדלנו מאוד לא לתת לגויים להשתתף במכבי האש בגלל פחד שהם ישתלטו על זה ועל ידי זה יתנקמו ביהודים ויגרמו ליהודים נזקים כבדים. בזמן של שריפה יש הזדמנויות פז כאלו בלי אפשרות להוכיח כוונות רעות.
בתי ספר לא היו. חוץ מבית ספר עממי פולני אחד ויחיד. ילדי היהודים לפי החוק היו נאלצים ללכת לבית הספר הפולני ביחד עם כל ילדי הגויים שהם היו רוב האוכלוסיה. האוכלוסיה הגויית היתה רוסית וסביבה המון כפרים קטנים ויותר גדולים, כולם כמעט בלי בתי ספר.
פה ושם היו בתי ספר של 3-2 כיתות. ילדי היהודים למדו יהדות אצל מלמדים שהיו מאורגנים כחדרים קבוצות של 15-20 ילדים. בין המלמדים היו יהודים תלמידי חכמים חלקם יותר מודרניים שידעו ללמד חוץ מתלמוד ותנ"ך גם דקדוק וגם מתמטיקה (שקראו לזה חשבון). חלק מהם היו יהודים די פשוטים שהם בעצמם לא ידעו הרבה. אך כשאין פרנסה אז גם ללמד ילדים זו פרנסה. רוב האוכלוסיה היהודית היתה עניה, ועניה מאוד. יהודים חיו ממלאכה כמו סנדלרות, חייטות, נגרות וכו'. וחלק חנוונים שמצבם היה יותר טוב.
מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל ציינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל, בשיבה טובה היה גאון עולם ובעל מופת אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם .
העיירה היתה שרופה מהמלחמה[2]. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה ום ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.
בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה .אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד. הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.
כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה. הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה חדשה?
פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.
[1] Maltch, Maletch, Malec.
[2] העולמית הראשונה
מפת הסביבה של מאלטש. העיירות העיקריות : קרטוז ברזה, סעלץ ועיר המחוז פרוג'אנה (פרוז'ני) - לחיצה על המפה תגדיל אותה.
פרוץ המלחמה
פרוץ המלחמה:
בראשון לספטמבר 1939 פרצה המלחמה העולמית השניה. גרמניה הנאצית התנפלה בלילה ההוא על פולניה וכמעט כל פולניה היתה באותו הלילה מופצצת ע"י האוירונים הנאציים וכבר באותו הבוקר הממשלה הפולנית הכריזה על מלווה מלחמה.
הפניקה היתה איומה! באופן מיוחד אצל היהודים, מיד בימים הראשונים הארץ התמלאה פליטים. אנשים רצו ברגל, באופניים, בעגלות רתומות לסוסים, מבלי לדעת לאן? ולשם מה? החזית התפוררה והגרמנים התקדמו ללא התנגדות ממשית מצד הצבא הפולני, שהיה בלתי מחומש. הפליטים הפולנים ברחו לכיוון מזרח ואמרו להם שיגיעו לביצות פינסק. (פינסק היתה מרוחקת ממלץ כ-80 קילומטר). אחרי כ-10 ימי מלחמה הגרמנים הגיעו עד 12 קילומטר ממלץ. זה היה יום א' של ראש השנה.
אי אפשר לתאר במילים את הפחד והאימה שאחזה באוכלוסיה היהודית. באותו יום התאספו כל השוטרים מכל הסביבה בעיירה ותכננו לאן לברוח? כמובן שגם להם היתה אותה התכנית שהזכרתי לעיל - ביצות פינסק.
לפני ראש השנה, ראש המועצה המקומית שהיה בעל חווה גדולה ביחד עם המפקד של המשטרה, הקומנדנט של המשטרה המקומית, קראו למכובדי העיר, גויים ויהודים, אנשים שלא היה להם שום תיק של עבירה ויותר מזה שהיו ידועים תמיד כמתנדבים לעזור לזולת, והרצו בפני הנבחרים האלו, על המצב בלי כחל ושרק, ושפט: הגרמנים מתקרבים ללא התנגדות. הם הדריכו אותנו איך לשמור על הסדר בכדי למנוע מכל מיני עבריינים ואנשי עולם התחתון לגרום נזקים או דברים יותר גרועים. כמו כן למסור את העיר לכובשים בצורה מסודרת. לזה הם השאירו לנו כמה רובים מיושנים.
כקילומטר וחצי מהעיירה לכוון מערב - הכיוון ממנו הגרמנים היו צריכים להגיע לפי השכל הפשוט, עברה תעלת מים ברוחב של כ- 14-12 מטר ועל התעלה היה גשר עץ, המשטרה הלכה וחפרה משני הצדדים של הגשר 2 תעלות, כרתו עצים ושמו מכשול נגד הטנקים ופוצצו את הגשר. "עשו דבר עצום הן בחכמה והן בגבורה"... אך אף גרמני לא הגיע מהכיוון ההוא, לא רק אז. אזכיר את זה להבא. הגרמנים המשיכו מעיר המחוז שלנו, פרוז'ני לאורך הכביש לברסט ליטובסק ואלינו לא הגיעו וגם שם לא נשארו. אנו לא הבינונו מדוע?
יום אחרי ראש השנה, רוסיה הודיעה ברדיו שהם עברו את הגבול והם מתקדמים לכוון ברסט ליטובסק, לפי הסכם חשאי שנעשו לפני זמן, בין שרי החוץ גרמניה פון ריבנטרופ ושר החוץ הרוסי מולוטוב. והפחד והאימה נהפכו ל"ששון ושמחה". לפני שאני רוצה לספר על ה"שמחה", במוצאי ראש השנה המשטרה הפולנית עזבה את העיירה ואנחנו הכמה נבחרים קבלנו את השליטה על המקום. בין הגויים היינו שלשה יהודים. כמובן שהפחד שלנו, היהודים היה כפול ומכופל א) מהגרמנים ב) מהאוכלוסיה הנוצרית שלא יעשו פוגרום עד שהגרמנים יבואו. רצנו לכל בית יהודי, להזהיר שכל גבר שיכול להחזיק גרזן או את יעמוד על המשמר. טיילתי עם רובה במרכז ופתאום ראיתי בחושך מתקרב גדוד פולני רוכבי סוסים. הוקל על ליבי נגשתי לקצין והוא התעניין איפה הוא יכול להחנות את הגדוד שלו ואני בקשתי ממנו עזרה במקרה של צורך, והוא הבטיח לי. אז צץ לי רעיון שבזמן כזה החיילים שלו לבד יכולים לעשות "שמח". כשלושה רבעי קילומטר מהעיירה היתה חווה די גדולה הכוונתי אותו לשם והוא הודה לי ועשה כמו שיעצתי לו...
למחרת היום כשהגיעה הידיעה על בואם של הרוסים התארגנו מאות אזרחים רוסים ופנו לחיילים הפולנים עם נאום משכנע שהנה מצד אחד הגרמנים מצד שני הרוסים מתקרבים מה להם לחכות בכדי לפול לשבי בו בזמן שיש להם עוד זמן להתפזר ולהיעלם והם באמת זרקו את הנשק והשאירו את הסוסים והכל וברחו.הגויים תפסו את הנשק כמובן שגם אנחנו זרקנו את הנשק מפני שאמרנו אם נחזיק את הנשק אנחנו נהיה הקרבנות הראשונים. לשביעות רצונינו אחד מהגויים מחוטפי הנשק יצא עם אזהרה חמורה מאוד: בל ינצל מישהו את הנשק למעשה פשע מפני שהוא יועמד מיד למשפט שדה, וזה הואיל. ולאחר יומיים של אי ודאות ואי בהירות נכנס הטנק הרוסי הראשון העירה. מי יכול לתאר את ה"שמחה" וה"גאולה" שהגיעה, טונות של פרחים זרקו עליו, דגלים אדומים בכל הרחובות והריקודים - קשה קשה לתאר. לאט לאט הסביבה התמלאה עם עשרות אלפי חיילים ואלפי טנקים עם אוירונים, לאט לאט השמחה התחילה לפוג והמציאות התחילה להופיע, האנשים התאוששו מהר, קשה מאוד לשמוח הרבה זמן בלי אוכל החיים דורשים את שלהם, עבודה, מזון, ביגוד וכדומה.החורף התחיל, אי אפשר היה להשיג שום דבר החנויות נסגרו, המסחר נפסק, השוק השחור התחיל וגם לו לא היה מאין לקחת, הרזרבות היו קטנות.
קואופרטיב הסנדלרים:
קואופרטיב הסנדלרים:
יצאתי וארגנתי את סנדלרי העיירה. והקמתי קואופרטיב בלשונם "ארטל" וכך ניצלתי מעבודת הכפייה. אחרים ובתוכם הרב שלנו ז"ל, נשלחו ליערות-עד לכרות עצים וגם שם היו מכסות. תארו לכם היכולת והידע של היהודים ובראשם הרב בכריתת עצים. כמובן שהם אספו סכום כסף ונתנו למנהלי העבודה וחזרו הביתה עם אישור שמלאו ועברו את המכסה!!! כמובן שזה הלך על חשבון הגויים הם מלאו ועוד איך מלאו את המכסות של כולם...לתוך הקואופרטיב הכנסתי עוד יהודי, סוחר, בתור מנהל חשבונות והצלתי אותו מאבדון. הכנסתי גם גוי בתור יו"ר - להבדיל אלף הבדלות - בתור משגיח על הכשרות בכדי שלא יחשדו בכשרים.
טרם שאני מתחיל לספר קוריוזים שקרו בקואופרטיב אני רוצה לספר קוריוז אחר: כפי שהערתי בהתחלה, העיירה היתה ענייה. היה שם סנדלר אחד עם הרבה ילדים מסכנים, ממש ערומים ורעבים ותמיד רחמתי עליו. כגזבר מתקופת גמ"ח שהיתה בעיירתנו מיסוד הגוינט, הייתי נותן לו כמה זלוטיס והיה לי יהודי זקן גם סנדלר, ר' קדוש חומסקי שמו ז"ל יהודי ישר וטוב לב, הוא היה יוצא כל יום שישי ואוסף נדבות וככה כל שבוע היה מחזיר חלק מהחוב לגמ"ח כשהיה נגמר החוב הייתי מודיע לאותו הקבצן שיכול לקבל שוב פעם "הלוואה".
כשבאו הבולשביקים והקופה התחסלה ביחד עם כל המוסדות, וזה היה עוד ימי ה"שמחה", בדרכי בלכתי לבית הכנסת עם הטלית והתפילין אני שומע קול מוכר צועק "הגיע הסוף של עשירים עכשיו הגיע זמנינו"!! נדהמתי לראות שאותו המסכן שכל כך רחמתי עליו ועזרתי לו, עכשיו אני "הקפיטליסט" והגיע סופי, נורא חרה לי, עוד לא ידעתי שאסור להגיב ובכלל לדבר נגד "זמנו" בכל אופן נגשתי אליו ואמרתי לו בלחש ששמחתו לפני זמנה... ואמרתי בפולנית: "שם איפה מים היו, שם גם יהיו". ההבדל רק בזה, קודם ריחמו עליך ועזרו לך ועכשיו למי שיהיה יאכל ולמי שלא יהיה ימות ואל תרקוד!! והלכתי לדרכי.
אחרי ימים כשהקימותי את הקופורטיב ואני הייתי הגזבר והמחשב של המחירים ושכר והעבודה של כולם, בא אלי אותו המסכן וביקש סליחה, ואמר לי: "כל יום אני מזכיר מה שאמרת לי אז בלכתך לבית הכנסת ומצטער אני צער רב על טפשותי שצעקתי אליך ומבקש אני תסלח לי ותעזור לי להרוויח קצת יותר מפני שאנחנו גוועים מרעב" ועשיתי בקשתו ועזרתי לו כמה שיכולתי.
הקימותי קואופרטיב ולא סיפרתי מה ממי ולמה? הקומוניסטים הפכו את כל העיירות הקטנות לכפרים, ובכפרים לא צריכים ולא נותנים תעודות זהות כדי שלא יוכלו לזוז. התעסוקות היחידות בשביל ה"כפריים" היו קולחוז. כריתת עצים ביער, חפירת מסילת ברזל ובנייתה או לאחד נהרות על ידי כרית תעלה וכיוצא בזה. כל זה מלווה ברעב ובלי מקום לינה. בדיוק הכל מתאים ליהודים...הלכתי וארגנתי את הסנדלרים מהעיירה, הקמתי קואופרטיב ואני נהייתי הקופאי וסגן מנהל החשבונות.
יושב הראש של המועצה המקומית היה גוי אנטישמי מובהק,, ה"חבר" סטריזיש. קומוניסט שישב בבתי הסוהר הפולניים כגנב פשוט... שנא אותי שנאת מוות מפני שהכיר אותי כציוני מילדותי וכשומר דת וכל אלו "חטא ופשע". כל אלו הלא הם שונאי העם והמשטר, ובחלק הוא צדק. לא שונא העם הייתי, אבל שונא המשטר הייתי ועוד איך ! וכל מיני עלילות הוא העליל עלי בכדי שיוציאו אותי מהעבדה הזאת וכל זאת בכדי להקל בשלב הבא להגלות אותי עם משפחתי לסיבריה. ונגד כל זה הייתי צריך להתגונן בכל מיני תחבולות ועצות-נגד.
יום אחד בא מנהל העבודה של הסנדלרים, יהודי חם ויקר מאוד, ר' נחמן ז"ל, ואומר לי בא! קראו לו למשטרה ואמרו לו שאנחנו מבצעים עבודות רק בשביל עשירים ולא לעניים, עניים מופלים לרעה, וזאת היא האשמה כבדה מאוד. מאוד כעסתי עליו, למה הוא סוחב גם אותי לתוך זה? למה לא נתן תשובה לבד. לקחתי פנקס קבלות והלכתי איתו, באנו לשם, ישב ע"י שולחן מפקד הנ.ק.וו.דה[1]. ומבקש לנו לשבת, וכשהם מבקשים לשבת, אפשר לשבת הרבה שנים...
ובשאלה הראשונה הוא שואל אותי את השאלה "למה אנחנו מפלים לרעה עניים?" ואני אפשר להגיד הייתי כבר מוכן לכל דבר מבחינה נפשית, מפני שלא האמנתי כבר שאני אצא אי פעם מידיהם מבלי לבקר בסיביר. עניתי לו בשלווה גמורה: יכול להיות שאנחנו משרתים רק עשירים אך אין עניים באיזור. מה עלי לעשות? הלא תפקידי לדאוג שהסנדלרים ירוויחו אז עלי לספק להם עבודה, אז מי שבא ברוך הבא... אני מתוודה שאני לא מכיר את כל האנשים וזה היה שקר גדול.
הנה הבאתי לך פנקס הזמנות וקבלות, תקרא את מזכיר המועצה, והוא בטח מכיר את האנשים, והוא יגיד לך את האמת על האנשים. הערה: עני נקרא בלשונם בוטרק, עשיר - קולק (אגרוף) ואני בתוך הקבלות הייתי בדיוק נמרץ רושם מה שעשינו, כמה כסף? והכתובת המלאה של כל אחד ואחד. הוא קרא למזכיר ושואל. זה וזה קולק? לא. בוטרק וכן הלאה והלאה עד שהגיע גם לקולקים (אגרופים) התרשם מכנותי והרשו לנו ללכת. רק סוד אחד הוא לא ידע כשעשו משהו מיוחד לעשיר זה לא הופיע בקבלות...
יום אחד כשהמחסן של חומר הגלם היה ריק ואי אפשר היה להמשיך לתקן נעלים וחדשות לא עשינו כלל בגלל חוסר עורות, היה זה יום חמים, ישבתי על המרפסת עם שולחן וקבלתי קהל. זה היה יום הראשון שהוא יום מנוחה של הנוצרים. וברוסיה הונהגו חמישה ימי עבודה ויום השישי הוא יום מנוחה. היות ורוב היהודים בקואופורטיב היו יהודים דתיים, הנהגנו ששה ימי עבודה ושבת היה יום המנוחה.
יושב הראש שלנו, הגוי, לא התנגד לשום דבר. כל עוד שסיפקנו לו ספירט לשתייה, היה הכל בסדר. כשישבתי על המרפסת באותו היום ראשון ותור ענקי ארוך הזדנב בכדי להגיע אלי, כל אחד עם הנעליים שלו, ראיתי באמצע בן אדם בלתי מוכר ו"חשוד" בעיני. לא שמתי לב, קבלתי כל אחד, ואם לא היו צריכים לתיקון חומר, קבלתי את התיקון, ואם היו צריכים עור, הסברתי בצורה אדיבה ושקרנית כמו שכל החיים היו שקר אחד גדול. וההסבר היה בעיקר לא להשמיץ חס וחלילה את המשטר. למשל אסור היה להגיד שאין! מפני שאצלינו הכל יש, אפילו קדחת... אבל מותר היה להגיד כרגע אין לי, אבל יש בארץ מספיק, המשלוח איחר, והסחורה צריכה להגיע, ואז כמובן שנעשה הכל, לעת עתה שיחכה! אז יראה שכל העם חוץ מהצבא הולכים יחפים...עד שהגיע אותו החשוד.
- בוקר טוב,
- בוקר נעים,
- אפשר לעשות זוג סוליות?
- אפשר, אבל לא כרגע חבר, הלא כולם רק חברים...
- למה?
- פשוט אין לנו כרגע עור. המשלוח איחר. אצלינו ברוסיה (ב"ה אסור להגיד) יש מספיק די ויותר רק אצלינו כרגע אין אנו מחכים כל רגע שיגע. מחכים למשיח שיגיע...
ש: כמה עולה זוג סוליות?
ת: שבעה רובל וחמישה עשר קופיקס.
ש: אפשר לראות את הפנקסים?
ת: אפשר, אבל מותר לי לשאול מי החבר?
התשובה: אני חבר מהמפלגה הקומוניסטית מהמחוז.
זה מסוכן! נתתי לו הפנקסים.
ש: מאיפה אני יודע שאתה לא לוקח יותר מידי?
ת: יש מחירון רשמי, ממשלתי, ולפי זה אני לוקח. ועל כל קבלה וקבלה רשום מה עשינו וכמה שלקחתי.
בדק בדק, הודה לי והלך. אחרי כמה רגעים בא בחורצ'יק, בן ידיד שלי, שהיה כבר חבר בנוער הקומוניסטי וסיפר לי איך שההוא נשלח אלי לבדוק אותי איזה יחס גס ועם איזו "שחצנות" אני מתיחס לאנשים והברנש חזר, מלא התפעלות ממני מהאדיבות שלי וההסברים הלוגיים והפטריוטים ממש כמו יליד רוסיה, הלא אדיבות וכל האדיבות זה רק ברוסיה...
הלא הם שותים רק מבקבוקים שחורים...היה חוק של פרוגולת איחור בעבודה, מי שאיחר 5 דקות ואם הגישו... (כאן חסר עמוד מספר 10)
"תודה"
קראתי למנהל העבודה והוא לקח לו מידה. אז ביקש מפקד הנ.ק.וו.דה. שאעשה לו לכל הפחות זוג סוליות. כאן בא האישור שלא טעיתי בזמן שאמרתי שסחורה אין לי אבל לזוג אחד אני יכול להשיג. כמובן שלקחתי את זוג המגפיים של המפקד ונתתי לשני סנדלרים זריזים ובקשתי מהם לעשות לי את זה תוך רבע שעה ואני יצאתי החוצה ועמדתי בחוץ בבית שימוש בקור הגדול הזה, ולא נכנסתי יותר למשרד, פשוט שלא ישאלו שאלות כהרגלם. לא פחדתי משאלות כלפי עצמי, כמו משאלות כלפי אחרים.
היתה להם מומחיות מיוחדת להכניס אנשים בהלשנות ולהפוך אותם למלשינים ומזה היו צריכים להזהר. כעבור רבע שעה נכנסתי והסוליות היו מוכנות הגשתי למפקד והוא מאוד התרגש שכל כך מהר עשו לו והוא שילם את השבעה וחצי רובל והודה לי והם הלכו. אחרי שלשה ימים הבאתי את המגפיים החדשים לחוקר והוא ישן, שמתי אותם על המיטה וברחתי. בראשון לחודש הוא הביא לי את הכסף.
יום אחד הופיע בקופרטיב בן אדם גבוה, יפה לבוש אזרחית והציג את עצמו כמבקר מטעם האובלסט[2]. כמו שיש ריון (מחוז) יש אזור יותר גבוה שנקרא אובלסט שתחתיו כמה מחוזות. כשראיתי את הבן אדם הכרתי אותו. יהודי פולני שלפני המלחמה הוא היה סוכן שוקולד של הפירמה SUSHARD (סושרד). אני פגשתי אותו בליל חג המולד בפרוזני, אצל הסיטונאי שלי שהייתי קונה אצלו סחורה והא סיפר אז בדיחה גסה, אבל נחמדה, אינני יכול לכתוב את זה כאן... ולא רציתי לגלות לו שאני מכיר אותו שמא יפגע, אז אני בצורה עליזה אמרתי לו: "יש לי בשבילך בדיחה" כשהוא הסכים לשמוע ספרתי לו את הבדיחה שלו והוא חייך. ושאל אותי איפה שמעתי את הבדיחה. אז אמרתי לו:"בליל חג המולד בשנת 1937 הייתי אצל קליניצקי, הסיטונאי ונכנס סוכן של סושרד וסיפר את זה! הוא הסתכל עלי חייך, נתן לי דפיקה על השכם כאחד שאומר אתה בסדר...
אז הצעתי שנלך לארוחת צהריים. לקחתי אותו לבית מנהל העבודה. כמו שהזכרתי אותו למעלה, שהיה יהודי יקר וחם ולא היו לו ילדים וסידרנו ארוחה דשנה. בזמן הארוחה סיפר לי כשהוא רק נכנס לראש המועצה ימ"ש, הדבר הראשון מה שאמר לו היה שבקופורטיב נמצא אחד שחור, תרתי משמע, שחור בצבע העור ושחור אנטי סוציאליסטי ומוכרחים להרחיק אותו משם מפני שהוא רעל לחברה ועוד יתר הקומפלימנטים, וזה הכל כמובן נגדי.
שאלתי אותו "מה תגיד לו עכשיו?" את זה אגיד לך אחר כך. אחרי שאמסור לו דו"ח מביקורי. ישר מהארוחה הוא הלך למועצה הכפרית ואחרי זה חזר אלינו לקופורטיב ושוב סיפר שהוא אמר לו שביקר וראה את הסידורים והכל והוסיף אם היושב ראש רוצה אפשר לסלק את היהודי ה"שחור" חד שתים אבל שיהיה ברור שאז הקואופרטיב יתפורר ולא יתקיים יותר מפני שהוא (אני) הוא הנשמה של הגוף שנקרא קואופרטיב! ונסתם פיו.
יום אחד מצאתי בקופה שיש לי 6000 רובל מיותרים. נבהלתי. עמלתי יומם ולילה בכדי למצוא את הטעות ולא מצאתי ואם יש יותר מידי, זה בית סוהר בטוח. מה עושים בלית ברירה, ספרתי את זה למנהל חשבונות שהיה יהודי שאני הכנסתי אותו לעבודה. שבלי זה הוא היה אבוד, חוץ מזה היינו ידידים. תגובתו הראשונה היתה שזה הכסף שלו. מובן שנדהמתי מתשובה כזאת כששאלתי איך הוא מעיז להגיד דבר כזה , איזה מגע יש לו לכסף? והוספתי בכל אופן אני מוכן לחלוק את זה בין שנינו, אם הטעות תתגלה נחזיר. עבור חוסר אין עונש רק צריכים לשלם, נשלם...
אם לא אז זכה לו...
כעבור חודש נכנס גויציק נמוך במעיל צבאי ומציג את עצמו כמבקר מטעם המחלקה הפיננסית הקומוניסטית מהמחוז. מי יכול לתאר את הקור שעבר בעצמות והפחד?
ואני עם חיוך בבקשה אבל קודם נשתה לחיים...וליטר וודקה כבר עמד על השולחן, כוס אחרי כוס הליטר נגמר ולא נודע כי בא אל קרבנו והמבקר הוציא 30 רובל ובקש ליטר שני . 30 רובל זה היה מחיר של שוק השחור... הגיע ליטר שני וכשהגיע כמעט לסוף הגשתי לו את ספר קופה והוא מבלי לבדוק הוציא חותמת ורשם בדקתי ומצאתי הכל נכון ובסדר! מאיתנו הוא הלך לבדוק את הקואופרטיב של החייטים ושם היה מנהל חשבונות מדופלם והמבקר עשה לו סקנדלים ואיומים שיכניס אותו לבית סוהר אם הוא ימצא עוד הפעם סדר כזה... הוסיף: עליו ללמוד מהסנדלרים איך לנהל חשבונות... מי יכול עוד כמו הסנדלרים?
הגיעו הימים הנוראים וחג הסוכות. מה עושים איך לעבור את החגים ולא לחלל את החגים. לא ישנתי לילות והיו צריכים להזהר גם משני חברי הקואופרטיב, שני יהודים שהתחילו להסית ולדרוש לעבוד בראש השנה.
החלטתי לקחת את היושב ראש של הקואופרטיב שהיה שיכורניק, מלאתי כוסו בוודקה ונסענו למחוז לראות מה יהודים אחרים עושים. באנו ונודע לנו שפשוט כל פרט ופרט ביקש חופש ליומיים ואשרו חופש לכל אחד, נסענו מהר הביתה וזה היה כבר מאוחר, אחרי הצהריים ערב ראש השנה החזקתי את היושב ראש אצלי בבית שיכור כלוט והודעתי לכל החברים לבוא מיד ולהגיש בקשות לחופש וכולם קבלו במקום חופש מאושר ליומיים. בקואופרטיב החייטים הם עשו טריק אחר הם קמו מוקדם מאוד והתפללו והלכו לשבת בתוך בנין הקופורטיב מבלי לעבוד בטענה שאין להם עבודה...
ביום ראשון של ראש השנה הלך היושב ראש הכפר לבדוק האם עובדים או לא? ומצא כמובן את הקופורטיב של הסנדלרים סגור, והוא היושב ראש בא לבית הכנסת איפה שהתפללתי וקרא לי החוצה ואני בצורה הפגנתית יצאתי עם הטלית ושאלתי בתמיהה מה רצונו? והוא בשאלה איפה הסנדלרים? למה לא עובדים? ואני בשאלת תם מאיפה לי לדעת, לי יש חופש והוא ידע שלא הוא יפצח את האגוז שנקרא אני והוא עזב אותי בחימה בוערת.
יום כיפור חל בשבת לא היתה בעיה, מה עושים עם סוכות? התחלתי ל"דאוג" לסנדלרים שלא מרוויחים טוב ומספיק מפני שאין עור ובלי עור אי אפשר לעבוד?
יש אפשרות לשפר את המצב אם נבנה בית חרושת לסבון ונבלות לא חסרות... וזה חומר גלם טוב לסבון! אבל אין בנין. השתדלתי לחסל ולגמור עם כל החומר שהיה במחסן ולגמור כל התיקונים ונשארנו לחג בלי עבודה. לקחתי חברי ההנהלה אחרי שקודם בבוקר השכם ומוקדם מאוד הלכנו לבית הכנסת להתפלל. אחרי התפילה אני ויתר חברי ההנהלה הלכנו לחפש ולקנות בנין מתאים והסנדלרים הלכו לבית המלאכה לשבת...
עבר יום הראשון של החג חזרנו עם "בשורה" שהשגנו בנין מתאים אבל המחיר הוא גבוה, צריכים לנסות עוד למחרת היום ואותו הטריק פעל ביום השני ובנין לא קנו הלא נשארו עוד 2 ימי חג אחרונים...החג עבר בלי שהיהודים חיללו את החג ואת הבית חרושת לסבון עוד בונים...
בשר כשר היה בלתי אפשרי להשיג, מפני שהשחיטה היתה אסורה ולמכירה בוודאי ובוודאי לא, באופן עצמאי אפשר היה להסתדר אבל מה תעשה עם פרה שלימה? אבל היות שהיינו קופורטיב ועוד מיוחסים כאלו..סנדלרים! החלטנו לנסות ולשחוט פרה. חלקנו את החלק הקדמי בין החברים שווה בשווה ואת החלק האחרוי מכרנו למסעדה הממשלתית שבראשה עמד גוי והוא הופתע לראות בשר ובזול...עשינו את הפעולה הזו כמה וכמה פעמים החברה היו מבסוטים אכלו בשר ובזיל הזול עד שיום אחד אמרתי די! שכל אחד ידאג לעצמו או שיעשה כמו שכל אחד עושה כשאין לו מה לאכול? הוא שוכב לישון רעב... מפני שידעתי שאת המחיר אני "השחור ושונא העם" אשלם!
יום אחד נגמר כל חומר הגלם מהמחסן ואין מה לעשות וצוות ההנהלה היה גדול מידי, על עשרה סנדלרים היה צוות של 6 איש היו יושב הראש, מנהל חשבונות, קופאי, מחסנאי, ושני מנהלי עבודה, ואיך אפשר אחרת? באמת איך אפשר לנהל בית חרושת כזה גדול בלי סחורה ובלי עבודה ועם צוות יותר קטן? החליטו שצריכים לנסות לנסוע לברסט ליטובסק, שהעיר הזאת היתה האובלסט שלנו (עיר המחוז הראשי שלנו) לנסות, אולי שם נשיג קצת עורות.
בוחרים בי ובאחד ממנהלי העבודה, המרחק מעירתנו לברסט ליטובסק זה 80 ק"מ. לברסט ליטובסק אפשר לנסוע רק ברכבת אבל כרטיסים מוכרים רק עד תחנת ז'בינקה ועד לברסט ליטובסק זה עוד 30 ק"מ. מפני שלברסט ליטובסק אסור לנסוע שהרי זה ע"י הגבול עם הגרמנים ומי שבא לשם בלי רשיון הוא רחמנא ליצלן מרגל!!!
הגענו לז'בינקה והתחלנו ללכת ברגל, מקום ללון בברסט היה לי , היו לי קרובים מצד אשתי וגם הרבה מכרים מזמן שרותי בצבא הפולני. הגענו לברסט ליטובסק בשלום עם רגליים נפוחות אבל שמחים, התחלנו לרחרח אם אפשר להשיג סחורה.
באופן רשמי רמזו לנו שאנו יכולים להשיג כל מה שאפשר להשיג באותו הזמן בכל הארץ המבורכת...קדחת!! יצאנו לטולצ'וק (נקרא לזה שוק הפשפשים) שם יכולת להשיג באמת הכל, מפני שלעיר הזאת הגיעו אלפי פליטי חרב יהודים שברחו מגרמניה והם הביאו לשוק למכירה כל מה שהם הצילו מהבתים שלהם, בכדי שיהיה להם מה לאכול. לעבוד כמובן שהם לא רצו ללכת, בשביל מה לעבוד?
אני עבדתי וקבלתי 180 רובל נטו לחודש וזה היה משכורת טובה. עבור המשכורת יכולתי לקנות קילו שמן, מאכל פשוט שבפשוטים. רק עוד דבר אחד היה טוב, לא שאלו ממה אתה חי, אם רק אתה עובד, לא חשוב מה. בקיצור כשאין סחורה לקואופרטיב, צריכים לחפש פרנסה בשביל שכר הליכה...
אני השגתי 2 חתיכות בד לבן, שבזמנים טובים זה שימש ללבנים וחס ושלום גם לתכריכים, ועכשיו יהודים זקנים חיפשו את זה רק למטרה השניה מפני שידעו שאם יחכו ליום הפטירה יצטרכו ללכת ערומים לעולם הבא...על כן החכמים הזדרזו וקנו. בכל חתיכה היה 17 מטר וזה היה ארוז באריזה המקורית. ועכשיו הבעיה: איך מביאים את זה הביתה? הייתי לבוש במעיל פרווה ארוך ורחב, את חתיכות הבד הכנסתי על הבטן בתוך המכנסיים והתחגרתי בחגורה בחוזקה, לבשתי את המעיל והלכנו לתחנת הרכבת לעזוב את ברסט ליטובסק.
הגענו לתחנה מצאנו שם מאות אנשים בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, והאשנב סגור. הרכבת צריכה להגיע תוך עשרים או שלושים דקות ומי ישיג כרטיס? לאלוקים הפתרונים. עשרות שוטרי נ.ק.וו.דה עם בלשים מסתובבים ובולשים עם שבע עיניים. אמרתי לחברי לנסיעה, נעקור את הרגליים מכאן.
היות שהכרתי את ברסט ליטובסק ידעתי שבערך קילומטר מהתחנה הראשית יש תחנת ביניים ושם הרכבת נעצרת לשניה וכך היה הגענו לשם התחנה היתה ריקה חוץ מפועלים שהסתובבו. קבלנו כרטיסים, והרכבת הגיעה, עלינו, לא ידעתי למה התישבתי ליד בית השימוש? חברי לנסיעה צחק עלי ועלה לאמצע הקרון. הרכבת רק זזה ועלה מפקד נ.ק.וו.דה. אני עושה עצמי ישן והוא לא מוצא מקום יותר נוח לשבת רק על ידי ... ואצלי או מתוך פחד או במקרה, החגורה השתחררה והחתיכות בד התחילו להשתחרר ולזוז!! ואני ישן...והמפקד נמאס לו כנראה לשבת על יד טמבל עצלן כמוני והוא קם והלך לרחרח הלאה ואני בקושי נכנסתי מהר לבית השימוש לפני שהבד ימצא.. את הרצפה. ושם הסתדרתי ויצאתי בחזרה, עזבתי את מקומי והלכתי לשבת באמצע הקרון ע"י החבר שלי שגם עבר בשלום.
המפקד היה כבר בקרונות אחרים ואנחנו הגענו בשלום הביתה, עם רווח בצד. אבל למזלי הרע, או הטוב, אבדתי את משרתי בקופורטיב. בדיוק בזמן שהייתנו בברסט ליטובסק ביקרה בקופורטיב וועדת ביקורת וקבעו שהצוות גדול מידי ואני הייתי הקרבן היחידי שפטרו אותי.
פספורט: מה עושים עכשיו? בלי פספורט (תעודת זהות) מעיירה קטנה, הבן אדם נדון לאבדון לא,לא, לאבדון אלא לעבודת פרך, ללא אפשרות לחיות. בעיירה היו עוד כמה יהודים כאלה. שמעתי שמועה: היות שבעיר המחוז פרוז'ני היתה טחנת קמח גדולה עם בית בד ומנסרה גדולה מאוד, והיות שעצים ברוסיה וגם בפולניה לא חסרים, ואף אחד לא חסך בזה, היתה הרבה עבודה והיו זקוקים להרבה עובדים (דרך אגב המפעל הגדול הזה היה שייך לפני המלחמה ליהודי שמו קרוצל) ומי שבא לשם לעבוד, התקבל בברכת ברוך הבא. וגם קיבל מיד תעודת זהות. התארגנו 4 איש כקבוצה והלכנו לשם מה לא עושים עבור תעודה?
כשהגענו מצאנו במשרד את הקומיסר, בן אדם יפה תואר נעים הליכות
" מה בקשתכם?"
אמרנו ש"באנו לחפש עבודה"
יפה, הוציא 4 טפסים-חוזים ומתחיל למלא. הלא על מחירים לא מתוכחים וגם לא שואלים...
הוא רוצה לרשום זמן של שנה, אמרתי: סליחה, תרשום בבקשה 6 חודשים - למה?
אני: פשוט אולי לא נהיה טובים, אולי באופן פיזי לא נוכל לבצע את העבודה למה להתחייב בלי נסיון?
הסתכל עלי ואמר: בסדר. רשם 6 חודשים, ואמר לנו לצאת למשמרת לילה. בשעה 8 בערב באנו לעבודה נתנו לנו קרונית והראו לנו איפה לקחת בולי עץ ולהעמיס אותם על הקרונית ולהביא אותם למקום די רחוק ושם להוריד אותם בסדר מסוים. העמסנו קרונית והתחלנו לדחוף הקרונית. רוח וקור כלבים, השלג עד הברכיים השינה סוגרת את העיניים והלב מתפלץ. והמוח:" שלימזל אידיוט" לאן נקלעת? ומה תעשה ואיך תיראה בליל שבת? התחלתי לבכות חרישית שהחברים לא ירגישו.
באותו יום אחרי הצהריים כבר מסרנו המלצות ותמונות למשרד. ושם אמרו לנו אחרי יומיים לבוא ולקבל את התעודות. החלטתי בליבי אני אמשיך עד קבלת התעודת זהות, אחלל שבת וחוץ מזה איך אחזיק מעמד 3 לילות..?
גמרנו את הלילה, צריכים ללכת לישון, מי מדבר על אוכל או שתיה ומקום להשכיב את "שק העצמות"? אנחנו הולכים למשרד, מביאים אותנו לחדר ריק עם חלונות פתוחים, באמצע החדר עמד שולחן גדול מכוסה שלג ואומרים לנו שכאן אפשר לשכב לישון...ברצון הייתי משכיב שם את החבר סטלין, את שמש העולם, אפילו מתחת לשולחן כדי שזה יגן עליו מהשלג...
אני הלכתי העירה לחפש בית קרוב להתחמם קצת, להתפלל שה' יעזור לי לצאת מהמלכודת הזו אבל עם פספורט! נכנסתי לקרוב וידיד טוב, התפללתי עם כוונה כזו שאף פעם לא התכוונתי, שתיתי כוס תה ויצאתי לרחוב, פגשתי בבת עיר חיה-רבקה היום היא בקנדה והיא שאלה אותי מה מעשי כאן? גיליתי לה את מר ליבי! והיא מספרת לי שהיא עובדת כמנהלת חשבונות במשרד של מסעדות איפה שהאכילו קרופניק עם לחם כמו טיט.
שוב פעם נדהמתי מאיפה היא לקחה ידע בהנהלת חשבונות, אבל איך היתה הסיסמא שלהם? אצלינו הכל תלמד...והיא הציעה לי סגנות אם אבוא למשרד שלה, שיהיה סגנות, העיקר לא לסחוב בולי עץ, לרעוב ולישון על שולחן מכוסה שלג. הכל טוב ויפה עד כאן? אך איך מקבלים חזרה את החוזה מבלי להכנס לבית סוהר?
אזרתי אומץ והלכתי לקומיסר. נכנסתי למשרד הרגשתי ממש כמו אחד שנכנס לכלוב אריות לנקות את הכלוב...
-בוקר טוב
-בוקר טוב!
ש: מה רצונך?
ת: חבר קומיסר יש לי בקשה.
-מה?
-אני באתי לבקש בחזרה את החוזה.
ש: מה כבר התעייפת?
- לא חבר קומיסר אגיד לך את האמת אם הייתי חושב אותך לא חכם, הייתי מספר לך שקר אבל היות שאני מעריך אותך כחכם ואיש נבון, החלטתי לדבר איתך רק אמת. והאמת היא שאני בכלל לא רוצה לעבוד, אני רוצה להרוויח, וברוסית לשון נופל על לשון.
וזה כל כך הרשים אותו. הוא הסתכל עלי ואני הוספתי, "אתה רואה כשלא היה לי מה לעשות הייתי מוכן לעבוד גם כאן, אבל אחרי שיצאתי לרחוב ומצאתי עבודה בהנהלת חשבונות, למה לבזבז את זמני על דבר שכל זשלוב (גוי פשוט) יכול לעשות?" הוא הוציא את החוזה ונתן לי ואני תוך שניה קרעתי אותו וזרקתי לסל ותפסתי ידיו עם שתי ידי ולחצתי לו את ידו בחיבה כזאת שאמא שלו לא לחצה אותו ככה ורצתי כמו חץ מקשת. החברה ראו אותי לאן אתה רץ? מה אגיד להם? לחפש אוכל...
באתי למשרד אצל חיה-רבקה נתנו לי שולחן וכסא והתחלתי: לבי שמח, וראשי עובד, איך מקבלים כבר את הפספורט? ולשבת להיות בבית בשבת... בגמר היומיים הלכתי וקבלתי את הפספורט ואני ישר למשרד, למנהלת חשבונות שלי מרת חיה רבקה ואני אליה, יקירתי תעשי לי טובה, תלכי למנהל שלנו ותגידי לו שאני לא שווה גרוש, אני שלימזל, שלא יודע לעבוד ובקיצור זה טעות! היא השתוממה: מה אתה לא רוצה לעבוד כאן? לא! למה? אני אחפש עד שאמצא מה שטוב לי. איך אומרים רצונו של אדם כבודו היא הלכה ועשתה כבקשתי ותוך שניות זה פעל, אני הייתי מפוטר בלי שום תשלום. תוך 3 שעות הייתי בבית. החברים שלי עבדו במנסרה 6 חודשים בזיעה ובדמעות, רק דבר אחד הם לא הבינו איך יצאתי מזה כל כך חלק?
[1] המשטרה החשאית
[2] Oblast
יצאתי וארגנתי את סנדלרי העיירה. והקמתי קואופרטיב בלשונם "ארטל" וכך ניצלתי מעבודת הכפייה. אחרים ובתוכם הרב שלנו ז"ל, נשלחו ליערות-עד לכרות עצים וגם שם היו מכסות. תארו לכם היכולת והידע של היהודים ובראשם הרב בכריתת עצים. כמובן שהם אספו סכום כסף ונתנו למנהלי העבודה וחזרו הביתה עם אישור שמלאו ועברו את המכסה!!! כמובן שזה הלך על חשבון הגויים הם מלאו ועוד איך מלאו את המכסות של כולם...לתוך הקואופרטיב הכנסתי עוד יהודי, סוחר, בתור מנהל חשבונות והצלתי אותו מאבדון. הכנסתי גם גוי בתור יו"ר - להבדיל אלף הבדלות - בתור משגיח על הכשרות בכדי שלא יחשדו בכשרים.
טרם שאני מתחיל לספר קוריוזים שקרו בקואופרטיב אני רוצה לספר קוריוז אחר: כפי שהערתי בהתחלה, העיירה היתה ענייה. היה שם סנדלר אחד עם הרבה ילדים מסכנים, ממש ערומים ורעבים ותמיד רחמתי עליו. כגזבר מתקופת גמ"ח שהיתה בעיירתנו מיסוד הגוינט, הייתי נותן לו כמה זלוטיס והיה לי יהודי זקן גם סנדלר, ר' קדוש חומסקי שמו ז"ל יהודי ישר וטוב לב, הוא היה יוצא כל יום שישי ואוסף נדבות וככה כל שבוע היה מחזיר חלק מהחוב לגמ"ח כשהיה נגמר החוב הייתי מודיע לאותו הקבצן שיכול לקבל שוב פעם "הלוואה".
כשבאו הבולשביקים והקופה התחסלה ביחד עם כל המוסדות, וזה היה עוד ימי ה"שמחה", בדרכי בלכתי לבית הכנסת עם הטלית והתפילין אני שומע קול מוכר צועק "הגיע הסוף של עשירים עכשיו הגיע זמנינו"!! נדהמתי לראות שאותו המסכן שכל כך רחמתי עליו ועזרתי לו, עכשיו אני "הקפיטליסט" והגיע סופי, נורא חרה לי, עוד לא ידעתי שאסור להגיב ובכלל לדבר נגד "זמנו" בכל אופן נגשתי אליו ואמרתי לו בלחש ששמחתו לפני זמנה... ואמרתי בפולנית: "שם איפה מים היו, שם גם יהיו". ההבדל רק בזה, קודם ריחמו עליך ועזרו לך ועכשיו למי שיהיה יאכל ולמי שלא יהיה ימות ואל תרקוד!! והלכתי לדרכי.
אחרי ימים כשהקימותי את הקופורטיב ואני הייתי הגזבר והמחשב של המחירים ושכר והעבודה של כולם, בא אלי אותו המסכן וביקש סליחה, ואמר לי: "כל יום אני מזכיר מה שאמרת לי אז בלכתך לבית הכנסת ומצטער אני צער רב על טפשותי שצעקתי אליך ומבקש אני תסלח לי ותעזור לי להרוויח קצת יותר מפני שאנחנו גוועים מרעב" ועשיתי בקשתו ועזרתי לו כמה שיכולתי.
הקימותי קואופרטיב ולא סיפרתי מה ממי ולמה? הקומוניסטים הפכו את כל העיירות הקטנות לכפרים, ובכפרים לא צריכים ולא נותנים תעודות זהות כדי שלא יוכלו לזוז. התעסוקות היחידות בשביל ה"כפריים" היו קולחוז. כריתת עצים ביער, חפירת מסילת ברזל ובנייתה או לאחד נהרות על ידי כרית תעלה וכיוצא בזה. כל זה מלווה ברעב ובלי מקום לינה. בדיוק הכל מתאים ליהודים...הלכתי וארגנתי את הסנדלרים מהעיירה, הקמתי קואופרטיב ואני נהייתי הקופאי וסגן מנהל החשבונות.
יושב הראש של המועצה המקומית היה גוי אנטישמי מובהק,, ה"חבר" סטריזיש. קומוניסט שישב בבתי הסוהר הפולניים כגנב פשוט... שנא אותי שנאת מוות מפני שהכיר אותי כציוני מילדותי וכשומר דת וכל אלו "חטא ופשע". כל אלו הלא הם שונאי העם והמשטר, ובחלק הוא צדק. לא שונא העם הייתי, אבל שונא המשטר הייתי ועוד איך ! וכל מיני עלילות הוא העליל עלי בכדי שיוציאו אותי מהעבדה הזאת וכל זאת בכדי להקל בשלב הבא להגלות אותי עם משפחתי לסיבריה. ונגד כל זה הייתי צריך להתגונן בכל מיני תחבולות ועצות-נגד.
יום אחד בא מנהל העבודה של הסנדלרים, יהודי חם ויקר מאוד, ר' נחמן ז"ל, ואומר לי בא! קראו לו למשטרה ואמרו לו שאנחנו מבצעים עבודות רק בשביל עשירים ולא לעניים, עניים מופלים לרעה, וזאת היא האשמה כבדה מאוד. מאוד כעסתי עליו, למה הוא סוחב גם אותי לתוך זה? למה לא נתן תשובה לבד. לקחתי פנקס קבלות והלכתי איתו, באנו לשם, ישב ע"י שולחן מפקד הנ.ק.וו.דה[1]. ומבקש לנו לשבת, וכשהם מבקשים לשבת, אפשר לשבת הרבה שנים...
ובשאלה הראשונה הוא שואל אותי את השאלה "למה אנחנו מפלים לרעה עניים?" ואני אפשר להגיד הייתי כבר מוכן לכל דבר מבחינה נפשית, מפני שלא האמנתי כבר שאני אצא אי פעם מידיהם מבלי לבקר בסיביר. עניתי לו בשלווה גמורה: יכול להיות שאנחנו משרתים רק עשירים אך אין עניים באיזור. מה עלי לעשות? הלא תפקידי לדאוג שהסנדלרים ירוויחו אז עלי לספק להם עבודה, אז מי שבא ברוך הבא... אני מתוודה שאני לא מכיר את כל האנשים וזה היה שקר גדול.
הנה הבאתי לך פנקס הזמנות וקבלות, תקרא את מזכיר המועצה, והוא בטח מכיר את האנשים, והוא יגיד לך את האמת על האנשים. הערה: עני נקרא בלשונם בוטרק, עשיר - קולק (אגרוף) ואני בתוך הקבלות הייתי בדיוק נמרץ רושם מה שעשינו, כמה כסף? והכתובת המלאה של כל אחד ואחד. הוא קרא למזכיר ושואל. זה וזה קולק? לא. בוטרק וכן הלאה והלאה עד שהגיע גם לקולקים (אגרופים) התרשם מכנותי והרשו לנו ללכת. רק סוד אחד הוא לא ידע כשעשו משהו מיוחד לעשיר זה לא הופיע בקבלות...
יום אחד כשהמחסן של חומר הגלם היה ריק ואי אפשר היה להמשיך לתקן נעלים וחדשות לא עשינו כלל בגלל חוסר עורות, היה זה יום חמים, ישבתי על המרפסת עם שולחן וקבלתי קהל. זה היה יום הראשון שהוא יום מנוחה של הנוצרים. וברוסיה הונהגו חמישה ימי עבודה ויום השישי הוא יום מנוחה. היות ורוב היהודים בקואופורטיב היו יהודים דתיים, הנהגנו ששה ימי עבודה ושבת היה יום המנוחה.
יושב הראש שלנו, הגוי, לא התנגד לשום דבר. כל עוד שסיפקנו לו ספירט לשתייה, היה הכל בסדר. כשישבתי על המרפסת באותו היום ראשון ותור ענקי ארוך הזדנב בכדי להגיע אלי, כל אחד עם הנעליים שלו, ראיתי באמצע בן אדם בלתי מוכר ו"חשוד" בעיני. לא שמתי לב, קבלתי כל אחד, ואם לא היו צריכים לתיקון חומר, קבלתי את התיקון, ואם היו צריכים עור, הסברתי בצורה אדיבה ושקרנית כמו שכל החיים היו שקר אחד גדול. וההסבר היה בעיקר לא להשמיץ חס וחלילה את המשטר. למשל אסור היה להגיד שאין! מפני שאצלינו הכל יש, אפילו קדחת... אבל מותר היה להגיד כרגע אין לי, אבל יש בארץ מספיק, המשלוח איחר, והסחורה צריכה להגיע, ואז כמובן שנעשה הכל, לעת עתה שיחכה! אז יראה שכל העם חוץ מהצבא הולכים יחפים...עד שהגיע אותו החשוד.
- בוקר טוב,
- בוקר נעים,
- אפשר לעשות זוג סוליות?
- אפשר, אבל לא כרגע חבר, הלא כולם רק חברים...
- למה?
- פשוט אין לנו כרגע עור. המשלוח איחר. אצלינו ברוסיה (ב"ה אסור להגיד) יש מספיק די ויותר רק אצלינו כרגע אין אנו מחכים כל רגע שיגע. מחכים למשיח שיגיע...
ש: כמה עולה זוג סוליות?
ת: שבעה רובל וחמישה עשר קופיקס.
ש: אפשר לראות את הפנקסים?
ת: אפשר, אבל מותר לי לשאול מי החבר?
התשובה: אני חבר מהמפלגה הקומוניסטית מהמחוז.
זה מסוכן! נתתי לו הפנקסים.
ש: מאיפה אני יודע שאתה לא לוקח יותר מידי?
ת: יש מחירון רשמי, ממשלתי, ולפי זה אני לוקח. ועל כל קבלה וקבלה רשום מה עשינו וכמה שלקחתי.
בדק בדק, הודה לי והלך. אחרי כמה רגעים בא בחורצ'יק, בן ידיד שלי, שהיה כבר חבר בנוער הקומוניסטי וסיפר לי איך שההוא נשלח אלי לבדוק אותי איזה יחס גס ועם איזו "שחצנות" אני מתיחס לאנשים והברנש חזר, מלא התפעלות ממני מהאדיבות שלי וההסברים הלוגיים והפטריוטים ממש כמו יליד רוסיה, הלא אדיבות וכל האדיבות זה רק ברוסיה...
הלא הם שותים רק מבקבוקים שחורים...היה חוק של פרוגולת איחור בעבודה, מי שאיחר 5 דקות ואם הגישו... (כאן חסר עמוד מספר 10)
"תודה"
קראתי למנהל העבודה והוא לקח לו מידה. אז ביקש מפקד הנ.ק.וו.דה. שאעשה לו לכל הפחות זוג סוליות. כאן בא האישור שלא טעיתי בזמן שאמרתי שסחורה אין לי אבל לזוג אחד אני יכול להשיג. כמובן שלקחתי את זוג המגפיים של המפקד ונתתי לשני סנדלרים זריזים ובקשתי מהם לעשות לי את זה תוך רבע שעה ואני יצאתי החוצה ועמדתי בחוץ בבית שימוש בקור הגדול הזה, ולא נכנסתי יותר למשרד, פשוט שלא ישאלו שאלות כהרגלם. לא פחדתי משאלות כלפי עצמי, כמו משאלות כלפי אחרים.
היתה להם מומחיות מיוחדת להכניס אנשים בהלשנות ולהפוך אותם למלשינים ומזה היו צריכים להזהר. כעבור רבע שעה נכנסתי והסוליות היו מוכנות הגשתי למפקד והוא מאוד התרגש שכל כך מהר עשו לו והוא שילם את השבעה וחצי רובל והודה לי והם הלכו. אחרי שלשה ימים הבאתי את המגפיים החדשים לחוקר והוא ישן, שמתי אותם על המיטה וברחתי. בראשון לחודש הוא הביא לי את הכסף.
יום אחד הופיע בקופרטיב בן אדם גבוה, יפה לבוש אזרחית והציג את עצמו כמבקר מטעם האובלסט[2]. כמו שיש ריון (מחוז) יש אזור יותר גבוה שנקרא אובלסט שתחתיו כמה מחוזות. כשראיתי את הבן אדם הכרתי אותו. יהודי פולני שלפני המלחמה הוא היה סוכן שוקולד של הפירמה SUSHARD (סושרד). אני פגשתי אותו בליל חג המולד בפרוזני, אצל הסיטונאי שלי שהייתי קונה אצלו סחורה והא סיפר אז בדיחה גסה, אבל נחמדה, אינני יכול לכתוב את זה כאן... ולא רציתי לגלות לו שאני מכיר אותו שמא יפגע, אז אני בצורה עליזה אמרתי לו: "יש לי בשבילך בדיחה" כשהוא הסכים לשמוע ספרתי לו את הבדיחה שלו והוא חייך. ושאל אותי איפה שמעתי את הבדיחה. אז אמרתי לו:"בליל חג המולד בשנת 1937 הייתי אצל קליניצקי, הסיטונאי ונכנס סוכן של סושרד וסיפר את זה! הוא הסתכל עלי חייך, נתן לי דפיקה על השכם כאחד שאומר אתה בסדר...
אז הצעתי שנלך לארוחת צהריים. לקחתי אותו לבית מנהל העבודה. כמו שהזכרתי אותו למעלה, שהיה יהודי יקר וחם ולא היו לו ילדים וסידרנו ארוחה דשנה. בזמן הארוחה סיפר לי כשהוא רק נכנס לראש המועצה ימ"ש, הדבר הראשון מה שאמר לו היה שבקופורטיב נמצא אחד שחור, תרתי משמע, שחור בצבע העור ושחור אנטי סוציאליסטי ומוכרחים להרחיק אותו משם מפני שהוא רעל לחברה ועוד יתר הקומפלימנטים, וזה הכל כמובן נגדי.
שאלתי אותו "מה תגיד לו עכשיו?" את זה אגיד לך אחר כך. אחרי שאמסור לו דו"ח מביקורי. ישר מהארוחה הוא הלך למועצה הכפרית ואחרי זה חזר אלינו לקופורטיב ושוב סיפר שהוא אמר לו שביקר וראה את הסידורים והכל והוסיף אם היושב ראש רוצה אפשר לסלק את היהודי ה"שחור" חד שתים אבל שיהיה ברור שאז הקואופרטיב יתפורר ולא יתקיים יותר מפני שהוא (אני) הוא הנשמה של הגוף שנקרא קואופרטיב! ונסתם פיו.
יום אחד מצאתי בקופה שיש לי 6000 רובל מיותרים. נבהלתי. עמלתי יומם ולילה בכדי למצוא את הטעות ולא מצאתי ואם יש יותר מידי, זה בית סוהר בטוח. מה עושים בלית ברירה, ספרתי את זה למנהל חשבונות שהיה יהודי שאני הכנסתי אותו לעבודה. שבלי זה הוא היה אבוד, חוץ מזה היינו ידידים. תגובתו הראשונה היתה שזה הכסף שלו. מובן שנדהמתי מתשובה כזאת כששאלתי איך הוא מעיז להגיד דבר כזה , איזה מגע יש לו לכסף? והוספתי בכל אופן אני מוכן לחלוק את זה בין שנינו, אם הטעות תתגלה נחזיר. עבור חוסר אין עונש רק צריכים לשלם, נשלם...
אם לא אז זכה לו...
כעבור חודש נכנס גויציק נמוך במעיל צבאי ומציג את עצמו כמבקר מטעם המחלקה הפיננסית הקומוניסטית מהמחוז. מי יכול לתאר את הקור שעבר בעצמות והפחד?
ואני עם חיוך בבקשה אבל קודם נשתה לחיים...וליטר וודקה כבר עמד על השולחן, כוס אחרי כוס הליטר נגמר ולא נודע כי בא אל קרבנו והמבקר הוציא 30 רובל ובקש ליטר שני . 30 רובל זה היה מחיר של שוק השחור... הגיע ליטר שני וכשהגיע כמעט לסוף הגשתי לו את ספר קופה והוא מבלי לבדוק הוציא חותמת ורשם בדקתי ומצאתי הכל נכון ובסדר! מאיתנו הוא הלך לבדוק את הקואופרטיב של החייטים ושם היה מנהל חשבונות מדופלם והמבקר עשה לו סקנדלים ואיומים שיכניס אותו לבית סוהר אם הוא ימצא עוד הפעם סדר כזה... הוסיף: עליו ללמוד מהסנדלרים איך לנהל חשבונות... מי יכול עוד כמו הסנדלרים?
הגיעו הימים הנוראים וחג הסוכות. מה עושים איך לעבור את החגים ולא לחלל את החגים. לא ישנתי לילות והיו צריכים להזהר גם משני חברי הקואופרטיב, שני יהודים שהתחילו להסית ולדרוש לעבוד בראש השנה.
החלטתי לקחת את היושב ראש של הקואופרטיב שהיה שיכורניק, מלאתי כוסו בוודקה ונסענו למחוז לראות מה יהודים אחרים עושים. באנו ונודע לנו שפשוט כל פרט ופרט ביקש חופש ליומיים ואשרו חופש לכל אחד, נסענו מהר הביתה וזה היה כבר מאוחר, אחרי הצהריים ערב ראש השנה החזקתי את היושב ראש אצלי בבית שיכור כלוט והודעתי לכל החברים לבוא מיד ולהגיש בקשות לחופש וכולם קבלו במקום חופש מאושר ליומיים. בקואופרטיב החייטים הם עשו טריק אחר הם קמו מוקדם מאוד והתפללו והלכו לשבת בתוך בנין הקופורטיב מבלי לעבוד בטענה שאין להם עבודה...
ביום ראשון של ראש השנה הלך היושב ראש הכפר לבדוק האם עובדים או לא? ומצא כמובן את הקופורטיב של הסנדלרים סגור, והוא היושב ראש בא לבית הכנסת איפה שהתפללתי וקרא לי החוצה ואני בצורה הפגנתית יצאתי עם הטלית ושאלתי בתמיהה מה רצונו? והוא בשאלה איפה הסנדלרים? למה לא עובדים? ואני בשאלת תם מאיפה לי לדעת, לי יש חופש והוא ידע שלא הוא יפצח את האגוז שנקרא אני והוא עזב אותי בחימה בוערת.
יום כיפור חל בשבת לא היתה בעיה, מה עושים עם סוכות? התחלתי ל"דאוג" לסנדלרים שלא מרוויחים טוב ומספיק מפני שאין עור ובלי עור אי אפשר לעבוד?
יש אפשרות לשפר את המצב אם נבנה בית חרושת לסבון ונבלות לא חסרות... וזה חומר גלם טוב לסבון! אבל אין בנין. השתדלתי לחסל ולגמור עם כל החומר שהיה במחסן ולגמור כל התיקונים ונשארנו לחג בלי עבודה. לקחתי חברי ההנהלה אחרי שקודם בבוקר השכם ומוקדם מאוד הלכנו לבית הכנסת להתפלל. אחרי התפילה אני ויתר חברי ההנהלה הלכנו לחפש ולקנות בנין מתאים והסנדלרים הלכו לבית המלאכה לשבת...
עבר יום הראשון של החג חזרנו עם "בשורה" שהשגנו בנין מתאים אבל המחיר הוא גבוה, צריכים לנסות עוד למחרת היום ואותו הטריק פעל ביום השני ובנין לא קנו הלא נשארו עוד 2 ימי חג אחרונים...החג עבר בלי שהיהודים חיללו את החג ואת הבית חרושת לסבון עוד בונים...
בשר כשר היה בלתי אפשרי להשיג, מפני שהשחיטה היתה אסורה ולמכירה בוודאי ובוודאי לא, באופן עצמאי אפשר היה להסתדר אבל מה תעשה עם פרה שלימה? אבל היות שהיינו קופורטיב ועוד מיוחסים כאלו..סנדלרים! החלטנו לנסות ולשחוט פרה. חלקנו את החלק הקדמי בין החברים שווה בשווה ואת החלק האחרוי מכרנו למסעדה הממשלתית שבראשה עמד גוי והוא הופתע לראות בשר ובזול...עשינו את הפעולה הזו כמה וכמה פעמים החברה היו מבסוטים אכלו בשר ובזיל הזול עד שיום אחד אמרתי די! שכל אחד ידאג לעצמו או שיעשה כמו שכל אחד עושה כשאין לו מה לאכול? הוא שוכב לישון רעב... מפני שידעתי שאת המחיר אני "השחור ושונא העם" אשלם!
יום אחד נגמר כל חומר הגלם מהמחסן ואין מה לעשות וצוות ההנהלה היה גדול מידי, על עשרה סנדלרים היה צוות של 6 איש היו יושב הראש, מנהל חשבונות, קופאי, מחסנאי, ושני מנהלי עבודה, ואיך אפשר אחרת? באמת איך אפשר לנהל בית חרושת כזה גדול בלי סחורה ובלי עבודה ועם צוות יותר קטן? החליטו שצריכים לנסות לנסוע לברסט ליטובסק, שהעיר הזאת היתה האובלסט שלנו (עיר המחוז הראשי שלנו) לנסות, אולי שם נשיג קצת עורות.
בוחרים בי ובאחד ממנהלי העבודה, המרחק מעירתנו לברסט ליטובסק זה 80 ק"מ. לברסט ליטובסק אפשר לנסוע רק ברכבת אבל כרטיסים מוכרים רק עד תחנת ז'בינקה ועד לברסט ליטובסק זה עוד 30 ק"מ. מפני שלברסט ליטובסק אסור לנסוע שהרי זה ע"י הגבול עם הגרמנים ומי שבא לשם בלי רשיון הוא רחמנא ליצלן מרגל!!!
הגענו לז'בינקה והתחלנו ללכת ברגל, מקום ללון בברסט היה לי , היו לי קרובים מצד אשתי וגם הרבה מכרים מזמן שרותי בצבא הפולני. הגענו לברסט ליטובסק בשלום עם רגליים נפוחות אבל שמחים, התחלנו לרחרח אם אפשר להשיג סחורה.
באופן רשמי רמזו לנו שאנו יכולים להשיג כל מה שאפשר להשיג באותו הזמן בכל הארץ המבורכת...קדחת!! יצאנו לטולצ'וק (נקרא לזה שוק הפשפשים) שם יכולת להשיג באמת הכל, מפני שלעיר הזאת הגיעו אלפי פליטי חרב יהודים שברחו מגרמניה והם הביאו לשוק למכירה כל מה שהם הצילו מהבתים שלהם, בכדי שיהיה להם מה לאכול. לעבוד כמובן שהם לא רצו ללכת, בשביל מה לעבוד?
אני עבדתי וקבלתי 180 רובל נטו לחודש וזה היה משכורת טובה. עבור המשכורת יכולתי לקנות קילו שמן, מאכל פשוט שבפשוטים. רק עוד דבר אחד היה טוב, לא שאלו ממה אתה חי, אם רק אתה עובד, לא חשוב מה. בקיצור כשאין סחורה לקואופרטיב, צריכים לחפש פרנסה בשביל שכר הליכה...
אני השגתי 2 חתיכות בד לבן, שבזמנים טובים זה שימש ללבנים וחס ושלום גם לתכריכים, ועכשיו יהודים זקנים חיפשו את זה רק למטרה השניה מפני שידעו שאם יחכו ליום הפטירה יצטרכו ללכת ערומים לעולם הבא...על כן החכמים הזדרזו וקנו. בכל חתיכה היה 17 מטר וזה היה ארוז באריזה המקורית. ועכשיו הבעיה: איך מביאים את זה הביתה? הייתי לבוש במעיל פרווה ארוך ורחב, את חתיכות הבד הכנסתי על הבטן בתוך המכנסיים והתחגרתי בחגורה בחוזקה, לבשתי את המעיל והלכנו לתחנת הרכבת לעזוב את ברסט ליטובסק.
הגענו לתחנה מצאנו שם מאות אנשים בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, והאשנב סגור. הרכבת צריכה להגיע תוך עשרים או שלושים דקות ומי ישיג כרטיס? לאלוקים הפתרונים. עשרות שוטרי נ.ק.וו.דה עם בלשים מסתובבים ובולשים עם שבע עיניים. אמרתי לחברי לנסיעה, נעקור את הרגליים מכאן.
היות שהכרתי את ברסט ליטובסק ידעתי שבערך קילומטר מהתחנה הראשית יש תחנת ביניים ושם הרכבת נעצרת לשניה וכך היה הגענו לשם התחנה היתה ריקה חוץ מפועלים שהסתובבו. קבלנו כרטיסים, והרכבת הגיעה, עלינו, לא ידעתי למה התישבתי ליד בית השימוש? חברי לנסיעה צחק עלי ועלה לאמצע הקרון. הרכבת רק זזה ועלה מפקד נ.ק.וו.דה. אני עושה עצמי ישן והוא לא מוצא מקום יותר נוח לשבת רק על ידי ... ואצלי או מתוך פחד או במקרה, החגורה השתחררה והחתיכות בד התחילו להשתחרר ולזוז!! ואני ישן...והמפקד נמאס לו כנראה לשבת על יד טמבל עצלן כמוני והוא קם והלך לרחרח הלאה ואני בקושי נכנסתי מהר לבית השימוש לפני שהבד ימצא.. את הרצפה. ושם הסתדרתי ויצאתי בחזרה, עזבתי את מקומי והלכתי לשבת באמצע הקרון ע"י החבר שלי שגם עבר בשלום.
המפקד היה כבר בקרונות אחרים ואנחנו הגענו בשלום הביתה, עם רווח בצד. אבל למזלי הרע, או הטוב, אבדתי את משרתי בקופורטיב. בדיוק בזמן שהייתנו בברסט ליטובסק ביקרה בקופורטיב וועדת ביקורת וקבעו שהצוות גדול מידי ואני הייתי הקרבן היחידי שפטרו אותי.
פספורט: מה עושים עכשיו? בלי פספורט (תעודת זהות) מעיירה קטנה, הבן אדם נדון לאבדון לא,לא, לאבדון אלא לעבודת פרך, ללא אפשרות לחיות. בעיירה היו עוד כמה יהודים כאלה. שמעתי שמועה: היות שבעיר המחוז פרוז'ני היתה טחנת קמח גדולה עם בית בד ומנסרה גדולה מאוד, והיות שעצים ברוסיה וגם בפולניה לא חסרים, ואף אחד לא חסך בזה, היתה הרבה עבודה והיו זקוקים להרבה עובדים (דרך אגב המפעל הגדול הזה היה שייך לפני המלחמה ליהודי שמו קרוצל) ומי שבא לשם לעבוד, התקבל בברכת ברוך הבא. וגם קיבל מיד תעודת זהות. התארגנו 4 איש כקבוצה והלכנו לשם מה לא עושים עבור תעודה?
כשהגענו מצאנו במשרד את הקומיסר, בן אדם יפה תואר נעים הליכות
" מה בקשתכם?"
אמרנו ש"באנו לחפש עבודה"
יפה, הוציא 4 טפסים-חוזים ומתחיל למלא. הלא על מחירים לא מתוכחים וגם לא שואלים...
הוא רוצה לרשום זמן של שנה, אמרתי: סליחה, תרשום בבקשה 6 חודשים - למה?
אני: פשוט אולי לא נהיה טובים, אולי באופן פיזי לא נוכל לבצע את העבודה למה להתחייב בלי נסיון?
הסתכל עלי ואמר: בסדר. רשם 6 חודשים, ואמר לנו לצאת למשמרת לילה. בשעה 8 בערב באנו לעבודה נתנו לנו קרונית והראו לנו איפה לקחת בולי עץ ולהעמיס אותם על הקרונית ולהביא אותם למקום די רחוק ושם להוריד אותם בסדר מסוים. העמסנו קרונית והתחלנו לדחוף הקרונית. רוח וקור כלבים, השלג עד הברכיים השינה סוגרת את העיניים והלב מתפלץ. והמוח:" שלימזל אידיוט" לאן נקלעת? ומה תעשה ואיך תיראה בליל שבת? התחלתי לבכות חרישית שהחברים לא ירגישו.
באותו יום אחרי הצהריים כבר מסרנו המלצות ותמונות למשרד. ושם אמרו לנו אחרי יומיים לבוא ולקבל את התעודות. החלטתי בליבי אני אמשיך עד קבלת התעודת זהות, אחלל שבת וחוץ מזה איך אחזיק מעמד 3 לילות..?
גמרנו את הלילה, צריכים ללכת לישון, מי מדבר על אוכל או שתיה ומקום להשכיב את "שק העצמות"? אנחנו הולכים למשרד, מביאים אותנו לחדר ריק עם חלונות פתוחים, באמצע החדר עמד שולחן גדול מכוסה שלג ואומרים לנו שכאן אפשר לשכב לישון...ברצון הייתי משכיב שם את החבר סטלין, את שמש העולם, אפילו מתחת לשולחן כדי שזה יגן עליו מהשלג...
אני הלכתי העירה לחפש בית קרוב להתחמם קצת, להתפלל שה' יעזור לי לצאת מהמלכודת הזו אבל עם פספורט! נכנסתי לקרוב וידיד טוב, התפללתי עם כוונה כזו שאף פעם לא התכוונתי, שתיתי כוס תה ויצאתי לרחוב, פגשתי בבת עיר חיה-רבקה היום היא בקנדה והיא שאלה אותי מה מעשי כאן? גיליתי לה את מר ליבי! והיא מספרת לי שהיא עובדת כמנהלת חשבונות במשרד של מסעדות איפה שהאכילו קרופניק עם לחם כמו טיט.
שוב פעם נדהמתי מאיפה היא לקחה ידע בהנהלת חשבונות, אבל איך היתה הסיסמא שלהם? אצלינו הכל תלמד...והיא הציעה לי סגנות אם אבוא למשרד שלה, שיהיה סגנות, העיקר לא לסחוב בולי עץ, לרעוב ולישון על שולחן מכוסה שלג. הכל טוב ויפה עד כאן? אך איך מקבלים חזרה את החוזה מבלי להכנס לבית סוהר?
אזרתי אומץ והלכתי לקומיסר. נכנסתי למשרד הרגשתי ממש כמו אחד שנכנס לכלוב אריות לנקות את הכלוב...
-בוקר טוב
-בוקר טוב!
ש: מה רצונך?
ת: חבר קומיסר יש לי בקשה.
-מה?
-אני באתי לבקש בחזרה את החוזה.
ש: מה כבר התעייפת?
- לא חבר קומיסר אגיד לך את האמת אם הייתי חושב אותך לא חכם, הייתי מספר לך שקר אבל היות שאני מעריך אותך כחכם ואיש נבון, החלטתי לדבר איתך רק אמת. והאמת היא שאני בכלל לא רוצה לעבוד, אני רוצה להרוויח, וברוסית לשון נופל על לשון.
וזה כל כך הרשים אותו. הוא הסתכל עלי ואני הוספתי, "אתה רואה כשלא היה לי מה לעשות הייתי מוכן לעבוד גם כאן, אבל אחרי שיצאתי לרחוב ומצאתי עבודה בהנהלת חשבונות, למה לבזבז את זמני על דבר שכל זשלוב (גוי פשוט) יכול לעשות?" הוא הוציא את החוזה ונתן לי ואני תוך שניה קרעתי אותו וזרקתי לסל ותפסתי ידיו עם שתי ידי ולחצתי לו את ידו בחיבה כזאת שאמא שלו לא לחצה אותו ככה ורצתי כמו חץ מקשת. החברה ראו אותי לאן אתה רץ? מה אגיד להם? לחפש אוכל...
באתי למשרד אצל חיה-רבקה נתנו לי שולחן וכסא והתחלתי: לבי שמח, וראשי עובד, איך מקבלים כבר את הפספורט? ולשבת להיות בבית בשבת... בגמר היומיים הלכתי וקבלתי את הפספורט ואני ישר למשרד, למנהלת חשבונות שלי מרת חיה רבקה ואני אליה, יקירתי תעשי לי טובה, תלכי למנהל שלנו ותגידי לו שאני לא שווה גרוש, אני שלימזל, שלא יודע לעבוד ובקיצור זה טעות! היא השתוממה: מה אתה לא רוצה לעבוד כאן? לא! למה? אני אחפש עד שאמצא מה שטוב לי. איך אומרים רצונו של אדם כבודו היא הלכה ועשתה כבקשתי ותוך שניות זה פעל, אני הייתי מפוטר בלי שום תשלום. תוך 3 שעות הייתי בבית. החברים שלי עבדו במנסרה 6 חודשים בזיעה ובדמעות, רק דבר אחד הם לא הבינו איך יצאתי מזה כל כך חלק?
[1] המשטרה החשאית
[2] Oblast
השלטון הבולשבקי:
השלטון הבולשבקי:
המאסרים התחילו והמשלוחים לסיביר גם התחילו. על כל דבר קטן שהופיע בחנויות הרשמיות מיד היה תור של מאות אנשים, מיד האנשים למדו לפחד אחד מהשני, וזה לא היה פחד שווא, מפני שכל הלשנה היתה מספיקה לחסל בן אדם או משפחה שלמה.
העיירות הקטנות נהפכו לסטטוס של כפרים ובכפר לא צריך תעודת זהות, ובלי תעודת זהות בן אדם לא יכול לזוז, הוא לא יכול לבוא לעיר אחרת ולהשאר ללון ואם אתה נמצא במקום קטן, הבן אדם נמצא במעקב תמידי תחת עין פקוחה ואם אתה לא עובד אז אתה טפיל.
התחילו לשלוח את האזרחים לעבודות כפיה ממש. למשל: החליטו לבצע תכנית פולנית ישנה. הפולנים תכננו לחבר את הדניפר עם הבוג דרך הנהר מוכביץ. הפולנים תכננו לעשות תוך עשר שנים ע"י אסירים בכדי לחסוך כסף.
הבולשביקים "אמרו" שהאוכלוסיה מכל הארץ אינה טובה יותר מאסירים ונתנו פקודה לכולם לצאת לעבודה. הכל נעשה על-פי אסיפות. פתאום קראו לאסיפה, כמעט כל יום בענין אחר. כמובן כל אחד מי שהיה יותר חשוד שהוא נגד המשטר, השתדל לשבת מה שיותר קרוב לבמה בכדי שיראו אותו שהוא משתתף ומוחא כפיים חזק, חזק, לאות הסכמה לכל מה שנאמר. וכמובן שכל נואם ונואם גמר עם "הלל" גדול על המנהיג הדגול, שמש העולם, "אבי האומות", החבר סטלין!! ובאסיפות האלה הודיעו שצריכים לצאת לעבודה וזה הספיק שיצאו...
או שצריכים לצאת ליערות לכרות עצים או שהטילו מס מסוים וכל זה תוך עשרים וארבע שעות וכמובן מי שבא לשלם באותו היום, כמה שעות מאוחר יותר, כבר היה חשד שהוא מתנגד, מפני שלא היה מן המהדרים והמקדימים, שלא שלם מרוב שמחה בבוקר השכם...
בגורלי נפלה הזכות לצאת לשלשה ימים לבנות התעלה בקוברין, שזה חמישים ק"מ מעיירתנו. לנסוע לשם ניתן היה רק ברכבת והרכבת הינה פרשה בפני עצמה. מי אומר שרכבת צריכה להגיע בזמן? ומי זה אומר שכשהיא מגיעה, היא צריכה לעצור ולתת לכל הנוסעים לעלות ? הרי זאת מלחמה, ונוסף לזה צריך ללמד "הבורגנים", האלו שחיו בארץ בורגנית ופשיסטית, קצת חינוך סוציאליסטי !!!
הגענו איך שהוא לקוברין וחיפשנו מקום ללון. היכן? מובן מאליו בכל בית שמוצא חן בעיניך. הלא הכל הוא "שלנו"... ובכל בית שנכנסת, מצאת קודם כל בעל בית מפוחד ומבוהל, כארנבת הבורחת מהצייד. כמובן שהוא שמח לראות יהודים באים, אבל הוא עמד ללא אונים מפני שהבית כבר היה תפוס ע"י עשרות גויים והסרחון היה בלתי נסבל.
העבודה נוהלה בשלוש משמרות, אלה יצאו ואלו חזרו., הרצפה היתה מכוסה עם קש וזה היה מקום המנוחה. ככה עברנו מבית לבית עד שמצאנו בית שהיה בו עוד מקום למשמרת שלישית. ככה יצא לנו לצאת לעבודה בשתיים בלילה.
לפני מקום העבודה, היתה "מסעדה" גדולה, אשר בכדי להכנס לשם היו צריכים מרפקים לא חלשים!! ושם יכולתי להשיג 1 ק"ג לחם, כמו טיט, וליטר תה ז"א מים צבועים. הכל כמובן בתשלום.
בהגיעי למקום העבודה ראינו תמונה בלתי נשכחת. אנשים, סוסים, ועגלות כחול הים ושלטים גדולים עם סיסמאות פטריוטיות. רק למלא המכסות ולעבור אותן. כל אלו שמלאו, כמובן ששמותיהם מופיעים שוב בלוחות מודעות גדולות בציון לשבח וההיפך מי שלא מילא המכסה שמותיהם מופיעים בלוח קלון!!!
היינו שישה יהודים מעיירתנו, עבדנו כולנו במקום אחד וחפרנו ברצינות והתמדה מפני שבאמת ובתמים רצינו למלא את המכסה, חמישה או שישה מטר מעוקב. בסוף המשמרת בא מנהל עבודה, מדד והתוצאה כמובן שלא מלאנו את המכסה ורחוק מזה...
תפסתי את הפרינציפ ועליתי על השקר הגדול ששרר במקום! ואמרתי לחברה חבל על המאמצים, את המכסה לא תמלאו בשום אופן. על כן היתה הצעתי ביום השני לעבודה לבוא למקום ולעמוד ולא לעבוד רק להעמיד פנים כאילו עובדים ואני הלכתי לעמוד בתור איפה שמוכרים וודקה (שם זה היה נקרא שמחלקים) מפני שהכסף לא קבע העיקר להשיג...בגמר המשמרת בא שוב המודד, מנהל העבודה לכשהתכופף למדוד, זרקתי על האדמה רבע ליטר וודקה, ותתפלאו מאוד לקרוא שבאותו היום "מלאנו" המכסה...
אחרי גמר שלשה ימי עבודה, חוזרים הביתה. אנחנו הולכים לקבל תשלום, אומרים לנו שיביאו לנו הכסף הביתה. הסכום שהייתי צריך לקבל לא כיסה את הוצאות הנסיעה. בהגיעי הביתה מצאתי הודעה שניה לצאת ל3 ימי עבודה. ראיתי בזה שיטה של התנכלות ושיעבוד רק בכדי לשבור ולדכא את האנשים. חיפשתי נימוק מתקבל על הדעת ומצאתי נימוק משפחתי לבקשת דחיה עם הבטחה לצאת בזמן אחר לעבודה לזמן ממושך, ולמזלי קבלתי את הדחיה. בינתיים הגיע שלם לשלם עבור ימי העבדוה ולתומי הלכתי לבקש כספי וקבלתי תשובה...שבכלל אינני מופיע ברשימה של העובדים...כך הלך לאיבוד רבע ליטר וודקה...
המאסרים התחילו והמשלוחים לסיביר גם התחילו. על כל דבר קטן שהופיע בחנויות הרשמיות מיד היה תור של מאות אנשים, מיד האנשים למדו לפחד אחד מהשני, וזה לא היה פחד שווא, מפני שכל הלשנה היתה מספיקה לחסל בן אדם או משפחה שלמה.
העיירות הקטנות נהפכו לסטטוס של כפרים ובכפר לא צריך תעודת זהות, ובלי תעודת זהות בן אדם לא יכול לזוז, הוא לא יכול לבוא לעיר אחרת ולהשאר ללון ואם אתה נמצא במקום קטן, הבן אדם נמצא במעקב תמידי תחת עין פקוחה ואם אתה לא עובד אז אתה טפיל.
התחילו לשלוח את האזרחים לעבודות כפיה ממש. למשל: החליטו לבצע תכנית פולנית ישנה. הפולנים תכננו לחבר את הדניפר עם הבוג דרך הנהר מוכביץ. הפולנים תכננו לעשות תוך עשר שנים ע"י אסירים בכדי לחסוך כסף.
הבולשביקים "אמרו" שהאוכלוסיה מכל הארץ אינה טובה יותר מאסירים ונתנו פקודה לכולם לצאת לעבודה. הכל נעשה על-פי אסיפות. פתאום קראו לאסיפה, כמעט כל יום בענין אחר. כמובן כל אחד מי שהיה יותר חשוד שהוא נגד המשטר, השתדל לשבת מה שיותר קרוב לבמה בכדי שיראו אותו שהוא משתתף ומוחא כפיים חזק, חזק, לאות הסכמה לכל מה שנאמר. וכמובן שכל נואם ונואם גמר עם "הלל" גדול על המנהיג הדגול, שמש העולם, "אבי האומות", החבר סטלין!! ובאסיפות האלה הודיעו שצריכים לצאת לעבודה וזה הספיק שיצאו...
או שצריכים לצאת ליערות לכרות עצים או שהטילו מס מסוים וכל זה תוך עשרים וארבע שעות וכמובן מי שבא לשלם באותו היום, כמה שעות מאוחר יותר, כבר היה חשד שהוא מתנגד, מפני שלא היה מן המהדרים והמקדימים, שלא שלם מרוב שמחה בבוקר השכם...
בגורלי נפלה הזכות לצאת לשלשה ימים לבנות התעלה בקוברין, שזה חמישים ק"מ מעיירתנו. לנסוע לשם ניתן היה רק ברכבת והרכבת הינה פרשה בפני עצמה. מי אומר שרכבת צריכה להגיע בזמן? ומי זה אומר שכשהיא מגיעה, היא צריכה לעצור ולתת לכל הנוסעים לעלות ? הרי זאת מלחמה, ונוסף לזה צריך ללמד "הבורגנים", האלו שחיו בארץ בורגנית ופשיסטית, קצת חינוך סוציאליסטי !!!
הגענו איך שהוא לקוברין וחיפשנו מקום ללון. היכן? מובן מאליו בכל בית שמוצא חן בעיניך. הלא הכל הוא "שלנו"... ובכל בית שנכנסת, מצאת קודם כל בעל בית מפוחד ומבוהל, כארנבת הבורחת מהצייד. כמובן שהוא שמח לראות יהודים באים, אבל הוא עמד ללא אונים מפני שהבית כבר היה תפוס ע"י עשרות גויים והסרחון היה בלתי נסבל.
העבודה נוהלה בשלוש משמרות, אלה יצאו ואלו חזרו., הרצפה היתה מכוסה עם קש וזה היה מקום המנוחה. ככה עברנו מבית לבית עד שמצאנו בית שהיה בו עוד מקום למשמרת שלישית. ככה יצא לנו לצאת לעבודה בשתיים בלילה.
לפני מקום העבודה, היתה "מסעדה" גדולה, אשר בכדי להכנס לשם היו צריכים מרפקים לא חלשים!! ושם יכולתי להשיג 1 ק"ג לחם, כמו טיט, וליטר תה ז"א מים צבועים. הכל כמובן בתשלום.
בהגיעי למקום העבודה ראינו תמונה בלתי נשכחת. אנשים, סוסים, ועגלות כחול הים ושלטים גדולים עם סיסמאות פטריוטיות. רק למלא המכסות ולעבור אותן. כל אלו שמלאו, כמובן ששמותיהם מופיעים שוב בלוחות מודעות גדולות בציון לשבח וההיפך מי שלא מילא המכסה שמותיהם מופיעים בלוח קלון!!!
היינו שישה יהודים מעיירתנו, עבדנו כולנו במקום אחד וחפרנו ברצינות והתמדה מפני שבאמת ובתמים רצינו למלא את המכסה, חמישה או שישה מטר מעוקב. בסוף המשמרת בא מנהל עבודה, מדד והתוצאה כמובן שלא מלאנו את המכסה ורחוק מזה...
תפסתי את הפרינציפ ועליתי על השקר הגדול ששרר במקום! ואמרתי לחברה חבל על המאמצים, את המכסה לא תמלאו בשום אופן. על כן היתה הצעתי ביום השני לעבודה לבוא למקום ולעמוד ולא לעבוד רק להעמיד פנים כאילו עובדים ואני הלכתי לעמוד בתור איפה שמוכרים וודקה (שם זה היה נקרא שמחלקים) מפני שהכסף לא קבע העיקר להשיג...בגמר המשמרת בא שוב המודד, מנהל העבודה לכשהתכופף למדוד, זרקתי על האדמה רבע ליטר וודקה, ותתפלאו מאוד לקרוא שבאותו היום "מלאנו" המכסה...
אחרי גמר שלשה ימי עבודה, חוזרים הביתה. אנחנו הולכים לקבל תשלום, אומרים לנו שיביאו לנו הכסף הביתה. הסכום שהייתי צריך לקבל לא כיסה את הוצאות הנסיעה. בהגיעי הביתה מצאתי הודעה שניה לצאת ל3 ימי עבודה. ראיתי בזה שיטה של התנכלות ושיעבוד רק בכדי לשבור ולדכא את האנשים. חיפשתי נימוק מתקבל על הדעת ומצאתי נימוק משפחתי לבקשת דחיה עם הבטחה לצאת בזמן אחר לעבודה לזמן ממושך, ולמזלי קבלתי את הדחיה. בינתיים הגיע שלם לשלם עבור ימי העבדוה ולתומי הלכתי לבקש כספי וקבלתי תשובה...שבכלל אינני מופיע ברשימה של העובדים...כך הלך לאיבוד רבע ליטר וודקה...
שקם רוסי
שקם רוסי:
חזרתי הביתה אך את הפספורט אי אפשר לאכול, אף על פי שאוכל עוד לא היה חסר לי ב"ה, אבל לעבוד צריכים. שמעתי שחמישה ק"מ מהעיירה היתה חווה שהכרתי טוב מאוד ושם היה גדוד חיילים ולהם היה שק"ם. המנהל שם יהודי, שרוצה להשתחרר מזה, ואני חושב איך מקבלים את זה? הלכתי להתייעץ עם ידידה והיא אמרה לי שאני אוכל לקבל את זה, אם אקבל המלצה מאיזשהו קצין מהצבא. איפה לוקחים קצין?
אני עומד ככה ברחוב והקצין הראשון שפגשתי, נגשתי אליו עם בקשה, מה הבקשה? הסברתי לו שם מחפשים בן אדם מתאים ואני מחפש עבודה ואני צריך רק המלצה והוא מבלי לדבר מילה הוציא נייר ועפרון מהתרמיל. שאל לשמי וכתב המלצה חמה מאוד, ואני ישר מבלי להודיע בבית, לחווה ברגל. מצאתי את הקפיטן הנכון הגשתי לו את ההמלצה והוא הסתכל עלי ושאל אותי מה עשיתי לפני המלחמה. "או הו איזה עסק גדול ניהלתי". "אם ככה אתה מתאים לנו" והוא נתן לי המלצה למשרד הראשי בקרטוז ברוזה. הלכתי עוד 13 ק"מ ישר משם לקרטוז ברוזה, הגעתי לשם ומצאתי שם יהודיה מבלוצני (זאת היתה עיירה קטנה עם תחנת רכבת גדולה וידועה).
המנהל הקודם של השקם היה בן עיר שלה שכל כך רצה לברוח משם אבל לא רצו לשחרר אותו, עד שלא ימצאו אחר במקומו. היא שמחה לראות אותי נתנה לי דף ניר עם עט ואמרה לי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, עשיתי את זה. אמרה לי לבוא מחר בשעה שבע בבוקר וימסרו לי את השקם. אני ברגל בחזרה הביתה, שוב פעם 18 ק"מ, מאושר ככל המאושרים, באתי הביתה עם הבשורה שקבלתי עבודה.
בבוקר השקם אני לקבקי[1], זה השם של החווה. שם מצאתי כבר את האשה ואת הקפיטן והמנהל ספרו ומסרו לי נגד חתימתי את הסחורה והמפתחות. דפקו אותי במחירים, ראיתי את זה ושתקתי. היא רצתה להציל את הקודם מהפסדים. ראיתי מה שנעשה במקום והבינותי למה הוא לא הצליח. קודם כל זה היה בעלית-גג עם סולם רקוב, שנית הגג דלף, שלישית הוא הביא סחורה שלא יכול היה למכור ועד שלא מכר לא יכול היה לקבל סחורה אחרת. זה היה מין חד גדיא. אמרתי לקפיטן, "אתה רוצה שק"ם או שובך של יונים בלי סחורה". אמר: "בטח שאני רוצה שקם". "אז תן לי מקום אחר", הלך איתי, בחרנו חדר יפה. מיד סיידו אותו הכניסו אצטבאות והעברתי את הסחורה.
מה היה שם: ארגז גדול עם טבק טוב שהרוסים לא אוהבים. הם אוהבים קורישקעס - כשמורידים את העלים נשארים הגזעים של הטבק את זה מיבשים וחותכים דק עוטפים בנייר עיתון ומעשנים ואז העשן הולך כמו מארובה. על סרטן הם לא ידעו אז, ובמילא לא פחדו. אבל לא טבק טוב ועדין. זה טוב בשביל העיר, איפה שבמקום חמישה רובל מקבלים חמישה עשר רובל ושמחים לקבל את זה. בקיצור הארגז הלך להיכן שזקוקים לו.
כמו כן היו שם 2 ארגזים עם כפתורים פשוטים שבפשוטים. בשביל מה צריכים אותם חיילים? כפתורים צריכים חייטים, הם מתים לקבל את זה אבל לא יודעים מאיפה. אני סיפקתי להם במחיר זול פי שלוש השקם לא הפסיד וגם אני לא...והחייטים מאושרים!
נשארו לי עוד 2 ארגזים עם איזה 50 ק"ג שומן חזיר מה עושים עם זה? הלכתי לקפיטן וביקשתי ממנו עגלה או אוטו משא להביא לחם, נתן לי עגלה נסענו לבלוצני שם הייתה מאפיה גדולה ובקשתי מאה לחמים. הם השתוממו מה אצליכם היו לוקחים פעם ביומיים עשרה לחמים ואתה רוצה מאה? אני: כששם ישב אידיוט והכריח נשי הקצינים לכתת רגלים למלץ, לחפש קילו לחם אז אתם רוצים שגם אני אעשה ככה?...
הם נתנו מאה ככרות לחם, לחיילים היה אסור למכור דברי אוכל אבל אני הייתי חייב להפטר מהשומן. הכנסתי חייל אחד ואמרתי לו בסוד, ושישמור גם סוד אם הוא רוצה חצי לחם וחצי קילו שומן אתן, אבל שלא יספר לאף אחד, הוא חשב שאני צוחק עליו, לא האמין למשמע אוזניו. נתתי לו והוא בשמחה, רץ למחלקה שלו. אני רואה עוד אחד מופיע עם תחנונים בעיניים. תוך חצי שעה, לא לחם ולא שומן ואני עם ערימת כסף. אני לקפיטן: תן עגלה לנסוע לפרוזני להביא סחורה ושם היה מחסן שאפשר היה לחיות על ידו... הוא נתן לי עגלה עם זוג סוסים ועם ליווי קצין.
באנו לשם, חביבי, קח מה שהלב רוצה. איפה רואים את זה? עבור אזרחים, חס וחלילה. העמסתי עגלה, חתמתי, אנחנו נוסעים דרך מלץ מפני שלמעלה שמתי מה שטוב להוריד בבית למחיה...ולקצין אני מספר שבבית מחכה לנו בקבוק שמשמח את הלב וגם משהו טוב ללעוס. עצרנו על יד הבית הורדתי מה שצריך, לקצין כוס וודקה ראויה לברכה עם כבד מטוגן. והארטיקל הזה עובד בחפירות יותר טוב מטרקטור, וזה טוב לכל מטרה, רק בריאות...
באנו למקום השקם, רק פרקתי את הסחורה נשי הקצינים ראו את המקום ואת הסחורה והן התנפלו כמו זבובים וקנו הכל מה שראו, וגם אני קניתי חצי לי וחצי להן.
אחרי יומיים שק עם כסף ונוסע עוד פעם לקרטוז ברוזה ופעם לפרוזני והם רק התפלאו מה הולך כאן? אף פעם לא מכרו שום דבר בקבקי והיום הולך הכל, תשובה:
אז היה אידיוט והיום יש מנהל!! נשארה לי עוד "ירושה" 2 ארגזים מי קולון אחרי הגילוח וזה עשוי מספירט מורעל והרוסים היו שותים את זה. היה יום ראשון: קראתי לחייל וגיליתי לו סוד: שיש לי מי קולון. והוא: אפשר לקבל 2 בקבוקים? לא, רק אחד אבל לא לספר!! הלא מה יש לספר עבד נהדר, רק בריאות...
התחילו לרוץ אחד אחד אחרי השני ותוך שעה לא נשאר לי אף בקבוק...
הלכתי הביתה. ביום שני בבוקר ואני עוד לא מגיע לחנות, כבר מספר לי חייל שבמרתף שוכבים ארבעה חיילים אסורים מפני שהשתכרו עם מי קולון. חשבתי בליבי בשורת איוב - חס ושלום. עוד לא פתחתי את הדלת כבר בא הקפיטן פוליטרוק הוא הבוס של כולם, כולם רועדים ממנו,
- בוקר טוב,
- בוקר טוב
ש: תגיד לי מכרת אתמול הרבה מי קולון
ואני בבטחון מוחלט "כן! חבר פוליטרוק קפיטן!"
ש: כמה אולי 5 או 6 בקבוקים,
ש: זה הרבה? בטח זה הרבה, מפני שעוברים ימים ואני לא מוכר אף בקבוק.
ואני שואל: חבר קפיטרוק קרה משהו?
והוא: לא שום דבר והולך.
הוא חשב שאני אכחיש, מה שהייתי עושה אם לא הייתי יודע על האסירים. האינפורמציה הצילה אותי. הקפיטן ידע שאני משקר אבל הוא לא ידע שאני יודע שגם הוא משקר..
[1] Kabaki
חזרתי הביתה אך את הפספורט אי אפשר לאכול, אף על פי שאוכל עוד לא היה חסר לי ב"ה, אבל לעבוד צריכים. שמעתי שחמישה ק"מ מהעיירה היתה חווה שהכרתי טוב מאוד ושם היה גדוד חיילים ולהם היה שק"ם. המנהל שם יהודי, שרוצה להשתחרר מזה, ואני חושב איך מקבלים את זה? הלכתי להתייעץ עם ידידה והיא אמרה לי שאני אוכל לקבל את זה, אם אקבל המלצה מאיזשהו קצין מהצבא. איפה לוקחים קצין?
אני עומד ככה ברחוב והקצין הראשון שפגשתי, נגשתי אליו עם בקשה, מה הבקשה? הסברתי לו שם מחפשים בן אדם מתאים ואני מחפש עבודה ואני צריך רק המלצה והוא מבלי לדבר מילה הוציא נייר ועפרון מהתרמיל. שאל לשמי וכתב המלצה חמה מאוד, ואני ישר מבלי להודיע בבית, לחווה ברגל. מצאתי את הקפיטן הנכון הגשתי לו את ההמלצה והוא הסתכל עלי ושאל אותי מה עשיתי לפני המלחמה. "או הו איזה עסק גדול ניהלתי". "אם ככה אתה מתאים לנו" והוא נתן לי המלצה למשרד הראשי בקרטוז ברוזה. הלכתי עוד 13 ק"מ ישר משם לקרטוז ברוזה, הגעתי לשם ומצאתי שם יהודיה מבלוצני (זאת היתה עיירה קטנה עם תחנת רכבת גדולה וידועה).
המנהל הקודם של השקם היה בן עיר שלה שכל כך רצה לברוח משם אבל לא רצו לשחרר אותו, עד שלא ימצאו אחר במקומו. היא שמחה לראות אותי נתנה לי דף ניר עם עט ואמרה לי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, עשיתי את זה. אמרה לי לבוא מחר בשעה שבע בבוקר וימסרו לי את השקם. אני ברגל בחזרה הביתה, שוב פעם 18 ק"מ, מאושר ככל המאושרים, באתי הביתה עם הבשורה שקבלתי עבודה.
בבוקר השקם אני לקבקי[1], זה השם של החווה. שם מצאתי כבר את האשה ואת הקפיטן והמנהל ספרו ומסרו לי נגד חתימתי את הסחורה והמפתחות. דפקו אותי במחירים, ראיתי את זה ושתקתי. היא רצתה להציל את הקודם מהפסדים. ראיתי מה שנעשה במקום והבינותי למה הוא לא הצליח. קודם כל זה היה בעלית-גג עם סולם רקוב, שנית הגג דלף, שלישית הוא הביא סחורה שלא יכול היה למכור ועד שלא מכר לא יכול היה לקבל סחורה אחרת. זה היה מין חד גדיא. אמרתי לקפיטן, "אתה רוצה שק"ם או שובך של יונים בלי סחורה". אמר: "בטח שאני רוצה שקם". "אז תן לי מקום אחר", הלך איתי, בחרנו חדר יפה. מיד סיידו אותו הכניסו אצטבאות והעברתי את הסחורה.
מה היה שם: ארגז גדול עם טבק טוב שהרוסים לא אוהבים. הם אוהבים קורישקעס - כשמורידים את העלים נשארים הגזעים של הטבק את זה מיבשים וחותכים דק עוטפים בנייר עיתון ומעשנים ואז העשן הולך כמו מארובה. על סרטן הם לא ידעו אז, ובמילא לא פחדו. אבל לא טבק טוב ועדין. זה טוב בשביל העיר, איפה שבמקום חמישה רובל מקבלים חמישה עשר רובל ושמחים לקבל את זה. בקיצור הארגז הלך להיכן שזקוקים לו.
כמו כן היו שם 2 ארגזים עם כפתורים פשוטים שבפשוטים. בשביל מה צריכים אותם חיילים? כפתורים צריכים חייטים, הם מתים לקבל את זה אבל לא יודעים מאיפה. אני סיפקתי להם במחיר זול פי שלוש השקם לא הפסיד וגם אני לא...והחייטים מאושרים!
נשארו לי עוד 2 ארגזים עם איזה 50 ק"ג שומן חזיר מה עושים עם זה? הלכתי לקפיטן וביקשתי ממנו עגלה או אוטו משא להביא לחם, נתן לי עגלה נסענו לבלוצני שם הייתה מאפיה גדולה ובקשתי מאה לחמים. הם השתוממו מה אצליכם היו לוקחים פעם ביומיים עשרה לחמים ואתה רוצה מאה? אני: כששם ישב אידיוט והכריח נשי הקצינים לכתת רגלים למלץ, לחפש קילו לחם אז אתם רוצים שגם אני אעשה ככה?...
הם נתנו מאה ככרות לחם, לחיילים היה אסור למכור דברי אוכל אבל אני הייתי חייב להפטר מהשומן. הכנסתי חייל אחד ואמרתי לו בסוד, ושישמור גם סוד אם הוא רוצה חצי לחם וחצי קילו שומן אתן, אבל שלא יספר לאף אחד, הוא חשב שאני צוחק עליו, לא האמין למשמע אוזניו. נתתי לו והוא בשמחה, רץ למחלקה שלו. אני רואה עוד אחד מופיע עם תחנונים בעיניים. תוך חצי שעה, לא לחם ולא שומן ואני עם ערימת כסף. אני לקפיטן: תן עגלה לנסוע לפרוזני להביא סחורה ושם היה מחסן שאפשר היה לחיות על ידו... הוא נתן לי עגלה עם זוג סוסים ועם ליווי קצין.
באנו לשם, חביבי, קח מה שהלב רוצה. איפה רואים את זה? עבור אזרחים, חס וחלילה. העמסתי עגלה, חתמתי, אנחנו נוסעים דרך מלץ מפני שלמעלה שמתי מה שטוב להוריד בבית למחיה...ולקצין אני מספר שבבית מחכה לנו בקבוק שמשמח את הלב וגם משהו טוב ללעוס. עצרנו על יד הבית הורדתי מה שצריך, לקצין כוס וודקה ראויה לברכה עם כבד מטוגן. והארטיקל הזה עובד בחפירות יותר טוב מטרקטור, וזה טוב לכל מטרה, רק בריאות...
באנו למקום השקם, רק פרקתי את הסחורה נשי הקצינים ראו את המקום ואת הסחורה והן התנפלו כמו זבובים וקנו הכל מה שראו, וגם אני קניתי חצי לי וחצי להן.
אחרי יומיים שק עם כסף ונוסע עוד פעם לקרטוז ברוזה ופעם לפרוזני והם רק התפלאו מה הולך כאן? אף פעם לא מכרו שום דבר בקבקי והיום הולך הכל, תשובה:
אז היה אידיוט והיום יש מנהל!! נשארה לי עוד "ירושה" 2 ארגזים מי קולון אחרי הגילוח וזה עשוי מספירט מורעל והרוסים היו שותים את זה. היה יום ראשון: קראתי לחייל וגיליתי לו סוד: שיש לי מי קולון. והוא: אפשר לקבל 2 בקבוקים? לא, רק אחד אבל לא לספר!! הלא מה יש לספר עבד נהדר, רק בריאות...
התחילו לרוץ אחד אחד אחרי השני ותוך שעה לא נשאר לי אף בקבוק...
הלכתי הביתה. ביום שני בבוקר ואני עוד לא מגיע לחנות, כבר מספר לי חייל שבמרתף שוכבים ארבעה חיילים אסורים מפני שהשתכרו עם מי קולון. חשבתי בליבי בשורת איוב - חס ושלום. עוד לא פתחתי את הדלת כבר בא הקפיטן פוליטרוק הוא הבוס של כולם, כולם רועדים ממנו,
- בוקר טוב,
- בוקר טוב
ש: תגיד לי מכרת אתמול הרבה מי קולון
ואני בבטחון מוחלט "כן! חבר פוליטרוק קפיטן!"
ש: כמה אולי 5 או 6 בקבוקים,
ש: זה הרבה? בטח זה הרבה, מפני שעוברים ימים ואני לא מוכר אף בקבוק.
ואני שואל: חבר קפיטרוק קרה משהו?
והוא: לא שום דבר והולך.
הוא חשב שאני אכחיש, מה שהייתי עושה אם לא הייתי יודע על האסירים. האינפורמציה הצילה אותי. הקפיטן ידע שאני משקר אבל הוא לא ידע שאני יודע שגם הוא משקר..
[1] Kabaki
הפלישה הגרמנית לרוסיה
הפלישה לרוסיה[1]:
ניהלתי את השק"ם עד יום פרוץ המלחמה בין גרמניה והרוסים ביום 21 ביוני 1941 . באותו היום בבוקר השכם, נכנסה חמותי, עוד ישנתי והיא הודיעה שפרצה מלחמה, אמרתי לא יכול להיות! והיא הוסיפה כבר נפלו פצצות על פסי הרכבת ע"י מלץ. שכחתי להוסיף זה היה יום ראשון של השבוע.
יומיים לפני זה, ביום שישי 19 ביוני 1941 לפנות בוקר, אסרו במלץ 2 משפחות. שכן מולי, גוי ווסיל אבגוסטינוביץ גוי מאוד פיקח, היה סוחר חזירים ומייצר כל מיני נקניקים. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שבעת ילדיהם שלחו עם הרכבת לכיוון סיביר.המשפחה השניה יהודית, שמואל רוזנבאום. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שלושת בניו הקטנים שלחו לסיביריה. איזה יום עצוב.
אני קמתי מהר והלכתי לעבודה, באתי לשם רציתי לדעת מה נשמע בעיר, בקשתי עגלה ונסעתי לקרטוז ברוזה שם פגשתי את האשה מבלוצני והיא ספרה לי בלחש מה נעשה בתחנת הרכבת. שתי רכבות משא הקרונות גדושות כמו דגים מלוחים בחבית, נשים וטף וגם גברים. היה לי המון כסף. מסרתי לקופה וחזרתי הביתה עם פחד בלב מה יקרה לי מחר? הייתי שבור כולי כל היום.
ביום ראשון 21 ביוני פרצה המלחמה. רצתי לעבודה להיות בין הצבא ולראות ואולי גם לשמוע מה קורה? בדרך כבר ראינו אווירונים גרמניים, אבל עוד לא היינו בטוחים. אמרתי ראינו, הלכתי עם עוד יהודי, צבע שעבד אצל הצבא. הגענו למקום העבודה ראינו החיילים הולכים כרגיל למטבח לאכול ארוחת בוקר וחשבנו הכל שקר. לא לקח חמישה רגעים ונשמעה אזעקה והחיילים התחילו לרוץ כמטורפים, וכבר כל המכוניות יצאו עם אורות כחולים והאישור על פרוץ המלחמה בא !!
לחנות אצלי נכנס יהודי, סמל פוליטרוק שתמיד דיבר כאתאיסט, עכשיו נכנס ממש שחור מרוב צער ופחד ואמר אלי רק אלוקים יכול להציל אותנו. וסיפר לי על הנאום של היטלר ימח שמו, על השנאה הלוהטת נגד היהודים והקומוניסטים. על שאלתי איפה חזית, התשובה היתה אין חזית ואנחנו לא יודעים לאן ללכת, הכל מבולבל ואין קשר. בינתיים הם יצאו ליער קרוב לחווה. הצטערתי על הכסף שמסרתי ביום שישי...
בשעה שלוש סגרתי את החנות. לקחתי קצת מזון ואת הכסף של הפדיון מאותו היום ועוד כמה דברים ויצאתי הביתה וחשבתי: מחר בבוקר אחליט מה לעשות. רבות מחשבות בלב איש... בדיוק פגשתי יהודי שכן עם עגלה אבל לא חזרתי איתו לחנות... בגלל זהירות מהפתעות. כל הלילה היתה תנועת צבא, באמצע הלילה נכנס קצין שהיה חייב לי כסף ונתן לי מפתחות ביתו לקחת הכל בשבילי בעבור החוב! על שאלתי איפה החזית תשובה: אין חזית. הגרמנים קרובים מאוד!!!
לא ישנו כל הלילה, בבוקר השכם עוד הלכתי לראות מה עם החנות. הדרך כבר היתה מסוכנת הגעתי לשם, הכל היה כבר הרוס ושדוד על ידי הגויים שבסביבה. עוד נגשתי לבית הקצין, גם שם כבר לא היו אפילו החלונות ולא הדלתות והכל שדוד, חזרתי הביתה והאימה והפחד התחילו, הגרמנים כבר בפרוז'ני, בתי הסוהר נפרצו וכל האסירים חזרו הביתה, בתוכם גם השכן שלי וגם היהודים אבל לא המשפחות.
אף על פי שרציתי לסיים פרשת הרוסים נזכרתי בעוד כמה תמונות שרצוי לספר והלא התנתי בהתחלה שזה לא יהיה בצורה כרונולוגית. על כן אני מרשה לעצמי לחזור אחורנית.
כשהרוסים נכנסו אלינו, הדבר הראשון הם התחילו להתנקם ולבער את אלו שפעם התנגדו או היו חשודים, שהתנגדו לקומוניזם או היו חשודים שעזרו למשטרה לאסור קומוניסטים. בפולניה, הקומוניזם היה מחוץ לחוק, ומי שנתפש בפעילות העונשים היו כבדים מאוד. עכשיו הגיע הזמן להתנקם בהם. בעיירתנו היה שוטר פולני זקן די הרבה זמן לפני המלחמה היה כבר בפנסיה, אנטישמי די גדול בלי עין הרע, אני זוכר שהיה מתלבש בפרווה של עורות כבשים כמו כל הגויים והיה מסית נגד יהודים וחשדו בו שבינתיים הוא שומע גם סיפורים על קומוניסטים, ואת הידיעות היה מביא לאוזניים קשובות. ביום ראשון של סוכות בערך תשעה ימים אחרי בואם של הרוסים אסרו אותו והוליכו אותו לפרוז'ני, כאילו למשפט, בדרך היה יער. הכניסו אותו ליער ושם שברו לו את הידיים, ואת הרגליים וחתכו ממנו איברים והשאירו אותו ביער. ילדים לא היו לו אשתו נסעה עם עגלה והביאה אותו לקבורה.
נסעתי יום אחד לפרוז'ני ראיתי תמונה: כמה אזרחים תפסו שוטר והוליכו אותו.
פתאום התנפלו עליו אנשים. כמובן לא יהודים,. מכל הצדדים כמו זבובים, מבלי לדעת מאיפה הגיעו, עם חרבות וסכינים והתחילו לחתוך ממנו פסים פסים לכל אורך הגוף, חתיכות כבר היו על האדמה והוא עוד עמד על הרגליים עד שנפל והיה לערימת חתיכות...טוב אפסיק לעת עתה . ואתחיל עם הזמן המר והנמהר ביותר, ויהי חושך על פני כל הארץ, איפה שרק גרו יהודים.
[1] מבצע ברברוסה
ניהלתי את השק"ם עד יום פרוץ המלחמה בין גרמניה והרוסים ביום 21 ביוני 1941 . באותו היום בבוקר השכם, נכנסה חמותי, עוד ישנתי והיא הודיעה שפרצה מלחמה, אמרתי לא יכול להיות! והיא הוסיפה כבר נפלו פצצות על פסי הרכבת ע"י מלץ. שכחתי להוסיף זה היה יום ראשון של השבוע.
יומיים לפני זה, ביום שישי 19 ביוני 1941 לפנות בוקר, אסרו במלץ 2 משפחות. שכן מולי, גוי ווסיל אבגוסטינוביץ גוי מאוד פיקח, היה סוחר חזירים ומייצר כל מיני נקניקים. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שבעת ילדיהם שלחו עם הרכבת לכיוון סיביר.המשפחה השניה יהודית, שמואל רוזנבאום. אותו לקחו לבית הסוהר ואת אשתו עם שלושת בניו הקטנים שלחו לסיביריה. איזה יום עצוב.
אני קמתי מהר והלכתי לעבודה, באתי לשם רציתי לדעת מה נשמע בעיר, בקשתי עגלה ונסעתי לקרטוז ברוזה שם פגשתי את האשה מבלוצני והיא ספרה לי בלחש מה נעשה בתחנת הרכבת. שתי רכבות משא הקרונות גדושות כמו דגים מלוחים בחבית, נשים וטף וגם גברים. היה לי המון כסף. מסרתי לקופה וחזרתי הביתה עם פחד בלב מה יקרה לי מחר? הייתי שבור כולי כל היום.
ביום ראשון 21 ביוני פרצה המלחמה. רצתי לעבודה להיות בין הצבא ולראות ואולי גם לשמוע מה קורה? בדרך כבר ראינו אווירונים גרמניים, אבל עוד לא היינו בטוחים. אמרתי ראינו, הלכתי עם עוד יהודי, צבע שעבד אצל הצבא. הגענו למקום העבודה ראינו החיילים הולכים כרגיל למטבח לאכול ארוחת בוקר וחשבנו הכל שקר. לא לקח חמישה רגעים ונשמעה אזעקה והחיילים התחילו לרוץ כמטורפים, וכבר כל המכוניות יצאו עם אורות כחולים והאישור על פרוץ המלחמה בא !!
לחנות אצלי נכנס יהודי, סמל פוליטרוק שתמיד דיבר כאתאיסט, עכשיו נכנס ממש שחור מרוב צער ופחד ואמר אלי רק אלוקים יכול להציל אותנו. וסיפר לי על הנאום של היטלר ימח שמו, על השנאה הלוהטת נגד היהודים והקומוניסטים. על שאלתי איפה חזית, התשובה היתה אין חזית ואנחנו לא יודעים לאן ללכת, הכל מבולבל ואין קשר. בינתיים הם יצאו ליער קרוב לחווה. הצטערתי על הכסף שמסרתי ביום שישי...
בשעה שלוש סגרתי את החנות. לקחתי קצת מזון ואת הכסף של הפדיון מאותו היום ועוד כמה דברים ויצאתי הביתה וחשבתי: מחר בבוקר אחליט מה לעשות. רבות מחשבות בלב איש... בדיוק פגשתי יהודי שכן עם עגלה אבל לא חזרתי איתו לחנות... בגלל זהירות מהפתעות. כל הלילה היתה תנועת צבא, באמצע הלילה נכנס קצין שהיה חייב לי כסף ונתן לי מפתחות ביתו לקחת הכל בשבילי בעבור החוב! על שאלתי איפה החזית תשובה: אין חזית. הגרמנים קרובים מאוד!!!
לא ישנו כל הלילה, בבוקר השכם עוד הלכתי לראות מה עם החנות. הדרך כבר היתה מסוכנת הגעתי לשם, הכל היה כבר הרוס ושדוד על ידי הגויים שבסביבה. עוד נגשתי לבית הקצין, גם שם כבר לא היו אפילו החלונות ולא הדלתות והכל שדוד, חזרתי הביתה והאימה והפחד התחילו, הגרמנים כבר בפרוז'ני, בתי הסוהר נפרצו וכל האסירים חזרו הביתה, בתוכם גם השכן שלי וגם היהודים אבל לא המשפחות.
אף על פי שרציתי לסיים פרשת הרוסים נזכרתי בעוד כמה תמונות שרצוי לספר והלא התנתי בהתחלה שזה לא יהיה בצורה כרונולוגית. על כן אני מרשה לעצמי לחזור אחורנית.
כשהרוסים נכנסו אלינו, הדבר הראשון הם התחילו להתנקם ולבער את אלו שפעם התנגדו או היו חשודים, שהתנגדו לקומוניזם או היו חשודים שעזרו למשטרה לאסור קומוניסטים. בפולניה, הקומוניזם היה מחוץ לחוק, ומי שנתפש בפעילות העונשים היו כבדים מאוד. עכשיו הגיע הזמן להתנקם בהם. בעיירתנו היה שוטר פולני זקן די הרבה זמן לפני המלחמה היה כבר בפנסיה, אנטישמי די גדול בלי עין הרע, אני זוכר שהיה מתלבש בפרווה של עורות כבשים כמו כל הגויים והיה מסית נגד יהודים וחשדו בו שבינתיים הוא שומע גם סיפורים על קומוניסטים, ואת הידיעות היה מביא לאוזניים קשובות. ביום ראשון של סוכות בערך תשעה ימים אחרי בואם של הרוסים אסרו אותו והוליכו אותו לפרוז'ני, כאילו למשפט, בדרך היה יער. הכניסו אותו ליער ושם שברו לו את הידיים, ואת הרגליים וחתכו ממנו איברים והשאירו אותו ביער. ילדים לא היו לו אשתו נסעה עם עגלה והביאה אותו לקבורה.
נסעתי יום אחד לפרוז'ני ראיתי תמונה: כמה אזרחים תפסו שוטר והוליכו אותו.
פתאום התנפלו עליו אנשים. כמובן לא יהודים,. מכל הצדדים כמו זבובים, מבלי לדעת מאיפה הגיעו, עם חרבות וסכינים והתחילו לחתוך ממנו פסים פסים לכל אורך הגוף, חתיכות כבר היו על האדמה והוא עוד עמד על הרגליים עד שנפל והיה לערימת חתיכות...טוב אפסיק לעת עתה . ואתחיל עם הזמן המר והנמהר ביותר, ויהי חושך על פני כל הארץ, איפה שרק גרו יהודים.
[1] מבצע ברברוסה
כניסת הגרמנים:
כניסת הגרמנים:
ביום הרביעי אחרי פרוץ המלחמה, ממש ביום רביעי 25 ביוני אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים לעיירתנו. לפני הכניסה לעיירה הם הפגיזו חזק עם תותחים, ראו שאין תשובה, ונכנסו עם חיל רגלים. בימים הראשונים לא עשו שום דבר, פה ושם כשנכנסו לבית יהודי וכשהרגישו שאלו יהודים היו מעבירים אצבע על הצוואר. פה ושם שדדו משהו, והיו עסוקים עם איסוף אלפי שבויים, חיילים רוסיים שנשארו בשטח, שלא ידעו או לא יכלו לברוח. כשיתפסו אחד או שניים היתה אחת דתם כדור בראש והלאה.
כשתפסו הרבה הובילו אותם ממש כמו כבשים עם מקלות, בכל הדרך הרביצו בהם והם היו רצים כמו עדר. וזאת היא התשובה שלי לכל ה"חכמים" וה"גיבורים", ששואלים איך היהודים הלכו כמו צאן לטבח? מי שלא ראה את השבויים האלו במאות, כולם צעירים, חיילים מאומנים, תחת השגחה של עשרים - עשרים וחמישה חיילים גרמנים, נכנעו בצורה בזויה כזו, קבלו מכות רצח וקבלו את זה בהכנעה כזו, בו בזמן שלא היה להם שום אחריות למשפחות או שמא יתנקמו בכל הסביבה שלהם, כמו שהיו מבצעים עונשים קולקטיביים נגד יהודים בעד כל דבר קטן.
המון מהחיילים הגרמנים מהם היו נוסעים על מוטורציקלים (אופנועים) חצי ערומים, שזופים מהשמש, רובים כמו סטנים על החזה, והיו נראים גבורים ממש.
אמרתי פעם לידיד טוב שלי ו. ניסלבוים ע"ה היה איש פיקח, ואינטליגנטי. מה הפלא שהם מנצחים כל העולם? תראה איזה גבורים ואיך הם חמושים? והוא ענה לי אם תזכה לראות אותם בזמן שהם ירוצו בחזרה, תראה איך שהם יראו... ב"ה זכיתי וגם ראיתי שהוא צדק! אחרי שבוע ימים שנפסק קצת הזרם של החיילים הגרמנים, התחילו הגזרות, ממש כמטר, בצרורות.
הדבר הראשון סרטים לבנים ברוחב של עשרה ס"מ עם מגן דוד צהוב על השרוול.
הגויים בימים הראשונים קנאו ביהודים כשראו את הסרטים. אתם רואים אמרו שהגרמנים ישחטו את היהודים והנה עשו אותם למפקחים עם סרטים. הם לא ידעו לקרוא ולהבין את המודעות. אחר כך הם התחילו להדפיס בגרמנית וגם ברוסית, אז הם ראו שחלומם מתגשם רק דבר אחד הפריע את שמחתם, מי נעשו שוטרים אזרחיים גויים שהיו נגד הקומוניזם, גויים שסבלו מהקומוניסטים, גויים ששנאו אותם, הפעילים החשובים ברכו, אבל הזוטרים נשארו בכל מיני מחבואים והם היו המון גויים. קומוניסטים יהודים היו רק שני בחורים צעירים ואיזו שלש בנות. והתחילו להוציא אותם להורג. גויים היו בעשרות וזה העיב על שמחתם בצרות היהודים.
מיד באה פקודה לבחור ב"יודנראט" ועד יהודי לעניני היהודים. כקומנדנט המשטרה נבחר שכני הגוי ווסיל אבגוסטינוביץ. גוי פיקח עם לב מלא שנאה לקומוניסטים, ראיתי פעם איך הוא הלקה באמצע הרחוב את היושב ראש שלי מהקואופרטיב של הסנדלרים מול הבית שלי, היה פחד לראות, עם איזו חימה שפוכה! רק שאלה אחת היתה בליבי, איך הבן אדם החזיק מעמד? אחר כך למדתי להבין...איך מחזיקים מעמד.
קראו לידידי שהזכרתי קודם, ו. ניסלבוים ז"ל והטילו עליו להרכיב את הועד. והוא בא אלי והציע לי להצטרף אליו סירבתי, והוא בשלו עם ההסבר שלו, תראה אני לא אתן לכל מיני מנצלים להכנס לועד על כן אני מציע לך ולעוד כמה שיש לי ברשימה אם תסרב, יאלצו אותך מטעם המשטרה. לא היתה לי ברירה והסכמתי לא ידעתי את המחיר שאצטרך לשלם עבור זה, אבל הרגשה היתה לי שאסור להסכים לזה. אבל כפי שאמרתי לא היתה לי ברירה והסכמתי. למזלי או לאושרי במשך הכהונה הקצרה עד חיסול עיירתנו לא ארעו אסונות ולא הצטרכנו להיות המבצעים או להיות העוזרים לפעולות כאלו.
פסי הרכבת שמחוץ למלץ אל הגבול מערבה היה מזרח גרמניה ואנו היינו אוקראינה.
בזמן קיום העיירה למזלנו לא היו לנו רעבים, איכשהו כל אחד הסתדר . הגזירה הראשונה היתה : צריכים לשלם לצבא 10 פרות נגד תשלום מסוים. ישבנו והחלטנו היות שלכמעט כל יהודי בעיירה היתה עוד פרה, החלטנו: שאת הפרות הראשונות ניקח ממשפחות שאין להם ילדים ולא זקנים, מיתר האנשים או בעלי פרות ניקח תשלום מסוים בכדי להשלים את הערך של כל פרה ולפצות את הנזקים. נוסף לזה כל אחד קיבל כל יום כמות מסוימת של חלב מאלו שהפרות נשארו להם. וב"ה כולם קבלו את ההחלטה בהבנה מלאה.
חוץ מזה היה חייל אחד שנדבק לעיירתנו והוא היה בא בכל שבוע ודורש ביצים ולפעמים תרנגולת וביצים, ידענו שאפשר להתנגד לו ולא לתת מפני שהוא היה עושה כמו פרטיזן והוא לבד גם פחד. אבל אנחנו הוועד החלטנו שלא כדאי בדברים כאלו פעוטים להביא אסון. היינו יוצאים ואוספים בשבילו 20 או 30 ביצים והוא היה הולך לו. במשך הזמן התחילו לדרוש שהיהודים ילכו לעבודה, לא חשוב איזו עבודה העיקר להעביד אותם, וכמובן בחינם. למזלנו לא היו בסביבתנו מחנות של צבא או כבישים לתיקון או כל מיני עבודות נחוצות בשביל הצבא והמאמץ המלחמתי היה כמו במקומות אחרים. מצאו לנו עבודה אצל בעלי חוות בעלי אחוזות, ושם תמיד יש עבודה, להוציא תפוחי אדמה מהשדות, או לדוש תבואה וכן הלאה.
העבודה לא היתה נוראה, נורא היה הכאב והעלבון. להיות עבד אצל עבדים שונאי ישראל מבטן, ולשמוע דברי הלעג והערות אנטישמיות כגון: "אין דבר הגיע הזמן שתלמדו גם לעבוד..." כאילו יהודי אף פעם בחיים שלו לא עבד. והשתיקה, השתיקה החונקת שאסור לענות הכל בגלל הפחד, ובפני מי? בפני אלו שרק לפני שבועות אחדים שכבו בכל מיני חורים כמו עכברים ורעדו מכל רשרוש וצעד של בן-אדם, שמא כבר באים לקחת אותם לסיביר, והנה באה להם ה"גאולה", הרוסים ברחו ורוצחים נאצים באו, ונתנו להם פיצוי יהודים לטרף לא לנצל אותם ומה טוב גם לבזות אותם קצת, קשה, קשה לתאר את ההשפלה, הוועד היה צריך להכין את הרשימות ולהודיע לכל אחד לאן הוא חייב ללכת לעבודה ו"הברכות" שהוועד קיבל זה מיותר לספר. רק בדבר אחד, הוועד לא היה צריך להתגונן. לצערנו הגדול היה מספיק ששמעו הצרות ממקומות אחרים והגזירות הנוראות, השחיטות וההגליות מעיירה ומהכפר לעיר אחרת ובדיוק בזמן ההליכה והצעדה, הרצח וההריגות וכל העינויים השכיחו את הזעם על העבודה, ועל הוועד...
ביום הרביעי אחרי פרוץ המלחמה, ממש ביום רביעי 25 ביוני אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים לעיירתנו. לפני הכניסה לעיירה הם הפגיזו חזק עם תותחים, ראו שאין תשובה, ונכנסו עם חיל רגלים. בימים הראשונים לא עשו שום דבר, פה ושם כשנכנסו לבית יהודי וכשהרגישו שאלו יהודים היו מעבירים אצבע על הצוואר. פה ושם שדדו משהו, והיו עסוקים עם איסוף אלפי שבויים, חיילים רוסיים שנשארו בשטח, שלא ידעו או לא יכלו לברוח. כשיתפסו אחד או שניים היתה אחת דתם כדור בראש והלאה.
כשתפסו הרבה הובילו אותם ממש כמו כבשים עם מקלות, בכל הדרך הרביצו בהם והם היו רצים כמו עדר. וזאת היא התשובה שלי לכל ה"חכמים" וה"גיבורים", ששואלים איך היהודים הלכו כמו צאן לטבח? מי שלא ראה את השבויים האלו במאות, כולם צעירים, חיילים מאומנים, תחת השגחה של עשרים - עשרים וחמישה חיילים גרמנים, נכנעו בצורה בזויה כזו, קבלו מכות רצח וקבלו את זה בהכנעה כזו, בו בזמן שלא היה להם שום אחריות למשפחות או שמא יתנקמו בכל הסביבה שלהם, כמו שהיו מבצעים עונשים קולקטיביים נגד יהודים בעד כל דבר קטן.
המון מהחיילים הגרמנים מהם היו נוסעים על מוטורציקלים (אופנועים) חצי ערומים, שזופים מהשמש, רובים כמו סטנים על החזה, והיו נראים גבורים ממש.
אמרתי פעם לידיד טוב שלי ו. ניסלבוים ע"ה היה איש פיקח, ואינטליגנטי. מה הפלא שהם מנצחים כל העולם? תראה איזה גבורים ואיך הם חמושים? והוא ענה לי אם תזכה לראות אותם בזמן שהם ירוצו בחזרה, תראה איך שהם יראו... ב"ה זכיתי וגם ראיתי שהוא צדק! אחרי שבוע ימים שנפסק קצת הזרם של החיילים הגרמנים, התחילו הגזרות, ממש כמטר, בצרורות.
הדבר הראשון סרטים לבנים ברוחב של עשרה ס"מ עם מגן דוד צהוב על השרוול.
הגויים בימים הראשונים קנאו ביהודים כשראו את הסרטים. אתם רואים אמרו שהגרמנים ישחטו את היהודים והנה עשו אותם למפקחים עם סרטים. הם לא ידעו לקרוא ולהבין את המודעות. אחר כך הם התחילו להדפיס בגרמנית וגם ברוסית, אז הם ראו שחלומם מתגשם רק דבר אחד הפריע את שמחתם, מי נעשו שוטרים אזרחיים גויים שהיו נגד הקומוניזם, גויים שסבלו מהקומוניסטים, גויים ששנאו אותם, הפעילים החשובים ברכו, אבל הזוטרים נשארו בכל מיני מחבואים והם היו המון גויים. קומוניסטים יהודים היו רק שני בחורים צעירים ואיזו שלש בנות. והתחילו להוציא אותם להורג. גויים היו בעשרות וזה העיב על שמחתם בצרות היהודים.
מיד באה פקודה לבחור ב"יודנראט" ועד יהודי לעניני היהודים. כקומנדנט המשטרה נבחר שכני הגוי ווסיל אבגוסטינוביץ. גוי פיקח עם לב מלא שנאה לקומוניסטים, ראיתי פעם איך הוא הלקה באמצע הרחוב את היושב ראש שלי מהקואופרטיב של הסנדלרים מול הבית שלי, היה פחד לראות, עם איזו חימה שפוכה! רק שאלה אחת היתה בליבי, איך הבן אדם החזיק מעמד? אחר כך למדתי להבין...איך מחזיקים מעמד.
קראו לידידי שהזכרתי קודם, ו. ניסלבוים ז"ל והטילו עליו להרכיב את הועד. והוא בא אלי והציע לי להצטרף אליו סירבתי, והוא בשלו עם ההסבר שלו, תראה אני לא אתן לכל מיני מנצלים להכנס לועד על כן אני מציע לך ולעוד כמה שיש לי ברשימה אם תסרב, יאלצו אותך מטעם המשטרה. לא היתה לי ברירה והסכמתי לא ידעתי את המחיר שאצטרך לשלם עבור זה, אבל הרגשה היתה לי שאסור להסכים לזה. אבל כפי שאמרתי לא היתה לי ברירה והסכמתי. למזלי או לאושרי במשך הכהונה הקצרה עד חיסול עיירתנו לא ארעו אסונות ולא הצטרכנו להיות המבצעים או להיות העוזרים לפעולות כאלו.
פסי הרכבת שמחוץ למלץ אל הגבול מערבה היה מזרח גרמניה ואנו היינו אוקראינה.
בזמן קיום העיירה למזלנו לא היו לנו רעבים, איכשהו כל אחד הסתדר . הגזירה הראשונה היתה : צריכים לשלם לצבא 10 פרות נגד תשלום מסוים. ישבנו והחלטנו היות שלכמעט כל יהודי בעיירה היתה עוד פרה, החלטנו: שאת הפרות הראשונות ניקח ממשפחות שאין להם ילדים ולא זקנים, מיתר האנשים או בעלי פרות ניקח תשלום מסוים בכדי להשלים את הערך של כל פרה ולפצות את הנזקים. נוסף לזה כל אחד קיבל כל יום כמות מסוימת של חלב מאלו שהפרות נשארו להם. וב"ה כולם קבלו את ההחלטה בהבנה מלאה.
חוץ מזה היה חייל אחד שנדבק לעיירתנו והוא היה בא בכל שבוע ודורש ביצים ולפעמים תרנגולת וביצים, ידענו שאפשר להתנגד לו ולא לתת מפני שהוא היה עושה כמו פרטיזן והוא לבד גם פחד. אבל אנחנו הוועד החלטנו שלא כדאי בדברים כאלו פעוטים להביא אסון. היינו יוצאים ואוספים בשבילו 20 או 30 ביצים והוא היה הולך לו. במשך הזמן התחילו לדרוש שהיהודים ילכו לעבודה, לא חשוב איזו עבודה העיקר להעביד אותם, וכמובן בחינם. למזלנו לא היו בסביבתנו מחנות של צבא או כבישים לתיקון או כל מיני עבודות נחוצות בשביל הצבא והמאמץ המלחמתי היה כמו במקומות אחרים. מצאו לנו עבודה אצל בעלי חוות בעלי אחוזות, ושם תמיד יש עבודה, להוציא תפוחי אדמה מהשדות, או לדוש תבואה וכן הלאה.
העבודה לא היתה נוראה, נורא היה הכאב והעלבון. להיות עבד אצל עבדים שונאי ישראל מבטן, ולשמוע דברי הלעג והערות אנטישמיות כגון: "אין דבר הגיע הזמן שתלמדו גם לעבוד..." כאילו יהודי אף פעם בחיים שלו לא עבד. והשתיקה, השתיקה החונקת שאסור לענות הכל בגלל הפחד, ובפני מי? בפני אלו שרק לפני שבועות אחדים שכבו בכל מיני חורים כמו עכברים ורעדו מכל רשרוש וצעד של בן-אדם, שמא כבר באים לקחת אותם לסיביר, והנה באה להם ה"גאולה", הרוסים ברחו ורוצחים נאצים באו, ונתנו להם פיצוי יהודים לטרף לא לנצל אותם ומה טוב גם לבזות אותם קצת, קשה, קשה לתאר את ההשפלה, הוועד היה צריך להכין את הרשימות ולהודיע לכל אחד לאן הוא חייב ללכת לעבודה ו"הברכות" שהוועד קיבל זה מיותר לספר. רק בדבר אחד, הוועד לא היה צריך להתגונן. לצערנו הגדול היה מספיק ששמעו הצרות ממקומות אחרים והגזירות הנוראות, השחיטות וההגליות מעיירה ומהכפר לעיר אחרת ובדיוק בזמן ההליכה והצעדה, הרצח וההריגות וכל העינויים השכיחו את הזעם על העבודה, ועל הוועד...
חיסול מלץ:
חיסול מלץ:
לביש מזלנו המצב הרע הזה לא נמשך הרבה זמן בעיירתנו מלץ'. זה נמשך רק עד שבת פרשת נח 1941, שבת מברכים החודש מרחשון או מה מר ונמהר היתה אותה השבת! אחרי לילה שקט מבלי בשום דבר חשוד, בבוקר השכם, פתאום איזה וולקן פרץ! ואיזו סערה התפרצה וקולות שחצניים של משתפי פעולה עם הנאצים, שוטרים מקומיים מהרוסים הלבנים, צמאי הדם היהודי, אלו שהיו במשטר הקומוניסטי חשודים ושנואים על הקומוניסטים, נשאו ראש ידענו והתגייסו למשטרה הנאצית. עכשיו רצו וצעקו: כל היהודים לצאת לשוק במרכז העיירה!
מה זה אומר? אנשים התחילו לברוח ולהתחבא ולא ידענו שלפני "הצעקות וההכרזות לצאת" באו חיילים מהצבא הגרמני הקרויים "ווערמאכט" והם הקיפו את העיירה מכל עבריה שאף לא יוכל לברוח ומי שרץ הם ירו בו.
אחדים הצליחו לברוח ביניהם אחי מאיר אליהו ז"ל. אני לא חשבתי לרוץ, מפני שתמיד חשבתי מה שיהיה עם משפחתי, יהיה איתי. גורל אחד לכולנו, כמה שה' יתן לחיות, לא אשאיר אותם לבד להתענות. אף על פי שבמקרים האלו אבא לא יכול היה לעזור לבן, או לאשתו, והבן לא יכול היה לעזור לאביו או לאמו, וכן האשה לבעלה. בכל זאת קרה משהו, כפי הנראה שהגורל רצה שאעבור עוד נסיון: באו בריצה שני חברים וזרזו אותי לברוח איתם. ואני מבלי לחשוב, תפסתי טלית ותפילין עם עוד כמה דברים שחשבתי שאלו לבנים להחלפה ורצתי איתם, לא עם הדרך אלא דרך מגרש של השכן שלי, הגוי ואוסיל אבגוסטינוביץ, שהיה הקומנדנט של המשטרה.
משם לשדה, ולא רחוק משם כמאתיים עד שלוש מאות מטרים היתה אחוזה עם גן גדול מאוד של פרי ומסביב יער של עצי אורן. הגענו לשם ופגשנו שם עוד כמה "חכמים" כמונו. וגויה, אשתו של שומר הגן, יצאה ואמרה לנו לברוח מהר משם מפני שהמקום שורץ חיילים. נשארו לנו שתי דרכים לחזור לעיירה, שתיהן מסוכנות ובמילא יפגוש אותנו חייל ויירה בנו או לרוץ לכיוון יער והיה לנו לעבור שדה פתוח ודרך שעברה בין עצים עבים. התיעצות קצרה: אמרתי, לא כולם ביחד, נתחלק לשתי מחנות בכדי לא להיהרג ביחד. חס וחלילה נפל הגורל עלי עם שני חברי לרוץ הראשונים. החבילה עם הבגדים מסרתי לאשה שהיא "תחביא" את זה...ואנו התחלנו לרוץ. עוד לא התקרבנו מספיק קרוב לדרך שהצטרכנו לעבור אותה בכדי להכנס ליער, ומאחורי העצים עמדו הרוצחים שמרוב זריזות הם הזדרזו והתחילו לירות עלינו. מיד נתתי צעקה: תברח בחזרה ולהתכופף כמה שיותר, ורצנו בזיגזגים, בינתיים התחיל לרדת גשם חזק והצטרכנו לעבור תעלה עם מים בכדי לחזור העירה, ובשלום הגענו בחזרה העירה, לריכוז של כל היהודים.
בעיירתנו היו יהודים פליטים שהעבירו אותם, מביאליסטוק, ומשרשעוו עליהם עוד אכתוב: אותם העבירו חיים לבנין בית הכנסת הגדול. היינו בטוחים שזו מזימה שטנית לשרוף אותם בנין עם בית הכנסת. אותנו התושבים היהודים של מלץ' הכניסו לתוך בית הספר העממי הפולני שהיה בניין גדול מחוץ לעיירה. בדרך ראיתי יהודי מפרוזני שוכב הרוג. הוא רצה לברוח בחזרה לפרוזני, בדרך פגע בו כדור של רוצח. כל הגויים שעמדו בדרך וראו את המת חשבו עלי וחשבו שזה אני ובאמת הוא היה מאוד דומה לי ולבש בדיוק מעיל כמו שלי.
נכנסנו לבנין בית הספר התפללנו שם ומסביב שמרו עלינו שוטרים. אנחנו חיכינו לאחד משניים או שיוציאו אותנו להורג במקום, או שיגלו אותנו לעיר אחרת כמו שהם עשו עם עיירות אחרות בסביבה שלנו. ככה ישבנו במקום עד הערב, בערב נתנו לנו פקודה לחזור לבתים שלנו ובבוקר ביום ראשון לבא לבד עם המשפחות לקרטוז ברוזה מרחק של כעשרים ק"מ. גזירה קשה אבל ב"ה לא בכל חומרתה.
בינתיים הגויים המיוחסים, שנואי הבולשיביקים יחד עם החיילים והשוטרים עברו מבית לבית ועשו חיפושים. באתי הביתה מצאתי בית מלא "ידידים" והם ידעו מכל דבר ובעל פה, מה שיש לי בבית והם פחות או יותר היו ידידים שלי, מפני שבזמן המשטר הקומוניסטי התנהגתי כמו שכתוב "שלח לחמך על פני המים". אני עזרתי לכל הגויים האלה במה שיכולתי, עכשיו הם בכל זאת שמרו לי קצת הכרת טובה, והתחלתי לחלק ביניהם רכושי.
חשבתי אם אשאר בחיים אולי פעם אקבל משהו בחזרה, אם לא מה לי ההבדל איזה גוי יירש אותי. ביקשתי רק מאחד מהם שייתן לי סוס עם עגלה ולהביא משפחתי לקרטוז ברוזה שלא אצטרך לסחוב ילד בן 3 ברגל או על הגב ביחד עם איזו חבילה כבדה הלא בכל זאת כל הזמן שהעינים פקוחות צריכים עוד משהו, כל רכושי מה שנתתי לא הספיק לו בכדי לתת לי ככה את העגלה אבל אם אתן עוד זוג סוליות בשביל אביו, יסיע אותי. בסדר גם זה הבטחתי, הצלתי לעת עתה את משפחתי מעינויי הדרך ויכולתי לקחת הרבה דברים הנחוצים לחיי.
הזכרתי קודם שבעיירתנו היו פליטים משערשעוו, וביאליסטוק. איך הם הגיעו ? בקיץ 1941 חסלו את שערשעוו. זאת היתה עיירה הרבה יותר גדולה ממלץ' אף על פי הביאו אותם אלינו? שהם היו 12 ק"מ מפרוזני, לא הביאו אותם לפרוזני אלא גרשו אותם לאנטופולי שזה היה מרחק של כ70- ק"מ מזרחה. כמובן הכל ברגל עם חבילות על הגב. בדרך ירו בהרבה אנשים ההרוגים היו צריכים לקבור. בינתיים היו נותנים ליתר האנשים, נשים וטף לנוח ואת המקום הכי "נוח" בכדי לשבת ולנוח: שם איפה שעמדו מים. הגיע הלילה יש פחד שמא "חס וחלילה" מישהו ברח?
הכניסו אותם לדירים ולאורוות וסגרו עד הבוקר הלא גם הרוצחים צריכים לנוח. ככה הביאו אותם לאנטופולי.
כשבאו לשם הקהל התחיל להתחמק ולחפש מקום אחר איפה שאפשר יהיה לחיות יותר קל, מאשר מבמקום נידח שאין קרוב ואין גואל, ככה ודאגנו הגיעו עשר משפחות אלינו. קיבלנו אותם כאחים, אחים לצרה, מיד שיקמנו אותם בדירות ודאגנו לכל צרכיהם, אני לקחתי לביתי משפחה של 4 נפשות, וועד הקהילה חילק לפליטים לחם ותפוחי אדמה, ירקות וחלב חינם, לא נתתי למשפחה שלי לקחת מהקהילה שום דבר אמרתי מה שיש בבית נאכל ביחד וכך חיינו לשמחתי כמשפחה אחת, עד שהם החליטו יום אחד כמה שבועות לפני החיסול של עיירתינו ועברו לגיטו פרוז'ני.
נתנו להם מיטות ועוד כמה דברים נחוצים שבעת ההוא היו מיותרים בשבילנו. אבל בשבילם זה היה טוב. אבל זה היה טוב גם בשבילנו, כי כשבסופו הגענו גם אנחנו לגיטו פרוז'ני, הם באו בשמחה ממש והביאו לנו את כל הדברים חזרה, ואנו בתודה קבלנו את זה. זה מה שנקרא "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
זמן קצר אחרי שבאו פליטי שערשעוו, הגיעו אלינו המון פליטי ביאליסטוק, אלו הגיעו קודם לגיטו פרוז'ני. שם היו מאות משפחות, בגיטו פרוז'ני בחרו את דלת העם את העניים ממש ואת האביונים ושלחו אותם הלאה מזרחה, ככה הגיעו אלינו כ- 70-80 משפחות, שזה היה באמת בלתי אפשרי לשקם אותם אצלינו, מפני שבכל העיירה שלנו היו כמאה ועשר משפחות רובם דלים ואביונים והבתים היו קטנטנים.
הבתים הכי עשירים היו של 3-4 חדרים, חלק גדול מהפליטים ראו את זה והם המשיכו בעצמם הלאה מזרחה לקרטוז ברוזה. ככה נדדו עד שחוסלו. ובעיירתנו נשארו כ- 25 משפחות והם שוקמו בבית הכנסת הגדול וכמה משפחות אצל משפחות מקומיות. חיו בצפיפות רבה, אבל לא רבו.
עד חיסול העיירה חלקנו לכל הפליטים, ק"ג לחם לכל נפש. בכל יום תפוחי אדמה וירקות חופשי, חינם. לראש השנה חלקנו עופות חיים, יצא חצי עוף לנפש, וליום הכיפורים חלקנו עוף לכל נפש. למשפחה של שתי נפשות לא הספיקו העופות. נתתי להם קילו אחד של חמאה הם מאוד כעסו עלי ופשוט קללו אותי קללות נמרצות, ואני חושב עליהם עד היום, שבזכות הקללות הללו נשארתי בחיים. הקדוש ב"ה הפך אותן לברכות.
איך היה לנו באמת, לחם ותפוח אדמה לתת להם חינם? היו גויים שהכרתי עם קצת לב ועוד חברים מהוועד שהיו להם ידידים גויים הלכנו ובקשנו והם היו נותנים לנו קצת שיפון, קצת שעורים,ואת זה היינו טוחנים, ומוסרים למאפיה ממש בגניבה היו אופין לנו את זה וככה היה לנו לחם. תפוחי אדמה הביאו היהודים מהמקומיים כל אחד היה לו חתיכת אדמה זרועה תפוחי אדמה, וקצת תפוחי אדמה היינו בכל זאת מקבלים ממקומות העבודה מידי פעם בפעם.
לביש מזלנו המצב הרע הזה לא נמשך הרבה זמן בעיירתנו מלץ'. זה נמשך רק עד שבת פרשת נח 1941, שבת מברכים החודש מרחשון או מה מר ונמהר היתה אותה השבת! אחרי לילה שקט מבלי בשום דבר חשוד, בבוקר השכם, פתאום איזה וולקן פרץ! ואיזו סערה התפרצה וקולות שחצניים של משתפי פעולה עם הנאצים, שוטרים מקומיים מהרוסים הלבנים, צמאי הדם היהודי, אלו שהיו במשטר הקומוניסטי חשודים ושנואים על הקומוניסטים, נשאו ראש ידענו והתגייסו למשטרה הנאצית. עכשיו רצו וצעקו: כל היהודים לצאת לשוק במרכז העיירה!
מה זה אומר? אנשים התחילו לברוח ולהתחבא ולא ידענו שלפני "הצעקות וההכרזות לצאת" באו חיילים מהצבא הגרמני הקרויים "ווערמאכט" והם הקיפו את העיירה מכל עבריה שאף לא יוכל לברוח ומי שרץ הם ירו בו.
אחדים הצליחו לברוח ביניהם אחי מאיר אליהו ז"ל. אני לא חשבתי לרוץ, מפני שתמיד חשבתי מה שיהיה עם משפחתי, יהיה איתי. גורל אחד לכולנו, כמה שה' יתן לחיות, לא אשאיר אותם לבד להתענות. אף על פי שבמקרים האלו אבא לא יכול היה לעזור לבן, או לאשתו, והבן לא יכול היה לעזור לאביו או לאמו, וכן האשה לבעלה. בכל זאת קרה משהו, כפי הנראה שהגורל רצה שאעבור עוד נסיון: באו בריצה שני חברים וזרזו אותי לברוח איתם. ואני מבלי לחשוב, תפסתי טלית ותפילין עם עוד כמה דברים שחשבתי שאלו לבנים להחלפה ורצתי איתם, לא עם הדרך אלא דרך מגרש של השכן שלי, הגוי ואוסיל אבגוסטינוביץ, שהיה הקומנדנט של המשטרה.
משם לשדה, ולא רחוק משם כמאתיים עד שלוש מאות מטרים היתה אחוזה עם גן גדול מאוד של פרי ומסביב יער של עצי אורן. הגענו לשם ופגשנו שם עוד כמה "חכמים" כמונו. וגויה, אשתו של שומר הגן, יצאה ואמרה לנו לברוח מהר משם מפני שהמקום שורץ חיילים. נשארו לנו שתי דרכים לחזור לעיירה, שתיהן מסוכנות ובמילא יפגוש אותנו חייל ויירה בנו או לרוץ לכיוון יער והיה לנו לעבור שדה פתוח ודרך שעברה בין עצים עבים. התיעצות קצרה: אמרתי, לא כולם ביחד, נתחלק לשתי מחנות בכדי לא להיהרג ביחד. חס וחלילה נפל הגורל עלי עם שני חברי לרוץ הראשונים. החבילה עם הבגדים מסרתי לאשה שהיא "תחביא" את זה...ואנו התחלנו לרוץ. עוד לא התקרבנו מספיק קרוב לדרך שהצטרכנו לעבור אותה בכדי להכנס ליער, ומאחורי העצים עמדו הרוצחים שמרוב זריזות הם הזדרזו והתחילו לירות עלינו. מיד נתתי צעקה: תברח בחזרה ולהתכופף כמה שיותר, ורצנו בזיגזגים, בינתיים התחיל לרדת גשם חזק והצטרכנו לעבור תעלה עם מים בכדי לחזור העירה, ובשלום הגענו בחזרה העירה, לריכוז של כל היהודים.
בעיירתנו היו יהודים פליטים שהעבירו אותם, מביאליסטוק, ומשרשעוו עליהם עוד אכתוב: אותם העבירו חיים לבנין בית הכנסת הגדול. היינו בטוחים שזו מזימה שטנית לשרוף אותם בנין עם בית הכנסת. אותנו התושבים היהודים של מלץ' הכניסו לתוך בית הספר העממי הפולני שהיה בניין גדול מחוץ לעיירה. בדרך ראיתי יהודי מפרוזני שוכב הרוג. הוא רצה לברוח בחזרה לפרוזני, בדרך פגע בו כדור של רוצח. כל הגויים שעמדו בדרך וראו את המת חשבו עלי וחשבו שזה אני ובאמת הוא היה מאוד דומה לי ולבש בדיוק מעיל כמו שלי.
נכנסנו לבנין בית הספר התפללנו שם ומסביב שמרו עלינו שוטרים. אנחנו חיכינו לאחד משניים או שיוציאו אותנו להורג במקום, או שיגלו אותנו לעיר אחרת כמו שהם עשו עם עיירות אחרות בסביבה שלנו. ככה ישבנו במקום עד הערב, בערב נתנו לנו פקודה לחזור לבתים שלנו ובבוקר ביום ראשון לבא לבד עם המשפחות לקרטוז ברוזה מרחק של כעשרים ק"מ. גזירה קשה אבל ב"ה לא בכל חומרתה.
בינתיים הגויים המיוחסים, שנואי הבולשיביקים יחד עם החיילים והשוטרים עברו מבית לבית ועשו חיפושים. באתי הביתה מצאתי בית מלא "ידידים" והם ידעו מכל דבר ובעל פה, מה שיש לי בבית והם פחות או יותר היו ידידים שלי, מפני שבזמן המשטר הקומוניסטי התנהגתי כמו שכתוב "שלח לחמך על פני המים". אני עזרתי לכל הגויים האלה במה שיכולתי, עכשיו הם בכל זאת שמרו לי קצת הכרת טובה, והתחלתי לחלק ביניהם רכושי.
חשבתי אם אשאר בחיים אולי פעם אקבל משהו בחזרה, אם לא מה לי ההבדל איזה גוי יירש אותי. ביקשתי רק מאחד מהם שייתן לי סוס עם עגלה ולהביא משפחתי לקרטוז ברוזה שלא אצטרך לסחוב ילד בן 3 ברגל או על הגב ביחד עם איזו חבילה כבדה הלא בכל זאת כל הזמן שהעינים פקוחות צריכים עוד משהו, כל רכושי מה שנתתי לא הספיק לו בכדי לתת לי ככה את העגלה אבל אם אתן עוד זוג סוליות בשביל אביו, יסיע אותי. בסדר גם זה הבטחתי, הצלתי לעת עתה את משפחתי מעינויי הדרך ויכולתי לקחת הרבה דברים הנחוצים לחיי.
הזכרתי קודם שבעיירתנו היו פליטים משערשעוו, וביאליסטוק. איך הם הגיעו ? בקיץ 1941 חסלו את שערשעוו. זאת היתה עיירה הרבה יותר גדולה ממלץ' אף על פי הביאו אותם אלינו? שהם היו 12 ק"מ מפרוזני, לא הביאו אותם לפרוזני אלא גרשו אותם לאנטופולי שזה היה מרחק של כ70- ק"מ מזרחה. כמובן הכל ברגל עם חבילות על הגב. בדרך ירו בהרבה אנשים ההרוגים היו צריכים לקבור. בינתיים היו נותנים ליתר האנשים, נשים וטף לנוח ואת המקום הכי "נוח" בכדי לשבת ולנוח: שם איפה שעמדו מים. הגיע הלילה יש פחד שמא "חס וחלילה" מישהו ברח?
הכניסו אותם לדירים ולאורוות וסגרו עד הבוקר הלא גם הרוצחים צריכים לנוח. ככה הביאו אותם לאנטופולי.
כשבאו לשם הקהל התחיל להתחמק ולחפש מקום אחר איפה שאפשר יהיה לחיות יותר קל, מאשר מבמקום נידח שאין קרוב ואין גואל, ככה ודאגנו הגיעו עשר משפחות אלינו. קיבלנו אותם כאחים, אחים לצרה, מיד שיקמנו אותם בדירות ודאגנו לכל צרכיהם, אני לקחתי לביתי משפחה של 4 נפשות, וועד הקהילה חילק לפליטים לחם ותפוחי אדמה, ירקות וחלב חינם, לא נתתי למשפחה שלי לקחת מהקהילה שום דבר אמרתי מה שיש בבית נאכל ביחד וכך חיינו לשמחתי כמשפחה אחת, עד שהם החליטו יום אחד כמה שבועות לפני החיסול של עיירתינו ועברו לגיטו פרוז'ני.
נתנו להם מיטות ועוד כמה דברים נחוצים שבעת ההוא היו מיותרים בשבילנו. אבל בשבילם זה היה טוב. אבל זה היה טוב גם בשבילנו, כי כשבסופו הגענו גם אנחנו לגיטו פרוז'ני, הם באו בשמחה ממש והביאו לנו את כל הדברים חזרה, ואנו בתודה קבלנו את זה. זה מה שנקרא "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
זמן קצר אחרי שבאו פליטי שערשעוו, הגיעו אלינו המון פליטי ביאליסטוק, אלו הגיעו קודם לגיטו פרוז'ני. שם היו מאות משפחות, בגיטו פרוז'ני בחרו את דלת העם את העניים ממש ואת האביונים ושלחו אותם הלאה מזרחה, ככה הגיעו אלינו כ- 70-80 משפחות, שזה היה באמת בלתי אפשרי לשקם אותם אצלינו, מפני שבכל העיירה שלנו היו כמאה ועשר משפחות רובם דלים ואביונים והבתים היו קטנטנים.
הבתים הכי עשירים היו של 3-4 חדרים, חלק גדול מהפליטים ראו את זה והם המשיכו בעצמם הלאה מזרחה לקרטוז ברוזה. ככה נדדו עד שחוסלו. ובעיירתנו נשארו כ- 25 משפחות והם שוקמו בבית הכנסת הגדול וכמה משפחות אצל משפחות מקומיות. חיו בצפיפות רבה, אבל לא רבו.
עד חיסול העיירה חלקנו לכל הפליטים, ק"ג לחם לכל נפש. בכל יום תפוחי אדמה וירקות חופשי, חינם. לראש השנה חלקנו עופות חיים, יצא חצי עוף לנפש, וליום הכיפורים חלקנו עוף לכל נפש. למשפחה של שתי נפשות לא הספיקו העופות. נתתי להם קילו אחד של חמאה הם מאוד כעסו עלי ופשוט קללו אותי קללות נמרצות, ואני חושב עליהם עד היום, שבזכות הקללות הללו נשארתי בחיים. הקדוש ב"ה הפך אותן לברכות.
איך היה לנו באמת, לחם ותפוח אדמה לתת להם חינם? היו גויים שהכרתי עם קצת לב ועוד חברים מהוועד שהיו להם ידידים גויים הלכנו ובקשנו והם היו נותנים לנו קצת שיפון, קצת שעורים,ואת זה היינו טוחנים, ומוסרים למאפיה ממש בגניבה היו אופין לנו את זה וככה היה לנו לחם. תפוחי אדמה הביאו היהודים מהמקומיים כל אחד היה לו חתיכת אדמה זרועה תפוחי אדמה, וקצת תפוחי אדמה היינו בכל זאת מקבלים ממקומות העבודה מידי פעם בפעם.
גיטו קרטוז ברוזה:
גיטו קרטוז ברוזה:
עכשיו אחזור לעצמנו. אמרתי שחילקתי את רכושי, היתה לי גם פרה יפה, פרה חולבת שהחלטתי למסור אותה לבעל אחוזה שהכרתי, מזמן שעמדתי איתו בקשר מסחר.
האחוזה נקראה ביידיש קאבאקיער הויף. וזה היה כ- ששה ק"מ מעיירתנו בדרך לקרטוז ברוזה. אני מודה ומתוודה שעשיתי את זה בלי שום חשבון ומחשבה, ככה בא לי לעשות וככה עשיתי, ויצא טוב. עוד אחזור לזה. הגענו לקרטוז ברוזה, אמרו לנו שאנו יכולים להכנס לכל בית יהודי שאנו רוצים ולחיות שם, אם יתנו לחיות.
נכנסנו לבית של קרוב משפחה, היה להם בית יפה כמעט חדש והם קבלו אותנו בשמחה ממש הם שמחו שאנחנו באנו ולא אחרים, ואנחנו שמחנו שקבלנו מקום חם ולבבי, והם באמת לא הפסידו עלינו שום דבר. היינו 5 נפשות: אני ואשתי ובני החמוד והיפה שבילדים, רק השם ינקום דמם, חמותי אשה יקרת נפש וצדקת ז"ל וגיסי שמואל חומסקי נ"י.
מיד אחרי שפרקתי את הרכוש מהעגלה נגשתי לוועד הקהילה לשמוע "חדשות". שמעתי שקוראים לחברי הוועד של מלץ' אמרתי בליבי: אני לא קיים! אמרתי אם השם הציל אותי ולא התלכלכתי ויצאתי מזה ממלץ' נקי כפיים, ונקי מצפון, עכשיו אחיה כמו כל יהודי, ולא לשאת באחריות. ב"ה טוב עשיתי. אלו שנכנסו לשם ספרו לי שהדבר הראשון שדרשו מהם שהם ימסרו רשימה למי יש כסף, זהב, סחורה, וכל דבר ערך אחר.
אני מיד קבלתי הודעה לצאת מיד לעבודה,הלכתי עם עוד הרבה יהודים ששה ק"מ ברגל עד תחנת הרכבת בלודני, ושם העלו אותנו על רכבת משא וזה היה כבר חורף ונסענו עד ברונו-גורא, זה יער גדול מאוד, זה היה שטח חולי. היינו צריכים לחפור את החול ולמלא את הקרונות, ולא ידענו שאנו התחלנו שם להכין קברי אחים בשביל גטו קרטוז ברוזה ולעוד יהודים.
כשנסענו לכיוון ברונו גורו פגשנו רכבת משא עם קרונות של בהמות, פתוחים מלאים ודחוסים שבויי מלחמה רוסיים, רעבים וקפואים מקור בלי כובעים. מי יכול לתאר במילים פשוטות את הזוועה שראינו, מי יודע כמה ימים ולילות ככה הם נסעו בלי אוכל ובלי שתיה ובקור כזה לפני שהם הגיעו לתחנה של בלודני. הגרמנים התחילו לזרוק את המתים מהקרונות החוצה ככה ראינו עשרות כחושים מעונים עם עינים בולטות, כאלו ראיתי במחנות הריכוז לשמצה. וכשחזרנו, ראינו איך שסוחבים את הנפטרים להבדיל כמו חיות פגורות וזורקים אותם לבורות, ועל יד הבורות עומדים קצינים קלגסים מהגזע "המשובח" ומצלמים ועם בעיטה ברגל גסה הקרבן נפל לתוך הבור...הדם קרש בעורקי, וקור עובר בעצמותי ברגע שאני כותב שורות אלו ונזכר בתמונות ההן.
כשחזרתי הביתה החלטתי בליבי, והתחלתי לתכנן לברוח משם, המקום היה יותר מידי מסוכן, הכביש הראשי ורשה-מוסקבה עבר באמצע העיר זה היה הרחוב הראשי של העיר וצבא עם כל מיני מלאכי חבלה, נסעו שם יומם ולילה בלי הפסקה ואיפה עצרו לנוח? כמובן בתוך העיר. החלטתי ועשיתי, קודם כל צריכים להציל את הפרה.
קראתי לקצב וספרתי לו את הסיפור של הפרה שלי ואמרתי לו שאני הולך להביא אותה. עשיתי איתו הסכם על סכום כסף ואיזה חמישה ק"ג בשר ועוד בקשה כשאני אביא אותה, שהיא מיד תעלם, באופן מיוחד העור שלה. החלטתי החלטתי, אבל איך עושים את זה? לקחתי את גיסי שמואל חומסקי, כבן שמונה עשרה היה, ויצאנו ברגל לאחוזה קאבאקי. זה היה מהלך כשלושה עשר ק"מ. הגענו לפני האורווה של הפרות, הלב דפק, אני חושב 150-200 פעם בדקה. האורווה ארוכה וגדולה מאוד. עמדה בדיוק על אם הדרך.
ברגע האחרון התלבטתי, מה עושים? אנחנו בשטח עוין בלי רשיון, מופקרים לכל בן עוולה, אבל פחדתי ללכת לבעל החווה לבקש שיתן לי את הפרה כי ספק רב אם יתן. ואם יתן מי יערוב שהוא לא ישלח שניים או שלושה מהעובדים שיהרגו אותנו, מה הקושי? גם "מצווה" וגם הנאה...החלטתי "לגנוב אותה".
הסתכלתי פה ושם, ולא ראיתי איש. פתחתי את השער לא ראיתי איש גם בפנים, והפרה שלי בדיוק עמדה הראשונה על יד השער קשורה עם שרשרת, מה להגיד, דמעות זולגות מהעינים עכשיו כשאני נזכר איך הפרה התמימה והאילמת הזו הכירה אותי.
וכשפתחתי את השרשרת איך שהיא רצה אחרי כמו כלב מאולף ואני עם גיסי והפרה רצנו כמו מטורפים בלי נשימה ובלי דרך , דרך השדות וישר לתוך יער מבלילהסתכל אחורה.
תוך שעה וחצי בערך היינו בקרטוז ברוזה והפרה בידי הקצב, את גורלי מסרתי בידי השם ב"ה ואני למחרת בבוקר השכם קמתי והלכתי לגיטו פרוזני לחפש עצה איך להעביר את המשפחה לשם. וזה מרחק של שלושים ושישה ק"מ וזה היה יום חמישי. הגעתי לשם בערך בשעה שתים אחר-הצהריים, אני נכנס לסמטא של קרובה שלי, מולי מופיעים שני קלגסים בגובה שני מטר כל אחד בדיוק חסר ליפול לידיים שלהם. אני מבלי לחשוב לבית הראשון מצד ימין ובדלת הראשונה נגשתי כמובן מאליו ופתחתי ונכנסתי, עמדתי שם רגע הם עברו, ואני לאן שאני הצטרכתי.
באותו היום עוד השגתי רשיון ע"י אחותי טייבל ע"ה שהיא היתה גרה בפרוזני שמותר לי להעביר 2 עגלות עם חפצים ואשה וילד, וכמובן 2 עגלונים. למה רק אשה וילד ולא יותר לה' פתרונים. כפי הנראה פחדתי לבקש הרבה "תפסת מרובה לא תפסת", השגתי לקנות גם טבק לעישון. קשרתי סביב לבטני וביום שישי בבוקר בחזרה ברגל. עוד סיבוב של שלושים ושישה ק"מ והפעם החלטתי עוד לעבור דרך מלץ' ולבקר בביתי. שם בגן היו לי קבורים סכו"ם מכסף, שלא לפי טבעי ולא לפי פחדנותי נהפכתי לאיש הפקר.
באתי לבית שם כבר גרו גויים, מצאתי את כלי כסף ושוב פעם ברחתי דרך השדות, וסוף סוף קבלתי יבלות ושלפוחיות על הרגליים, רבונו של עולם כאבים איומים ואני ממשיך ללכת לאט. וכשנטה לערוב, כמעט חושך הייתי שלשה ק"מ מקרטוז ברוזה ואני שומע שמהכביש שמוביל לבלודני יורדת עגלה רתומה לסוס לדרך מולי, ראיתי גוי יחידי על העגלה, אין פחד, קמתי ויצאתי לקראתו, אני חושב שהוא פחד יותר ממני. הצעתי לו חבילת טבק ושהוא יביא אותי עד קרטוז ברוזה.
למה עד העיר ולא עד הבית? שוב פעם שוב אותו נימוק שמא תפסת מרובה...או פשוט טפשות. הוא הביא אותי עד העיר ונתתי לו שכרו. אבל אני לזוז מהמקום לא יכולתי. בכאבים איומים ובצרות צרורות הגעתי הביתה. עשרה רגעים של הליכה לקחו לי שעה שלמה. איך אני יכול לספר לכם את השמחה כשראו אותי שחזרתי הביתה בשלום הביתה . העיקר שהגעתי. עשרים וארבע שעות שכבתי במיטה.
מצאתי עגלון השתוותי איתו, והוא לפנות בוקר בא והעמסנו את הקצת עניות על העגלה ואת המשפחה ונסענו דווקא עם הדרך הראשית ודווקא עם הדרך היותר ארוכה.
תדעו עוד מעט למה... לפני זה התדברתי עם גוי שהיה גר בכפר ע"י הכביש הראשי כ- שלושה עשר ק"מ מקרטוז ברוזה והיתה לו טחנת קמח, אני נתתי לו סחורה לזוג מגפיים והוא הבטיח לי שלש מאות ק"ג קמח בארבעה שקים גדולים והוא יוביל אותם לפרוזני, מי יכול היה להעריך רכוש כזה? באתי אליו עם רגליים נפוחות והגוי מיד העמיס את הקמח על העגלה שלו ונסע איתי.
הכל הלך חלק לעת עתה, פחד, החיל והרעדה לא סרו ממני לרגע. על כל צעד ושעל ארב השטן, בפרט שיש לך משפחה אהובה שלקחת על אחריותך, ומוביל אותה בדרך רחוקה ומסוכנת כל כך? כמה כוחות נפשיים ופיזיים, הבן אדם צריך, ואיזה עצבים של ברזל? בכדי להתגבר ולא להראות סימן של פחד וחולשה למסכנים, המפוחדים בלאו הכי, היושבים על ידך. היה לנו עוד לעבור את עיירתנו מלץ' היקרה ושם הסכנה עוד יותר גדולה מפני ששם כל ילד נוצרי הכיר אותי ואת משפחתי. ועד העיירה היה לנו לעבור עוד כ-עשרה ק"מ וגם בדרך הזו מאות גויים שמכירים אותי וצריך להזהר מכל ביש עין.
התרופה היחידה שהיתה לי בשביל להשקיט את המצפון, ולחייב את הפעולה, השאלה מניין ברחתי? האם לא מהסכנה הכי חמורה? והולך לחפש מקום שנדמה יותר בטוח לזמן מסוים? מה עושה להבדיל אלף הבדלות, עכבר שנופל לתוך מלכודת? הוא רץ כמטורף בפנים מסביב ומחפש איזה חור בכדי לצאת וכלא מוצא חור? הוא מתחיל עם השיניים ללעוס ולגרוס את הלוח בכדי ליצור לעצמו פתח ליציאה. אותו הדבר עושה הבן אדם בצורה אחרת, בכדי להציל את עצמו, והעיקר את אלו שהוא נושא באחריותו ודואג להם.
ב"ה עברנו בשלום את הדרך עד למלץ' וגם את מלץ' עברנו, והמשכנו מערבה לפרוזני וזה לקח לנו עוד שמןנה עשרה ק"מ וגם פה לא חסרים "מכירים וידידים". מצד מערב, חמישה ק"מ ממלץ' היה כפר גדול בשם בייקי, בקצה הכפר עברה מסילה ברזל שקשרה את ורשא-מוסקווא, ושם הגרמנים קבעו גבול בין פרוסיה המזרחית לאוקראינה. ועל אם הדרך היה צריף, ומובן מאליו שם היו שוטרי גבול גרמניים. הגענו למסילה זאת אומרת לגבול יצא גרמני וביקש רשיון. קרא את הרשיון 2 עגלונים - יש. אשה וילד יש. אותי וחמותי המסכנה ואת גיסי הוא לא נתן לעבור והחזיר אותנו. זה מראה שלא חשבתי עד הסוף, אחרת הייתי מכין איזה שוחד, חתיכת סבון או בקבוקון וודקה. זה היה "מאשר": את הרשיון. חכמה באיחור לא עוזרת, "עכשיו צריכים לגרוס ולאכול את הקרש"...חורף.
הלילה ממשמש ובא מה עושים? כל הכפר מלא מכירים וידידים, אף אחד לא נותן להכנס הביתה. הלא יהודי הוא נגע, ונגע עם סכנת נפשות ממש. בקצה השני של הכפר היה בית ספר והמורים שם כולם פולנים. מכירים טובים שלי, לא מעט טובות עשיתי להם בזמן הסובייטים, אבל ללון שם לא הרשו, רק נתנו לנו עצה לגשת לאחוזה של האלמנה מרילקה סטאסעוויץ'. זה היה נקרא בייקיער הויף, על שם הכפר בייקי שבמרחק של שמונה מאות מטר. את הגויה הזאת הכרתי הרבה שנים, סחרתי קודם עם בעלה פלה ואחר כך איתה, וזאת היתה התקווה האחרונה. באנו לשם, קבלה אותנו, לא עם יותר מדי חמימות ואהבה, הכל טוב, רק לא ללון, התירוץ מפחד הגרמנים, מה שגם נכון.
ושוב "עצה": להכנס לאחד הפועלים שלה, היו לה הרבה משפחות עובדים. היינו קוראים להם עבדים ולכל משפחה היה בית לחוד, וגם הם הכירו אותי טוב מאוד.
דבר מענין, על אף היבלות והשלפוחיות על הרגליים פתאום יכולתי ללכת כאילו מחדש נולדתי. ועוד משהו מעניין מטבעי אני קל לדמעות, ומיום שהכרתי הסובייטים עד היום שנגאלתי מהנאצים בזמנים הכי קשים ומרים בעת קבלת מכות ומלקות אף פעם לא בכיתי. בפעם הראשונה שבכיתי היה כשנודע לי שבא השחרור. אז בכיתי בבכי מעורב על הכל....
כך התחלתי להכנס לבתי העובדים כל אחד "מצטער" על גורלי אבל ללון רק אצל "השכן"...ופה כבר השעה די מאוחרת בערב. בחוץ כפור ושלג מה עושים. החלטתי בחשאי להכנס לגורן ושם ערמות עם שחת וקש נלון שם...לפני שהלכנו לגורן, אמרתי אעשה עוד נסיון אחד: התאזרתי עם קצת "העזה וחוצפה" ונכנסתי עוד הפעם לבעלת האחוזה גב' מרילקה סטאסעווץ', ואמרתי לה בזו הלשון: גברתי הנכבדה, רק לפני חודשים מעטים מאוד מצבך היה לא יותר טוב ממצבי היום, ואת ראית ורואה איך גלגל הגורלות מסתובב מהר מאוד, ואף אחד מאיתנו לא יודע מה עלול לקרות מחר. ועוד משהו: יש שבן אדם קונה עולמו בשעה אחת, ויש שבן אדם מפסיד עולמו בשעה אחת, ואני לא יודע אם עכשיו לא הגיעה שעתך שאת יכולה לקנות עולמך...
היא עמדה מהוממת, חשבה רגע ואמרה: אתם נשארים פה. הגישה לנו אוכל, תפוחי אדמה, לחם, סיר לבן עם שמנת, ולאחד המשרתים אמרה להביא קש ופיזר על הריצפה. היא הביאה סדינים ושמיכות ושכבנו שם לישון.
זמן לחשוב ולתכנן מה הלאה לעשות, בכדי להגיע בשלום לפרוזני, הלא שם האשה עם הילד מודאגת ולא יודעת מה קרה לנו? לפנות בוקר בעוד חושך, קמנו ויצאנו בשקט מהבית לדרך. אנחנו הולכים מהר והפעימות מתחזקות ורצות גם מהר והלחץ דם עולה. איך אומר הרוסי: "טירבי קוזאק אטומנוב בודיעש" (תסבול קוזאק עוד תהיה קצין). הערפל היה כבד כפי הנראה... שאז טוב לישון. לעזאזל עם הגבול, למה ובשביל מה להסתובב? התקרבנו למסילה, ז"א לגבול עברנו אותה מבלי שכלב יחרוץ לשונו. רצנו כמטורפים. כשני ק"מ מהמסילה התחיל יער גדול באורך של שלושה ק"מ. דרך אגב, ביער היו מאוכסנים ערימות ערימות פגזים בשביל הארטילריה של הנאצים וכמובן ששם הסתובבו חיילים ששמרו על הפגזים. לפני היער השגנו גוי שנסע עם עגלה לכיוון פרוזני נתתי לו חבילה טבק והוא לקח את חמותי הזקנה והמסכנה על העגלה, וככה הגענו לפרוזני.
גיטו פרוזני:
גיטו פרוזני:
הגיטו עוד לא היה מגודר בשלמות, עוד היתה אפשרות להיכנס ולצאת כמעט חופשי.
ניצלתי מיד את ההזדמנות, נתתי את הרשיון שוב פעם לעגלון היהודי ושילמתי לו שיביא גם את הורי לגיטו פרוזני. הוא עשה את זה אחרי יומיים, גם הם הגיעו. הם נכנסו לגור עם אחותי, ואנחנו השגנו חדר בבית איפה שגרו כבר 2 משפחות והבית היה קר. בית משונה היה. מבלי להסיק את התנור אפילו בחורף, הוא לא רצה להתחמם...
הרבה זמן לא היינו שם. הלכתי לחפש ומצאתי בית ריק, בית יפה שלושה חדרים גדולים, נקיים, הקירות צבועים ורק התפלאתי שנשאר ריק. ומבלי לחשוב הרבה, נכנסנו לגור שם.
בלילה, מבול של זחלים ממזרים קטנים, למה ממזרים? קצת סבלנות ותדעו. אצלינו ביידיש קראו להם פרייסן, כפי הנראה מהשם פרוסים. איך קוראים להם בעברית? אני בלי בושה, לא יודע. הם יותר ארוכים מפשפשים ויותר זריזים ועקיצותיהם לא יותר נעימות...בקיצור כל הלילה לא יכולנו לישון, לחמנו בהם והם נצחו!
בלילה השני התחכמנו ושמנו את הרגליים של המיטות בפחיות עם נפט ואת זה הם לא אוהבים, אז היינו בטוחים שהם לא יוכלו לעלות על המיטות. ניקינו את המיטות מהם טוב טוב, וכל היום החזקנו את החלונות פתוחים, אולי הכפור יעזור לנו? איפה, גם זה לא עזר, סגרנו לפנות ערב את החלונות, חיממנו קצת את הבית וניסנו שוב פעם לישון. רק כיבינו את האור והממזרים התנפלו עלינו כמו שודדים, פלא איך הם הגיעו עלינו, פשוט טפסו על הקירות, משם על התקרה ומהתקרה נפלו עלינו. האם לכאלו אפשר לקרוא אחרת מאשר ממזרים? יצאתי שוב פעם לחפש דירה, אז הבנתי למה הבית הזה עמד ריק...חיפשתי ומצאתי חדרון קטן אמרתי לעת עתה גם זה טוב. והמשכתי לחפש ומצאנו אני וגיסי השני יעקוב יונגרמן. גם הם היו 6 נפשות מצאנו בית קטן של גוי פנוי מאיש, ושם נכנסה המשפחה של יעקוב, והחותנת שלנו, המסכנה עם שמואל היו ישנים אתם ואנחנו בחדר הקטן הקודם עם משפחה אחרת ולאכול היינו ביחד אצל יעקוב.
השותפות איתי השתלם ב"ה, לכל אחד. אף אחד לא הפסיד ועל זה אני שמח ואומר הודו לה', העיקר לא תלונות, ואף אחד לא מתאונן, העיקר הלאה. הגיע הזמן לצאת לעבודת כפייה, יום הראשון של העבודה היה בשדה תעופה שהסובייטים בנו, ושם גרו שוץ פוליציי (משטרת הגנה). קצות השרוולים שלהם היו בצבע חום כהה מאוד, חבל שעיניהם לא כהו ככה. השלג שם הגיע לגובה של מטר, אם לא יותר. הגענו לשם כמאה יהודים, איתנו קצין מהמשטרה, הוא היה קטנציק אבל הכלב שלו היה הרבה יותר גדול...כפי הנראה שהנחיתות שלו שהוא היה קטן, הצריך אותו להראות "גבורה" נגד היהודים, מובן שפה היה יותר קל להראות גבורה מאשר בסטלינגרד.
הדבר הראשון התחיל לעשות איתנו ספורט, לשכב בשלג ולקום וכך הלאה ואחר כך חילק את האנשים, לחלק הורה לנקות את השלג מהכביש והיתר שלח לכל מיני עבודות. בחלקי נפל עם עוד שניים לגזור עצים בחורף, זה לא רע, בפרט שזה היה במחסן בלי השגחה, גם זו לטובה... בשביל לגזור עצים, צריכים כלים ושלחו אותי לצריף מסוים לקחת משור וגרזנים. נכנסתי למחסן ונעשה לי חושך בעיניים...3 מתים. אחד שכב על שולחן אחד מתחת לשולחן ואחד מן הצד. הלב אומר יהודי. אל תתרגש, זה זה! שם ראיתי "סימנים", מה שהרוצחים מסוגלים לעשות ולהראות מומחיותם בעינויים...צץ לי רעיון לבדוק אם אלו לא יהודים? באמת גויים היו, ופטור הייתי מלרחוץ ידיים, גוי מת לא מטמא...
ועכשיו תבין מה ערכך כיהודי, אם ככה עושים לגויים. אבל מותר להגיד מבלי להיות איש רע? זאת היתה גם חתיכת נחמה פורתא, אם הם לא היו עושים את זה גם לגויים, אז היהודי לא יכול היה אפילו לנשום! לא רק לצאת החוצה. מפני שללכת ברחוב במילא לא העיז. לך למשל, ברחוב בקרטוז ברוזה, לפני שהגיטו היה מגודר.
אסור היה לעלות על המדרכה, תלך באמצע הרחוב עם מגן דוד צהוב בגודל של עשרה ס"מ על הגב והשני על החזה, והמכוניות והאוטומובילי משא וצבא טסים כמו רוחות הלוך וחזור. בנוסף נוסעים הגויים עם העגלות, לא צריכים להוסיף הסברים...
[1]יצאתי מהמחסן (מבית המטבחיים) והתחלנו בעבודה בלי לספר לחברים לעבודה מה שעיני ראו. הודיתי לה' שגמרנו את יום העבודה בלי מכות, והלכנו "שמחים" הביתה. בדרך עברנו על יד בתי הסוהר, בפרוזני היו שניים, אחד לבן, והשני אדום, וגם ככה קראו להם. הלבן שימש בשביל כבדים והאדום על עברות יותר קלות.
הגרמנים הפכו את האדום למחנה חינוך לעבודה!... מי שנכנס לשם, אם עוד יצא, הוא היה מחונך... רוב ה"מדריכים" היו פולנים. נפל לשם יהודי ממלץ' בן גילי, שמו היה נטע טננבוים ז"ל, כשהוא נכנס התחילו להלקותו שלש פעמים ביום, כל פעם עשרים וחמש מלקות על הבשר עד שאמרו לו שיתן מכות לאשתו, שהיא תתן סכום כסף.
ההיתה לו ברירה ? נתן ואחרי כמה ימים, הוציאו אותו להורג. הוא קבור עם הרבה גויים בתוך היער על יד הקסרקטין, במקום שעבדתי כמעט כל הזמן שהייתי בגיטו פרוזני. על זה עוד אכתוב.
למחרת היום אחרי העבודה בשדה התעופה הלכתי לעבוד על כביש אחר, הכביש שמוביל לשערשעוו. גם שם היינו צריכים לנקות את השלג מהכביש. שם "המשגיחים" לא היו אנשי צבא אלא ,TOD Kompani זה כמו כאן בארץ, אלף אלפי הבדלות, חברת מע"צ.
הם היו אחראים על הכבישים ועל מסילות הברזל ונוסף לזה הם היו סתם רוצחים, לפי צו השעה ורצון הפיהרר... אחד "המשגיחים" שלח יהודי שירוץ להביא משהו. ואמר לו כמובן בגרמנית: תרוץ עד הקורווע ותביא... ז"א תרוץ עד הסיבוב. וביידיש או פולנית "קורווע" זה יצאנית. היהודי רץ וחזר בלי כלום, ומודיע שלא מצא קורווע... בא איתי, אמר הגרמני הביא אותו לסיבוב והראה לו את הדבר שרצה ונתן לו כמה מכות טובות, אז ידענו כולנו מה זה קורווע[2]...
אחרי כמה ימי עבודה כאלו, קיבלתי אני עם עוד 10 יהודים עבודה בקסרקטין אחד. היה שם ברגדיר, ביום הראשון כשבאנו לעבודה, קבל אותנו פלדפבל זה כמו רב סמל. ס"ה היו שם, רב הסמל עם עוד איזה 10 חיילים גנבים. הקסרקטינים היו בנויים על שטח גדול מאוד והמון בנינים גדולים ויותר קטנים, זה עוד היה בנוי בידי הצארים הרוסיים ואלו עברו הרבה ידיים. אילו הקירות היו יכולים לדבר הם היו יכולים לספר הרבה סיפורים והסטוריה, מה שאני לא יכול.
הסמל הנ"ל העמיד אותנו על יד בנין המגורים שלהם ואמר לנו להוציא את העשבים עם הצפורניים, העשב היה כל כך קטן שאי אפשר היה לאחוז בו והאדמה היתה קשה כמו אבן והוא עם מקל ביד, מרביץ בלי הרף על הגב, ומזרז מהר, מהר. במקרה היה לי מזל ולא קבלתי אף מכה, כפי הנראה שעבדתי "פלייסיג" (עם מרץ). החברה בכו ולחשו אחד לשני מחר לא באים הנה... ואני מתוך נסיון וגם בטחון, אמרתי חברה תשתדלו יהיה טוב! אחרי חצי שעה של עבודה, הבחור התעייף, גם דברים "טעימים" כמו להרביץ ליהודים נמאסים לפעמים... הקלגס פנה אלי ואמר לי: אתה תהיה אחראי שהם יעבדו טוב! והלך לתוך הבנין. הוא נכנס לפרוזדור ואני אחריו. למה הוא בחר בי אינני יודע, היה אתנו בריגדיר והוא היה אחראי עלינו מטעם היודנראט (ועד הקהילה). כשנכנסתי אחריו קראתי: אדוני הסמל! שלא יחשוב שאני רץ להרוג אותו. הוא פנה אלי: מה יש? ואני, בשקט, בסוד: אדוני רוצה וודקה?
והוא: יש לך? אמרתי מחר יהיה... זה טוב! מי לא יודע שזה טוב לכל המכות ולכל הצרות...הכניס אותי בינתיים לחדר שלו הוציא בקבוק וודקה מילא לי כוס, ופרס לחם לבן עם גבינה. תאכל! יצאתי החוצה, קצת בגילופין ואמרתי חברה תנוחו, תכינו כל אחד עשרה מארק ויהיה לנו מקום עבודה טוב, ואני מקווה שגם פרנסה. למחרת היום, כשבאנו לעבודה, הסמל קבל את שלו...הוא ראה שאני קיימתי את מה שהבטחתי, מצאתי חן בעיניו, ונשארנו "חברים". הראה לנו עם היד: לכו לשם, לנקות בנינים. בלי שמירה, בלי הגבלות, "תענוג". איפה רואים את זה? ואנחנו התחלנו "לנקות" לו את הבנינים. חוץ מהקירות לא השארנו לו שם דבר. הכל היה "סחורה" בשבילנו. כל חלקי החשמל, מה שהיה בבנינים הוצאנו, כל סמרטוט היה כסף.
הרוסים ברחו ומה שמצאנו הלך לגיטו. החיסרון היה שהיינו צריכים ללכת ברגל כל יום שישה ק"מ, הלוך וחזור, ולסחוב בשביל הקלגסים ארגז לימונדה מהגיטו לקסרקטין, ובחזרה ארגז עם בקבוקים ריקים. בזמן ההוא ובתנאים ההם, הכל היה כדאי, העיקר שהעבודה לא קשה ורוב הזמן בכלל לא עבדנו. לפרנס את המשפחה פחות או יותר אפשר היה... מה צריכים יותר, בזמן שמחכים לאחד משני הדברים, הדבר הראשון: לנס שה' יתן לראות את המפלה של עמלק הגדול ביותר שקם על היהודים מיום בריאת העולם. והדבר השני: לגמר החיים, חו"ש. בכל רגע, החיים היו תלויים מנגד. הפלא הוא שהבן אדם לא חושב כל הזמן על הדבר הגרוע ביותר.
מטבעו הבן אדם הוא אופטימי, וחי בתקווה לטוב, בפרט אם הוא בעל אמונה. ועוד גורם לתקווה הוא שלוח השנה נעשה דק יותר...הדפים נושרים ממנו...ומה שנושרים יותר מהר, יותר תקווה. אף על פי שבשורות רעות, רחמנא ליצל,ן מגיעות יום יום. פה הרגו, שם שחטו, וחסלו עיירות וכל פעם מחדש ההרגשה שחיים כמו תרנגולות דחוסות בכלוב על יד בית השחיטה והשוחט עובד...ובמרץ!.
יום אחד הסמל מודיע לוועד הקהילה שהוא צריך סוס עם עגלה לעבודה! ומיד היתה גם עגלה. הוקלה עלינו גם ההליכה. יכולנו לנסוע חלק חלק בהחלפות. בתוך הגיטו היה לי ידיד יהודי מביאליסטוק. הוא היה צורף ושען טוב, הוא ישב ועשה טבעות מכסף ומזהב, עם מונוגרמים (ראשי תיבות) של השם ומשפחה על כל טבעת, עבודה יפה מאוד. כמובן הכל בשביל וועד הקהילה וזה היה להם לשוחד עבור הקלגסים "דמי לא יחרץ". עבור חמישה מארק הייתי מקבל ממנו בכל עת שהצטרכתי, טבעת בשביל הערפדים והקלגסים. באופן מיוחד בשביל ה"חבר" של הסמל. אני מוכרח לציין שאסור לי לקלל אותו, הוא עשה לי ובמילא לכולנו, הרבה טובות והעיקר שנתן לנו לחיות מבלי לנגוע בנו, ע"י זה גם החיילים "התעצלו" להכות...
המצב הלך כל פעם והחמיר והקשה מכל היה להשיג עצים בשביל להסיק התנור, לחמם הבית ולבשל.
הזכרתי שמסביב לקסרקטין היה יער גדול ובתוך היער על יד הקסרקטין, הסובייטים בנו הרבה אורוות מעצים, ואלו עמדו ריקים. הקירות עשויים עצים יבשים, נהדרים להסקה, איך אפשר להתגבר על יצר הרע ולא לנגוע בזה? או איך לשחד את השטן שלא יפריע לקחת?... בקיצור ישנם בעולם גם סנדלרים, והקדוש ב"ה ברא את כולם, לא רק לכבודו אלא לתועלת בני אדם.
היה לי סנדלר שידע לעשות מלבד או מסתם בד עבה, נעלי בית באמת יפות וטובות והיה לוקח 5 מארק דמי עבודה. לקחתי זוג נעלי בית כאלה לנסיון...מתחת למעיל ובאתי עם בוקר טוב ל"חבר" שלי. הוא ראה את נעלי הבית וחשבתי שהוא משתגע משמחה. והשאלה שחיכיתי לה באה... אולי אני גם יכול לקבל כאלו בשביל אשתי? תשובתי: כן אדוני, רק תגיד לי את המידה שלה (אפילו ארון מתים, הייתי מוכן להביא לו). כן אדוני, אבל גם לי יש בקשה אליך. מה? אין לנו במה לבשל, תרשה לי לקחת קצת עצים. שאלה: מנין? לא עלה על דעתו שקירות מאורוות טובים להסקה. הסברתי לו, מה אכפת לו,שיהיה, מה זה ירושה של סבתא שלו? הוא מבלי להסס הסכים, בקשתי ממנו פתק, העיקר שיהיה עם חותמת גרמנית.
הבטחתי לו שלא אראה אותה לאף אחד, חוץ מה-שוויינען ציפולין (חוץ מחזירים הפולנים) שעומדים בגיטו על השער. גם את זה קבלתי. לפני הנסיעה הביתה, נכנסנו ליער, תוך שניות קיר התהפך, העמסנו עגלה בעצים וב"ה הגיענו לגיטו, כל אחד קיבל גזר עץ אחד, אני והבריגדיר קבלנו שני גזרי עצים.
ככה זה נמשך הרבה זמן, יותר מאורווה אחת חסלנו, הכל עם אותו הפתק. הכינונו עצים לכל החורף, והעצים בערו נהדר, הלואי הנאצים היו בוערים ככה... עבדנו כמובן שבעה ימים בשבוע, חוץ משניים שלושה מהחברה, "גנבנו" רק שישה ימים בשבוע, "שבת מנוחה"! כמו שאמרתי, חוץ משניים שלושה, שהיו מופקרים וקצת חוליגנים, שימחלו לי על הלשון הרע.
שבת, היה אצלי חוק לא לנגוע בשום דבר שיכול להביא לי רווח וגם לעבוד השתדלתי שלא לעבוד. השתדלתי לשמור על קדושת השבת כמה שאפשר. לכל אחד מאיתנו היה רשיון חדשי לצאת חופשי מהגיטו, מפני שהלכנו לעבודה בלי ליווי מהמשטרה.
לא רחוק מפרוזני, כ- 10 ק"מ, היה כפר גדול ושמו היה "גרויס דארף". ושם בלילה אחד התנפלו פרטיזנים והררגו זשאנדאר, קלגס נאצי ואת ראש המועצה ששיתף פעולה עם הנאצים. זה היה ביום חמישי אחד בלילה, וביום שישי בבוקר, אנחנו יוצאים לעבודה, עולים על הכביש ומסתכלים אחורה ורואים שמיים שחורים מעשן.
שריפה ענקית משתוללת בסביבה של אותו הכפר "גרויס דארף" והסביבה. הנאצים כמו שהם רוצחים צמאי דם, ככה הם גם "חרוצים" לרצוח... מיד אחרי המקרה של הפרטיזנים הם הקיפו 7 כפרים, לקחו את כל הגברים והכניסו אותם לבית הסוהר הלבן, הלא אלו כולם פושעים חמורים לא?...
את הנשים והילדים גרשו מהכפרים, לכו לאן שאתם רוצים. את הבהמות והסוסים, ביחד עם הבנינים הם שרפו, והראו את הזרוע הארוכה הנאצית עם הצדק והמשפט שלהם. וזה עוד לא הכל, למחרת יום השישי ביום שבת בבוקר, כשהיינו כבר על הכביש, בדרך לעבודה ראינו משאיות מכוסות ברזנטים, דחוסים עם גויים, עם שמירה קפדנית של קלגסי ג'נדמריה וגסטפו, בליווי מכוניות מלאי רוצחים עם מכונות ירייה. אלו היו התושבים מהכפרים הנזכרים לעיל. פסק דינם של "הפושעים החמורים" כבר הוצא וכבר מובילים אותם לביצוע השחיטה. טרם שהגענו לקסרקטין, כבר שמענו פיצוצים של רימוני יד ו"תזמורת" של מכונות יריה.
כולנו היינו נרגשים ומזועזעים. אף על פי שלפי השכל הפשוט, זה לא היה נוגע לנו. אלא להיפך "לשמח אותנו" בגלל נקמה, על זה בזמן ששפכו את דמנו ורצחו רבבות ומליונים קרבנות איך הם שמחו, ואיך הם עזרו ושדדו. אבל לא כן הנפש היהודית, הנפש היהודית לא סובלת דם, היהודי רך לבב, לא סובל רשע, ורצח לשם רצח.
בהיותנו בקסרקטין שמענו ששני גויים ברחו וקפצו בדרך ממכונית משא וברחו לתוך שדה תבואה ונעלמו. איך גרמנים, שכל כך אוהבים את הסדר יכולים להרשות לעצמם לתת לשני "פושעים" לברוח. הם הזעיקו את הזנדרמריה והשוץ פוליציי (משטרת ההגנה) והתחילו לחפש אחריהם. ספרתי קודם שהיו לנו שניים שלושה מופקרים, ובאותו היום מצאנו בתוך הקסרקטין מחסן סגור, מלא עם מחברות, וזה היה יקר המציאות בתוך הגיטו. המחסן היה סגור, אבל מצאנו אפשרות של כניסה דרך הגג.
אמרתי לחברה, קודם כל שבת היום, שנית יש לי הרגשה שהדרך היום לא תהיה שקטה, אני מבקש שאף אחד לא יקח שום דבר. ממילא את המחסן הזה לא נרוקן ביום אחד, פה יש ב"ה הרבה "ימי עבודה". שני המופקרים לא שומעים בקולי וממלאים שני שקים עם מחברות. למזלנו הרע היו שם כמה מחברות כתובות ברוסית...
אנחנו רק יצאנו אל הכביש בחזרה הביתה, ומולנו מופיעים שני ז'נדרמים. אחד מהם ג'ינג'י, רוצח ידוע היה, כולם הכירו אותו, לפי הסיפורים עליו... והוא פונה אלינו: עצרו! עצרו! עומדים. פונה לשניים: מה יש לכם בשקית? והשני "גיבורים" נהפכו לכלום, לשונם נדם, וראיתי שכולנו בצרה אחת. כולנו נקבל מכות, מי פחות ומי יותר, כנגד כל הגיון. ואני אמרתי: שאין להם במה לבשל קצת אוכל, הם לקחו מ"הזבל" קצת נייר בכדי להסיק את התנור...והוא מכניס את היד לאחד השקים ומוצא מחברת כתובה ברוסית, והוא שואל אותי מה כתוב כאן? ואני מתבונן טוב טוב אל הכתוב, "כמומחה" לרוסית, וחושב בינתיים איזו בדיה לספר לו, ואני מתחיל לקרוא איך שחייל רוסי כותב הביתה ומבקש שישלחו חבילת מזון מפני שהאוכל שהוא מקבל לא מספיק לו. השקר הצליח... כפי הנראה שהסיפור על הרעב בצבא הרוסי השנוא עליהם מצא חן בעיניו ונתן לנו ללכת שלמים הביתה. אמרתי מה שאמרתי למופקרים הללו ושמחנו שיצא ככה...
הגיע ראש השנה שלנו ואני כל כך רציתי להיות בבית הכנסת ולא בקסרקטין. החלטתי מבלי להתיעץ עם אף אחד. דרך אגב זהו אחד החסרונות שלי, אבל לפעמים זה טוב, יש דברים שצריכים לעשות באופן ספונטני מבלי לשאול עצות, אחרת מקבלים כל מיני עצות, כל אחד עם העצה שלו והספק מתחיל לכרסם ונכנעים. ואני כמו שאמרתי מבלי להתייעץ נכנסתי ערב ראש השנה ל"חבר" שלי, הסמל, עם "בקשה קטנה", היות שמחר ומחרתיים ראש השנה אצלנו, אני מבקש שיתיר לנו לא לבוא לעבודה. והוא מבלי לחשוב רגע: טוב, אל תבואו! ואני תודה רבה ורץ עם שמחה ממש לחברה ומודיע להם שמחר ומחרתיים אנחנו משוחררים מהעבודה ויכולים לחגוג בשקט את חג ראש השנה.
התקוממו שלושת המופקרים להם: צריכים ללכת לעבודה. לא עזרו כל המילים שלי, אמרתי מי שרוצה שילך, אני לא, וכל ירא ה' שישאר בבית. וכך היה. השלושה שכנעו עוד אחד והם הלכו לעבודה. הם באו לשם והסמל היה ממש מופתע, ושאל אותם מה, לא חג היום אצלכם? כן חג. אז למה באתם? והוא עם מקל, נתן להם "ברוך הבא" והעביד אותם שלא כרגיל. והם חזרו הביתה לפנות ערב, מוכים וממורמרים. וכמובן מי אשם? רובינשטיין אשם. אם לא הוא, הם לא היו מקבלים מכות!
החליטו להתלונן נגדי ביודנרט (בוועד הקהילה). הלכו לשם ובשקר ובעלילה ספרו שאני הסתתי את האנשים לא ללכת לעבודה והם הלכו. עבור זה הם קבלו כל היום מכות רצח. ולא ספרו כמובן את האמת איך שזה היה. וכמובן שהם קבלו צוו מהסמל לבוא גם ביום השני של ראש השנה לעבודה. אם אתם לא רוצים חג, אז תעבדו. איך כתוב? כמה שהיהודי שומר על השבת, השבת שומרת עליו...
הוועד של הקהילה ובהם שר העבודה, שאף על פי שהיה גם קרוב שלי, לא יכול היה לעבור על זה בשתיקה, שלח להודיע לי שלמחרת, אחרי ראש השנה אני לא יוצא יותר לעבודה לקסרקטין אלא על הכביש והנה בדיוק בעוד שעתיים, הרשיון החודשי שלי נגמר. רע מאד ! מה עושים? שניים, שלושה אידיוטים שינצחו וישלמו לי בצורה בוגדנית שכזו? זה לא יכול ללכת ככה! אני מהר שם רבע ליטר וודקה בכוס ורץ ל"חבר" שלי. הוא גר לא רחוק מהגטו, בצד הארי היו שם בניינים צבאיים. חת ושתיים אני על יד הדלת שלו, דופק ואני שומע קול: תכנס. נכנסתי והוא שרוע על המיטה, בקשתי סליחה והוא הגיש לי יד. החלפנו ברכות והגשתי לו המתנה.
התנצלתי שאין לי כרגע יותר וספרתי לו את הסיפור שמישהו הלשין עלי בוועד הקהילה שאני הסתתי אנשים שלא ילכו לעבודה ואחרים קבלו מכות בגללי. ולכן לקחו ממני את הרשיון ולא מרשים לי ללכת אליו לעבודה. כשהוא שמע את זה, הוא קפץ מהמיטה כנשוך נחש. איפה זה מחלקת העבודה, הוא שואל? הסברתי לו בדיוק. והוא אמר לי, אתה לך הביתה, יהיה בסדר.
יצא החוצה ממש בריצה, וצועק: ולטר, תשים את האוכף על הסוס! תוך שניות הסוס היה מוכן על ידו והוא עם מקל, קפץ על הסוס והחל לדהור כאילו בוער משהו, אולי חמתו... ואני הלכתי הביתה. רק הגעתי הביתה, בא אלי שליח בריצה והביא לי רשיון חדש לחודש עם התראה חמורה, למען השם, לא ללכת לעבודה לשום מקום אחר, רק לקסרקטין, ואני שואל מה קרה? כאילו שאני לא יודע, והשליח סיפר לי איך שהסמל הגיע ואיך הוא צעק ואיים על "שר" העבודה במידה אני לא אבא לעבודה.! ב"ה לשמחתי הוא לא נגע לרעה באף אחד, הוא רק צעק ו"הפועל הכי טוב שלו" בא אליו לעבודה. אז למדתי שלא תמיד בן אדם צריך להיות יותר תמים מתמים ולכופף את הראש ולהשאר טיפש ומנוצח!
בתוך שטח הקסרקטין היתה תחנת חשמל, שסיפקה אור לכל השטח וגם לסביבה, שהיתה שייכת לצבא ולמשטרה. בתוך התחנה עבדו 3 גויים פולנים, שני אחים שגרו על יד הקסרקטין ואחד שהיה גר על יד הגיטו בתוך פרוז'ני. מדי פעם הייתי עוזר להם בתחנה וככה התיידדתי איתם. האבא של שני האחים היה חקלאי. נדמה לי ששמם היה סטרוגלו, אם אני זוכר. יום אחד ה"חבר" שלי הרב סמל, עזב את המקום ובמקומו בא סמל עם שלושה פסים, פרא אדם היה, בעינינו היה נראה רוצח, גזלן ועוד ועוד.
אפשר להבין את מצב רוחנו, אני באותו יום לא הייתי בעבודה, אני לא זוכר למה, בערב החברה מסרו בשורות שחורות. הוא שלח אותם לעבודה תחת שמירה של שני חיילים עם מקלות ואלו לא התעצלו והפעילו את המקלות בכשרון רב...
מה עושים? שאלתי עשר אצבעות יש לו? אם יש לו יהיה בסדר, אני מעיד עלי במאה עדים שפחדן בן פחדן אני! אבל כשאין לי ברירה אני לא מאבד את המכנסיים ולא את העשתונות. הצעתי לחברה שכל אחד יתן מארק אחד ואעשה נסיון אם האצבעות שלו די גמישות ואז נרכך אותו מהר, שוחד מרכך יותר טוב מאדים הכי חזקים. ביום המחרת באנו לעבודה, ה"שטן" עם שני עוזרים חיילים, עם מקלות וגם רובים עומדים על הכביש, מוכנים ומזומנים לקבל פנינו.
רק הגענו והסמל נותן פקודה לשני חייליו לקחת אותנו לצריף מסויים לנקות אותו ולדאוג שנעבוד טוב! מה זאת אומרת אתם כבר יכולים להבין והסמל פונה שמאלה והולך והחברה עם החיילים לכוון הצריף. אני עוזב את כולם ורץ אחר הסמל, ואני מפחד שאחד משני החיילים ינסה לירות בי? צעקתי בקול רם שכולם ישמעו: אדוני הסמל! החברה חשבו שהשתגעתי ממש...הסמל נעצר מסתכל, הפסקתי לרוץ, הסבון היה כבר ביד שלי מוכן ובלי חכמות אני מגיש לו יד ואומר סרווס, כמו שגרמני אומר לחברו. ראיה היתה לו טובה...את הסבון הוא ראה מיד, והוא הגיש לי את היד והסבון עבר לחזקתו...והוא אמר זייפע? (סבון?) וסבון אצלם היה יקר המציאות, אחר כך נודע לי סוד, תסלחו לי, שהכינים שלהם לא היו יותר תרבותיים משל אחרים שחיו בלי אמצעים סניטריים.
בקיצור ה"בחור" מיד השתנה. אני עוד על ידו והוא כבר קורא לשני החיילים שלו ונותן להם תעסוקה אחרת ולי הוא אומר לך תהיה אחראי על האנשים שיעבדו, כן אדוני. חזרתי מנצח ואמרתי חברה זה בסדר הוא יהיה "חבר"... נכנסנו לצריף, התפלאנו שאף פעם לא "ביקרנו" בו כאילו הוא היה "מחוץ לתחום". בנין מלא קש, תענוג לשכב... אני מתכופף ומזיז קצת את הקש, ומוצא "אוצר" ממש, 10 חבילות טבק רוסי, שלש כותנות, ממש חדשות, אחת עם קצת דם וקומקום יפה, ב"ה יום פרנסה טוב... חפשנו עוד ועוד כל אחד הוציא את לחמו אותו היום. במשך החיפושים נודע לנו שהמקום שימש לרוסים כבית חולים.
ביום השלישי לעבודה תחת השליט החדש כשבאנו, "הבחור" כבר עמד וחיכה לבד, בלי חיילים ועל הבוקר טוב שלי, אמר "בעצב" הסבון היה טוב, רק ביש מזל מישהו גנב לו את זה... שקר גס תפור עם חוטים לבנים על בד שחור. ואני כמאמין בכל דבר אומר לו, אל דאגה, אביא לך סבון אחר...שוב פעם "מפעל התרמות" כל אחד מארק, ושוב פעם חפיסת סבון ריחני. ושנינו "חברים מבטן ולידה". והוא מגלה לי סוד, שהוא זקוק לחרסינה. ברוסיה, ובפולניה היתה חרסינה אחרת לא כמו אצלינו. קראו לזה קאכל, היו מצפים עם זה תנורים, זה היה לבן ויפה. בסדר אתה צריך: אז מה אתה רוצה? היו כל כך הרבה בתים, איפה שגרו קצינים וסמלים בבתים בזמן הפולנים והיו להם משפחות וממילא גם תנורים. שאני אפרק לו את החרסינה מהתנורים, אני: למה לא? אפילו את הראש הייתי מפרק לו.
בקיצור, לקחתי איזמל ופטיש ולאט לאט נעשיתי "מומחה עולמי" לפרוק חרסינה מתנורים. והוא ה"בחור" הגנב, היה לוקח את החרסינה ומוכר לגויים בכפרים והם היו נותנים לו חמאה, בשר חזיר, נקניקים ועוד דברים טובים והוא היה שולח למשפחתו. היו כל מיני תנורים, בכל בית היה גם תנור קייצי. מה זה תנור קייצי? תנור נמוך ולמעלה שתי פלטות יצוקות מברזל. היו קוראים לזה צ'עגוין.
בכל פלטה היו 2 חורים גדולים, וכל חור היה מכוסה עם חישוקים כאלו אחד קטן מחברו. ככה אפשר היה להתאים את החור לפי גודל הסיר. כמובן את הפלטות האלו הייתי לוקח בשבילי, מפני שבגיטו חיו בצפיפות איומה בכל בית קטן 2-3 משפחות וכל אחד רוצה לבשל ואם אפשר לקבל פלטה כזו אז עם כמה לבנים יש תנור!
על יד הקסרקטין מעבר לכביש, שעבר על יד גדר הקסרקטין היתה תחנה של שומרי הגבול, על זה אספר להלן. באחת הפינות של המחנה, עמד בנין ענקי, בנוי רק 4 קירות וגג, בלי רצפה. היות שהצבא הפולני החזיק שם גדוד רוכבי סוסים (אולאנער) ובכדי שהסוסים לא יכשלו בגלל הקרח והשלג, הם בנו את הבנין הנ"ל ושם הטירונים למדו לרכוב על הסוסים, עם כל החכמות שהם היו זקוקים בכדי...להפסיד את המלחמה!
בקיצור הגיסטאפו והאס.אס. הנאצים מצאו שהבנין מתאים למטרה יותר..."הומניטרית", והחליטו להפוך אותם למחנה ריכוז. פשוט החליטו,והתחילו לעשות. בתוך הקסרקטין שהזכרתי קודם, היו שני חיילים, לשני החיילים היה אייל שחור, קשור לחבל ארוך וככה היה מסתובב ואוכל את העשבים, כל הזמן שעבדנו שם.
כשתחילו לבוא האס.אס "לשם מצוות מחנה ריכוז" וראו אייל, אז מי זה אומר שאין להם חלק בו? הם גנבו את האייל, ולשחיטה הם היו מומחים, לקחו אותו לפינה נידחת והורידו ממנו את העור, לקחו את הבשר השאירו את החבל והשאירו לנו היהודים פרשה חדשה "פרשת האייל".
שני החיילים,האידיוטים, הכניסו לעצמם לראש שרק אנחנו גנבנו את האייל ולא עזרו שום דיבורים. אנחנו רעדנו שלא ימסרו אותנו לעת עתה לאס.אס., יהיה להם עם מה לחדש את היצירה החדשה הנקראת מחנה ריכוז. הם לא מיהרו לעשות את זה, אבל לא נחו יומם ולילה, הם חפשו בכל פינה כדי למצוא סימנים איך ולאן נעלם האייל? ואני עסוק במלא כוחי בפירוק תנורים, האמת שאז כבר כמעט לא נשארו תנורים. ז"א תנורים נשארו, אך כולם היו ערומים כמו זה שבא לנהר לשחות ומשאיר בגדיו בגדה של הנהר ובא גנב וגונב את בגדיו, איך הוא נראה אז כשעומד על שפת הנהר? ככה נראו התנורים.
בדיוק בפינה הנידחת איפה ששחטו את האייל, ישבתי ופרקתי תנור קייצי ומצאתי 2 פלטות. אני באמצע העבודה, ושני החיילים עם רובים, שאף פעם הם לא נשאו נשק, נכנסו אלי מחוממים מלאי חימה וכעס: מה אתה עושה פה!? ואני בקרירות: מה שהסמל אמר לי זה מה אני עושה... והם אחד לשני: כן הסמל הזה כבר הרס כל הקסרקטין ויצאו. אני גמרתי את פירוק התנור, הסתכלתי החוצה ולא ראיתי אף אחד. לקחתי את שתי הפלטות והחבאתי אותן בתוך העשבים.
לעת עתה הלכתי לגוי סטרוגלו, שבניו עבדו בתוך תחנת החשמל, והוא היה גר לא רחוק, וקניתי ממנו 50 ק"ג תפוחי אדמה והבאתי אותם עד לשער היציאה, וטרם שהלכתי להביא את התפוחים, לקחתי את שתי הפלטות ורציתי להביא גם אותם לשער. בדרך ראיתי שהן סדוקות אז זרקתי אותן ולא לקחתי. עכשיו ישבתי על שק תפוחי האדמה וחיכיתי לעגלה שתצא עם האנשים, מפני שהיה כבר זמן גמר העבודה.
מול השער מעבר לכביש, היה בנין גדול עם משמר הגבול והם שיחקו כדורסל שם. פתאום אני רואה ששני החיילים רצים לשער ואחד מחזיק בול עץ בידו. הבינותי שהם רצים אלי ובכדי שמשטרת הגבול לא תראה את ה"תאטרון" אני הלכתי אליהם.
הבינותי מיד שקודם הם התחבאו וראו שאני שמתי את הפלטות בעשב ועכשיו הם הלכו לברר ומצאו שהם אינם שם ובפינה ההיא הם מצאו את העור עם הדם של האייל, סימן שיש להם הגנב וזה הקשר...
אני התקרבתי אליהם בלי סימן של פחד, אני עד היום מתפלא על עצמי והם: "איפה הפלטות?!" ואני באותה הקרירות: "רציתי לקחת אותן אבל היות שראיתי שהן סדוקות, זרקתי אותן פה בסביבה". "איפה?" "חפשתי ולצרותי לא מצאתי אותן". זה, עם בול העץ, מרים את העץ עם שתי הידיים ורוצה להוריד לי על הראש, ואני כחיה מטורפת קפצתי עליו והוצאתי את העץ מידו וזרקתי אותו הצידה.
וחייל השני:" מה? אתה רוצה להרביץ לחייל גרמני!?" ותופס את הבול עץ והוא רוצה לגמור את המלאכה. אני בשלי, שוב קפצתי גם עליו והוצאתי את העץ. זרקתי וצעקתי בכעס: "אתם לא תרביצו לי, בואו לסמל!", שמעו את זה ועזבו אותי. בדרך פגשו ביתר הפועלים, חילקו לזה סטירה ולזה בעיטה וגמרו את הפרשה עם האייל.
אבל עוד לא הגיענו לסוף הפרשה ולא צריכים עוד לצעוק חזק חזק... אני ישבתי שוב על תפוחי האדמה ומעבר לכביש שניים משוטרי הגבול ראו משהו, אבל לא ידעו בדיוק מה ראו? מפני שאנחנו היינו מעט בפנים והעצים הסתירו. כשהעגלה באה לשער, שמתי את השק על העגלה, אז באו שני שוטרי גבול ושאלו: "של מי התפוחים ?"
אמרתי: שלי, מה אגיד? הם הסתכלו ואמרו לי מחר להתייצב אצלם בתחנה ונתנו לנו לנסוע. קודם כל, ב"ה, לא לקחו את התפוחים. מחר מה יהיה? נתפלל לה' והוא יעזור. באתי הביתה, לא ספרתי שום דבר, אבל כל הלילה לא ישנתי, מה עושים? מי יודע כמה מכות אקבל שם ומה יהיה הסוף? בקושי עברתי את הלילה, לפנות בוקר קמתי התפללתי עם כוונה לא רגילה.
על יד הגיטו גר אדם שעבד בתחנת החשמל בקסרקטין, והוא היה רוכב על אופניים לעבודה. יצאתי מוקדם כדי לתפוס אותו אותו וספרתי לו את כל הסיפור עם תפוחי האדמה ולא עם החיילים, ואמרתי לו שאני רוצה לטעון שקבלתי ממנו קצת תפוחי אדמה בלי משקל, בתור מתנה, עבור זה שאני עוזר כל כך טוב לבניו בתחנה. במתנה ולא בכסף, אחרת זה יהיה רע גם בשבילו... וסיכמתי שהיות שהוא נוסע לפנינו, יכנס הוא לגוי סטרוגלו ויספר לו את הסיפור ואת הטענה שהכינותי, שאם ישאלו אותו, שיגיד אותו הדבר, ועשיתי איתו סימנים, שהוא השליח, יעמוד מצד השני של התחנה ואם סטרוגלו מסכים, הסימן יהיה שיעמוד ישר בלי תנועה. ואם סטרוגלו, לא יסכים שיגרד את הראש, ואז אנסה לטעון טענה אחרת. מה יש לומר, הגוי עשה את השליחות בנאמנות.
כשהתקרבנו כל הפועלים, שני שוטרי הגבול כבר עמדו על הכביש וחיכו ל"קורבנם" והגוי השליח עמד קצת יותר רחוק, ראיתי שהוא עומד ישר כשתול בתוך האדמה, הבינותי שהגוי (סטרוגלו) מסכים לתירוץ שלי. האם היתה לו ברירה? הלא אסור למכור ליהודי אוכל... שני השוטרים קבלו אותי עם.. ה'בוקר טוב' שלי ,הכניסו אותי לפרוזדור, והעמידו אותי מול דלת ואמרו לי לחכות, אז הפסקתי לפחד, אין לי כבר ברירה. בינתיים על הדלת ראיתי שלט: קומנדנט[3], עם השם שלו.
הנקיון בפרוזדור באמת היה לדוגמא, פתאום נפתחה הדלת ויצא הקומנדנט, מכוער, וקטנציק, שחרפה ובושה היה לקבל מעכברוש כזה סטירה או מכה, אבל איך אומרים תעלה בעידנא... והוא פונה אלי: "מאיפה לקחת 50 ק"ג תפוחי אדמה?" ואני:"אדוני הקומנדנט, קודם כל שם לא היו 50 ק"ג אלא רק קצת תפוחי אדמה, אף אחד לא שקל את זה, שנית זה קבלתי ממר סטרוגלו זה שגר לא רחוק מכאן, ושני בניו עובדים בתחנת החשמל, ואני עוזר להם, והם כל כך נהנים מעבודתי החרוצה שהם בקשו מאביהם שיתן לי קצת תפוחי אדמה במתנה וזהו זה" והוא עמד ומקשיב לי ושואל שוב פעם: "מה סטרוגלו כל כך עשיר שהוא יכול לתרום 50 ק"ג תפוחי אדמה?" ואני שוב: "אדוני אמרתי לך ששם לא היו חמישים ק"ג אלא רק קצת, ושנית האדון הזה גר לא רחוק מכאן ואתה בקלות יכול להיווכח שאני מדבר אמת". לא תאמינו, אפילו מילה רעה לא אמר רק זה, "לך לעבודתך" ואני: "תודה רבה", ונעלמתי. באתי לעבודה החברים שלי כבר היו שם מזמן וה"חבר" שלי הסמל שאל איפה אני? הם ספרו לו...
הסמל עמד על הכביש וחיכה לי. כשראה אותי השאלה הראשונה היתה "נו, קבלת מכות?" אמרתי "לא" וספרתי לו את כל הסיפור, אמר לי "בכל אופן אתה טיפש, למה לא באת אלי קודם?" אמרתי לו: "איפה אתה ואיפה הם? הם חיכו לי בדרך". "נו, העיקר שלא קבלת מכות, עכשיו לך תחפש לי עוד קצת חרסינה". לא רציתי לספר לו את הסיפור על האינצדנט שלי עם שני החיילים וטוב עשיתי. איפה לוקחים בשבילו חרסינה?
חיפשתי, הגעתי לבנין של המחנה ריכוז. הבנין היה כבר מגודר ובפנים כבר היו מיטות (פריטשעס) כמו בכל המחנות, אבל אסירים עוד לא היו וגם את הכלבים עוד לא ראו. על יד הגדר, לא רחוק עמד בית קטן בלי חלונות רק דלת פתוחה ושולחן, בדיוק מה שהצטרכתי לעבודתי...
התנור היה גבוה, יפה. העמדתי את השולחן, עליתי עליו והתחלתי את ההרס... פתאום כמו מתחת לאדמה הופיעו 5 קלגסים, קצינים גבוהים, אלופים וסגני אלופים מכל הסקטות[4] ומיני רוצחים: גסטפו, ז'ונדר פוליציי, ס.ס. וג'נדרמריה. תפסו את הארנבת במלאכתה הבזויה הזו. ואחד מהם עם הקול הגרמני "הסימפטי" הזה: מה אתה עושה פה? ואני בשקט, אני מתקן את התנור, אדוני. אה, זה טוב, זה טוב, עשה את זה הלאה...
הם יצאו מהדלת ואני דרך החלון, רצתי כמטורף ישר ל"חבר שלי", הסמל. והוא הכיר מרחוק שכבר קרה משהו, כשספרתי לו מה קרה, טפח לי על השכם: איך אתה חכם! ב"ה הפעם, לא הייתי טיפש - מאותו רגע חסל סידור חרסינה. גמרנו עם זה, אבל פרנסה צריכים, החיים ב"ה לעת עתה הולכים איכשהוא.
בתוך הקסרקטין עוד היה צריף עץ אחד והוא היה סגור. מידי פעם בפעם, חייל עם רובה היה שומר שם לא תמיד, חשבנו מי יודע מה יש שם? איך אפשר להציץ ולראות מה יש שם? יום אחד עברתי על יד הצריף וראיתי שהדלת היא ללא מנעול, כפי הנראה במקרה, נכנסתי בפנים, ראיתי שהמחסן ריק, רק עומד ארגז גדול. ובפנים חתיכות חגורות עור, וחתיכות לבד. אמנם בשביל הגרמנים זה שום דבר אבל בשבילנו זה היה אוצר...
יצאתי וספרתי לחברים מה שראיתי. מהמופקרים רצו כבר ללכת ולקחת את זה, הסברתי להם שזה מסוכן, ואין לקחת לבד. תנו לחשוב ונמצא דרך טובה לקחת את זה. אז כבר הם האמינו לי שאני אשיג את זה. למחרת היום נגשתי למחסן, המחסן היה כב ר סגור, אבל שמירה לא היתה. אחרי הצהריים נגשתי לסמל ושאלתי אותו אם הוא רוצה נעלי בית במתנה? מה זאת אם הוא רוצה? ועוד איך רוצה. שאלתי אותו בטח יש לך גם אשה. בוודאי. אם ככה תגיד לי גם מידתה ותקבל שתי זוגות נעלי בית יפים. רק בקשה קטנה יש לי אליך. מה ? שתתן לי את המפתחות מהמחסן ההוא וההוא... מה יש לך שם? עניתי, שפעם כשהוא היה פתוח ראיתי ששם בעצם אין כלום רק עומד שם ארגז עם חתיכות לבד (פילץ) שזה לא מתאים לשום דבר מלבד לסוליות לנעלי בית, ולכן אני רוצה לקחת את זה. מבלי להגיד מלה, הוא נגש למגירה ונתן לי את כל מפתחות , רוקנו את המחסן ומלאנו שק, סגרתי את המחסן, והחזרתי את המפתחות לסמל.
בזמן ההוא בדיוק לא היתה לנו עגלה, על כן לקחנו את השק ואת ארגז בקבוקים והלכנו הביתה. בדרך הולכים,וחושבים איך מכניסים את זה לגיטו, הלא השוטרים הפולנים לא יתנו, שוברים את הראש ואין עצה ולהמשיך ללכת עם זה מפחדים.
קורים גם ניסים כאלו אצל "גנבים", אנחנו מסתכלים אחורה והנה נוסעת עגלה עם זוג סוסים ושני חיילים עם שחת על העגלה. אני שוב מבלי לחשוב, נעמדתי באמצע הכביש ועושה סימן ושני החיילים עוצרים. אני נותן "פקודה" לחברה, מבלי לבקש, רשות לשים את הארגז והשק על העגלה, ואני עולה גם על העגלה והחיילים שותקים... או שהם נבהלו שאנחנו פרטיזנים או מה? לא יודע. כשעליתי על העגלה התחלתי לספר להם סיפור שאנחנו עובדים אצל הצבא בקסרקטין וזה בשבילם, ולחיילים אני מבטיח שני זוגות נעלי בית יפים, אבל בקשה קטנה שהם יסעו דרך הגיטו... והם: נעלי בית מוצא חן בעיניהם, שואלים על מחיר, ואני: חבל על הכסף שלכם אתם תתנו שתי חבילות טבק (להם זה עלה כמה פניגים והם לא אהבו את זה ואצלנו זה היה אוצר) אבל... לנסוע דרך הגיטו זה לא! אסור להם, ואני פורץ עם צחוק מעושה: מה אסור? מה אתם מפחדים מהחזירים הפולנים? לפני שתגיעו הם יפתחו את השער ואתם תצאו דרך השער השני. ואם לא אז על יד השער יש גם דרך שתוכלו לפנות בה ימינה ואני כבר אסחוב את זה איכשהוא על הגב. וחשבתי בליבי אם הם יגיעו עד השער ואני אוריד את זה מהעגלה של הצבא ואז השוטרים לא יעזו שלא לתת להכנס לגיטו.
בקיצור שני החיילים שמעו בקולי ונסעו לגיטו וכמו שאמרתי להם כך היה, לפני שהתקרבנו לשער, השוטרים כבר פתחו את השער ואנחנו בפנים, שם היה גשר ועל יד הגשר גרתי, הורדתי את השקים והבקבוקים ואמרתי תודה יפה. שאלתי מה המידות שלהם ועשיתי להם את נעלי הבית. כשהבאתי להם אותם, לא היה להם טבק, רק סגריות, ואצלם סגריות זה היה יותר יקר מטבק ובשבילי זה היה נזק. אמרתי להם אם אין טבק, שיתנו לי כל אחד 5 מרק הם נורא התרגזו אבל נתנו. האמת להגיד אחר כך התחרטתי, לא הייתי צריך לעשות את זה. החברה ממש יצאו מהכלים מהאומץ לב והעזה שלי! אמרתי להם: רבותי, אם הייתם יודעים איזה פחדן אני מטבעי, אבל פשוט איך אומר הרוסי (בעדא ובסו נאאצ'יט) "הצרה הכל ילמד". פשוט שהסכין במילא מונחת על הגרון, והחיים כל כך זולים, אז צריכים לנסות הלא זה מאבק על הקיום אז מסתכנים. איך אומר הפתגם? "כשהקדוש ב"ה רוצה: אז גם מטאטא יורה".
[1] מפת הגיטו מאתר CPSA מתוך פנקס פרוג'אני 1983.
[2] זונה בלע"ז
[3] מפקד
[4] היחידות
הירשם ל-
רשומות (Atom)